ב"אתגר" (18.2.65), ביטאונה של "הפעולה השמית", במאמרו של בנימין עמרי, "התמוטטות הקו השני", מופיע הקטע הבא:
"המערב מוכרח לסגת. לאורך ימים יוכל להחזיק רק בעמדות שלגביהן יהיה מוכן להפעיל את הנימוק האחרון, הוא הנשק הגרעיני. מבחינה זו המערב לפי שעה הוא ארצות הברית. ישראל נמצאת בחברת מאלזיה, וייטנאם, עדן וקונגו. ביחס לכל אחת מעמדות מערביות אלה תצטרך ארצות הברית להחליט אם ראויה היא להפעלת הנימוק האחרון.
"יש להניח שההכרעה ביחס לישראל תהיה חיובית. לא בגלל חיוניותה של העמדה הישראלית, כי אם בגלל היותה אומה אירופית (!). השיקול לשמירה על ישראל יהיה שיקול של מוסר ויוקרה. המערב לא יהיה מוכן להפקיר אומה אירופית שלמה. הקיום בזכות שיקול זה, כשהנימוק האחרון ברקע, הוא קו ההגנה השלישי של ישראל.
"גם בצורה זו אפשר להתקיים. כיצד – על כך בפעם הבאה. דבר אחד נקבע כבר עכשיו: מצב זה יטיל הגבלות חמורות ביותר על חופש הפעולה של ישראל לגבי הערבים, אך גם חופש הפעולה של הערבים יהיה מוגבל. במקום להיות נכס למערב, תהיה ישראל למטרד, אך היא תמשיך להיות מטרד רבתי גם לגבי המרחב הערבי.
"לגבי העם הערבי הישראלי (?!) פירושו של מצב זה הוא המשך תהליך ניוונו הפוליטי והחברתי. המדובר הוא בערבים היושבים היום בגבולות ישראל ובפליטים. עם התייצבותו של קו ההגנה השלישי יעיק מצב המלחמה הקרה בין ישראל למדינות ערב ביתר שאת על כל הצדדים – על מדינות ערב ועל ישראל ועל העם הערבי הישראלי לרבות הפליטים. בייחוד תרבה מצוקתה של ישראל ושל העם הערבי הישראלי".
הקטע הארוך הזה מביע בשלמות רעיון, כפי שנוסח על ידי עמרי עצמו, ולכן יש לקוות – אם כי אי אפשר לבטוח – שלא יאשימו אותנו ב"תלישת ציטטות".
"אומה אירופית"
כמה וכמה שאלות מתעוררות עם קריאת הדברים הללו:
- מהי "אומה אירופית"? מהם הקריטריונים בהם משתמש מר עמרי לקביעת ההנחה ש"ישראל היא אומה אירופית"? האם הדבר נקבע לפי מדיניות הממשלה; לפי המוצא של מרבית האוכלוסייה; לפי רמת החיים; לפי נתונים דמוגרפיים, גיאוגרפיים, חברתיים, היסטוריים, תרבותיים או אחרים?
- ודרך אגב, כיצד מתיישבת ההנחה בדבר היות ישראל "אומה אירופית" עם הנחתה היסודית של "הפעולה השמית" (ראה מצעה של "הפעולה", "המנשר העברי") כי בארץ נוצרה "האומה העברית החדשה"? האם מעתה עלינו להניח כי בארץ אסייתית נולדה "אומה עברית" חדשה, שהיא בכל זאת בדרך פלא "אומה אירופית"?
כלל לא ברור מדוע מוכן מר עמרי להניח שארצות הברית תהיה מוכנה להפעיל נשק אטומי – או לאיים בהפעלתו – על מנת להגן על ישראל ולהבטיח את קיומה הפוליטי. די להציג את השאלה "על מי תאיים ארצות הברית?" כדי להיווכח כמה מופרכת סברה זו מיסודה. האם היא תאיים על מצרים ותתייצב מול כל הגוש האפרו-אסייתי והנייטראליסטי? האם היא תאיים על ברית המועצות? האם מאמין מישהו ברצינות שממשלת ארצות הברית תהיה מוכנה להסתכן ואף להסתבך במלחמה אטומית בגלל ישראל – ולו גם מתוך "שיקולים של מוסר (!) ויוקרה"?
האם לא יותר הגיוני להניח שבשלב מסוים יסכים – ואף ישמח – המערב להפקיר את ישראל על מנת לזכות בתמורה מן העולם הערבי? אינטרסים לחוד – ומוסר לחוד.
כבר במבט ראשון מתברר שכל השיקולים ה"הגיוניים" וה"מפוכחים" הללו שמר עמרי מביא מתחום "המדיניות הגבוהה" אינם אלא הררים התלויים בשערה. אין טעם רב להתווכח איתם ברצינות; אבל יש ויש טעם לשאול: לאיזה צורך מעלה מר עמרי שיקולים מופרכים כגון אלה? מה מסתתר מאחוריהם?
מסתבר שיש לפנינו ניסיון לעשות רציונליזציה לרעיון אחר, אותו הביע מר עמרי לא פעם בוויכוחים עם אוהדיו ויריביו. הרעיון הוא, בקירוב, זה: ישראל אמנם אינה יכולה לחיות טוב במצב הנוכחי, אבל הערבים לא יוכלו לחסלה מבחינה פוליטית. לכן הם חייבים לקבל אותה בגבולותיה הנוכחיים (כלומר, להכיר בקווי שביתת הנשק כבגבולות קבועים) ולהשלים עם המשך העלייה ההמונית.
לדעתו של מר עמרי הנצחת קווי שביתת הנשק והמשך העלייה ההמונית (בעידוד ישראל) הם תנאי מינימום שעליהם חייבת ישראל לעמוד.
אם נסיר מן הקטע שציטטנו בתחילת מאמר זה את המחלצות והקישוטים שמסביב לנימוקים הפוליטיים, הרי יתברר כי למעשה מאיים מר עמרי על הערבים, שאם לא יקבלו את התנאים שלו, תמשיך ישראל להיות "מטרד רבתי" עבורם, מאחר שממילא אין בכוחם לגבור עליה ולחסל את קיומה הפוליטי. ולפי רוח זמננו, אין מר עמרי מסתפק באיום סתם, איום "קונבנציונלי", אלא מגייס לעזרתו איום אטומי.
חייבים אנו להתריע על הסכנה הטמונה ברעיונות מסוג זה. אין אנו מתכוונים לסכנה שארצות הברית תממש את איומיו של מר עמרי ותטיל את העולם לשואה אטומית כדי להציל את "האומה האירופית" שלו. הסכנה האמיתית היא בניסיון ליצור אצל הציבור הישראלי את הרושם שגם במקרה הגרוע ביותר, קיומה הפוליטי של ישראל יהיה מובטח.
במקום להזהיר את היישוב היהודי בארץ מפני החורבן הצפוי לו אם לא יסלק מעליו בעוד מועד את ההנהגה הציונית, משקה עמרי "האופוזיציונר" את הציבור הזה בסמי ארגעה פוליטיים בנוסח "המערב יהיה מוכן להפעיל נשק אטומי למניעת חיסולה של ישראל, מכיוון שהיא אומה אירופית".
בחשבון אחרון, משרתים דיבורים מוטעים ומסוכנים אלה רק את מדיניותם הרת השואה של שליטי ישראל.
"העם הערבי הישראלי"
בהזדמנות זו יש להעיר על עוד רעיון המופיע אצל מר עמרי. אין זו הפעם הראשונה שהוא מדבר על "העם הערבי הישראלי", אשר לפי הגדרתו כולל את הערבים תושבי ישראל בצירוף הפליטים הפלשתינאים של מלחמת 1948. זהו אחד המושגים החביבים עליו ביותר והוא מרבה להשתמש בו בכל הזדמנות.
שמענו על "האומה הערבית" הכוללת את כל הערבים "מן האוקיינוס האטלנטי עד המפרץ הערבי"; שמענו על ערביי פלשתינה; שמענו על ויכוח (גם בקרב הערבים עצמם) אם ערביי פלשתינה מהווים "עם ערבי פלשתינאי" בפני עצמו, או שהם מהווים חלק מן האומה הערבית הגדולה ואינם עם בפני עצמו. שמענו את ממשלת ישראל מדברת על מיעוט ערבי בישראל ומתעלמת מקיום ערביי פלשתינה ומזכותם להגדרה עצמית (אשר הוכרה עם על ידי האו"ם), אולם על "עם ערבי ישראלי" שמענו רק מפיו של מר עמרי. זהו "פטנט" מיוחד שלו. מן הראוי היה שמר עמרי יעשה מוניטין לפטנט שלו וייתן לו פרסום בינלאומי. רק בדרך זו יכולים הפליטים היושבים מעבר לגבול ללמוד את הידיעה המשמחת שהנה הם שייכים לעם ערבי חדש, עליו טרם חלמו עד כה.
אכן, אין להכחיש שקיומו של עם חדש זה כרוך בכמה פרדוקסים. לאיזה עם עלינו לשייך את הערבים היושבים בקביעות בירושלים העתיקה, בחברון, בשכם וכו'? האם אין הם שייכים לאותו עם כמו ערביי נצרת וטייבה? ומה בקשר לשבטי הבדווים בנגב ובגליל? האם הם שייכים לעם אחר מאשר אחיהם הבדווים שמעבר לגבול? ובמיוחד תמוה מצבם של ערביי בית צפפה – אותו כפר שקו שביתת הנשק הישראלי-ירדני עובר באמצעו ומחלק אותו לשניים. מסתבר שתושבי חצי אחד של בית צפפה שייכים לעם שהמציא מר עמרי ואילו מקרובי משפחתם שמעבר לגדר נשללה זכות זו.
זה איננו הר התלוי בשערה; אפילו לא בקורי עכביש. זהו מגדל פורח באוויר.
אולם, בעוד הרעיון עצמו הוא משעשע, הכוונה המסתתרת מאחוריו אינה תמימה כלל. ההגדרה של "העם הערבי הישראלי" נועדה לעורר את הרושם שיש כביכול עם ערבי "ישראלי" שמולדתו היא מדינת ישראל ולא ארץ ישראל. חלק מ"עם" זה גורש ממולדתו ומהווה את ציבור הפליטים. לכן צריך לתמוך בהחזרתם (ואכן, מר עמרי וחבריו תומכים בהחזרת הפליטים), אבל אין מר עמרי מוכן לדבר על החזרת טריטוריה כלשהי לערביי פלשתינה.
שימוש במונח כמו: "האומה הערבית" או "ערביי פלשתינה" מניח שקיים ציבור ערבי (והוא היה קיים עוד לפני 1948) אשר ארצו – או חלק מארצו – נלקחה ממנו. לכן צריך להגיע עם ציבור זה לעמק השווה בעניין הגבולות.
אך מובן, שעם "עם ערבי ישראלי" – לו באמת היה קיים – לא היה כל סכסוך בעניין הגבולות. כי הטענה בדבר קיומו של עם כזה מניחה מראש את קיומה של ישראל במתכונת הנוכחית.
קיומו והיקפו של עם כזה נקבעים מלכתחילה על ידי קיומה והיקפה של מדינת ישראל. "עם" זה איננו פרטנר שהיה קיים ללא תלות במדינה, שאיתו יש להשתוות גם על גבולותיה, אלא יצור שהומצא אד הוק, כדי להצדיק את סירובה של "הפעולה השמית" לסגת מן הסטטוס קוו בשאלת הגבולות. לעם דמיוני זה יכול מר עמרי לומר בדמיונו: "לכם אין כל תביעות טריטוריאליות ממדינת ישראל. להיפך. אתם צריכים לשאוף לכך שתחומי המדינה יהיו גדולים ככל האפשר, כי בכך הייתם גדלים גם אתם. אילו הייתם מניחים למדינת ישראל לספח למשל את רצועת עזה, אזי בכך הייתם מאחדים את 'הערבים הישראליים' היושבים שם כפליטים עם אחיהם היושבים במדינת ישראל מולדתם, ונוסף לכך היו מצטרפים לעם שלכם עוד מאה אלף איש חדשים – תושביה הקבועים של הרצועה".
למעשה אומרת הפעולה השמית: "ויתורים בעניין הפליטים – כן; ויתורים בעניין הגבולות – לא".
על הבסיס הזה מוקם עתה בניין-על מסועף של רציונליזציה. הרעיון אודות "הנימוק האחרון" האטומי, כמו ההגדרה של "עם ערבי ישראלי" הם נדבכים בבניין רעוע זה.
