כל הסימנים מעידים על כך שמדיניות החוץ הישראלית, אחרי שספגה שתי מהלומות קשות מצד נשיא מצרים (האחת – כשגונתה על ידי כל מדינות אסיה ואפריקה בוועידת קהיר האחרונה. השנייה – כשבון נכנעה לנאצר בעניין אספקת נשק לישראל), נעמדה כעת בפוזה המאיימת: "החזיקו אותי או שאני פותחת במלחמה".
* * *
מערכת ההסברה הישראלית, באמצעות שמרני ריאקציוני אחד, לורד למבטון, הכניסה לעיתון הערב הנפוץ ביותר בבריטניה מאמר המבטא כאילו "דעה אובייקטיבית של משקיף מן הצד".
"החיכוך המתמיד הזה (בין ישראל לארצות ערב) בתוספת החלטת מערב גרמניה להפסיק את משלוחי הנשק, יצרו את הדעה שישראל הוזנחה. אותו זמן יודעים הישראלים היטב שנאצר מקים, בעזרת מדענים גרמנים, מאגר של טילים מונחים ומפעיל לחץ על סוריה ולבנון על מנת שיטו את מקורות הירדן בהם תלוי קיום הישראלים.
"כרגע מנסה נאצר לדחוף את לבנון וסוריה הסרבניות לבניית תעלה אשר תטה את מקורות הירדן. ישראל אומרת שכל הטיה כזאת תיחשב בעיניה כצעד של מלחמה והיא תנקום בתגמול. אי לכך נדחפת ישראל על ידי האיומים מכל עבריה למצב של יאוש, המעודד פזיזות ומזמין פעילות מקומית(!).
"האם אפשר למנוע את הידרדרות המאורעות המובילים לקראת מלחמה מקומית, בה ייאלץ המערב להתערב ולכפות הסדר אשר ירגיז בדיוק את אותן המדינות הערביות שרגישותן כרגע מרתיעה אותן מכל הצהרת מדיניות?
"אני סבור שאפשר.
"הכרזה נמרצת מצד ארצות הברית, בריטניה וצרפת, אשר תקבע כי החלטתן נחושה לשמור על השלום במזרח התיכון וכי הן תתערבנה על מנת לקיים זאת, תגרום התמרמרות מסוימת לכמה מדינות בעולם הערבי, אולם בסופו של דבר יהיה זה הרע במיעוטו, משום שפעולה כזאת בלבד תרסן את שאיפותיו של נאצר, ולמרות שסוריה, לבנון וירדן, ומדינות הנפט הערביות, ישמיעו תגובות נרגזות, הרי בסופו של דבר הן תרגשנה הקלה. זה ייתן להן את האמתלה הטובה ביותר להתרכז בבעיותיהן הפרטיות ויקטין את כוח הסחיטה של קהיר" ("איבנינג סטנדרד", 1 במרץ 1965).
* * *
לאחר ה"רמזים" האלה, שהועברו בכל הצינורות האפשריים לידיעת ממשלות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, שלח הנשיא ג'ונסון את מר אווריל הרימן על מנת "לייעץ" למר אשכול להימנע מתגובה צבאית על הטיית מקורות הירדן.
מדווח על כך ה"טיימס" הלונדוני מן ה-3 במרץ:
"האמריקאים טוענים כי לא יוכלו לספק את תביעות ישראל למשלוח גלוי וישיר של אספקה צבאית באווירה ששולהבה על ידי איומיה המלחמתיים של ישראל.
"האמריקאים נוטים להסכים לכך, שאם יתברר באמת כי גרמניה המערבית נסוגה מהתחייבויותיה לספק טנקים אמריקאיים לישראל ומשלוחי הנשק הסובייטיים יפרו את מאזן הנשק, הרי שייווצרו התנאים שיאפשרו לארצות הברית ליהפך לספק של נשק הגנתי לישראל. אולם כתנאי לכך הם דורשים מישראל ערובות, שנשק אמריקאי לא יפגע בביטחונן של שכנותיה הפרו-מערביות של ישראל, לבנון וירדן. ארצות הברית מספקת נשק לירדן וסעודיה ורוצה שישראל תגלה הבנה למצב זה.
"הטענה האמריקאית כאילו הטיות הירדן על ידי הערבים מבוצעות אולי לצורך השקיה מקומית במסגרת התוכנית האמריקאית לחלוקת מימי אזור עוררה לעג בישראל. נמסר כי מר אשכול דחה בתקיפות את ההצעה שישראל תימנע מתגובה כל עוד לא עברו הטיות המים מצד הערבים על המכסה שנקבעה.
"הדעה הרווחת בישראל היא, כי הערבים משהים את פעילותם על מנת לתאם את השלמת ההטיה עם השלמת הכנותיהם הצבאיות, הכוללות את החזרת הצבאות המצריים מתימן, חיזוק צבאות לבנון וירדן, וקליטת הנשק החדש, כולל טילי קרקע-קרקע, בצבא מצרים. אי לכך טוענים מספר ישראלים כי אין להשאיר את העיתוי של ההתנגשות הצבאית בידי הערבים.
"חוגים ישראליים בעלי השפעה ממליצים על פעולה כעת, כל עוד יש לישראל יתרונות צבאיים.
"האמריקאים נבהלו מהדיונים על פעולה מונעת. פקידים אמריקאים אמרו כי ישראל דורשת יותר מדי, בקוותה לקבל סיוע צבאי שיאפשר לה לדאוג לעצמה, וגם התחייבויות אמריקאיות להגן עליה במקרה של התקפה, בתוספת זכות לנקום בפעולה צבאית בכל מה שתמצא לנחוץ".
* * *
אין צורך במומחיות כדי להבין את שיקוליו של מר אשכול.
- "המדיניות האפריקאית" של ממשלת ישראל, שנועדה להשיג את תמיכת המדינות האפריקאיות בישראל ולבצר את ה"סטטוס קוו" הנוכחי המבוסס על הסכם עבדאללה-בן גוריון משנת 1949, תמורת סיוע כלכלי וידע טכני, התמוטטה בוועידת קהיר (1964), שם גונתה ישראל בתקיפות על מדיניותה הפרו-אימפריאליסטית על ידי כל מדינות אסיה ואפריקה ובכללן אלו שנחשבו עד כה כידידותיות לישראל.
- "המדיניות הגרמנית" של הממשלה, "טנקים תמורת הכשר", התמוטטה ברעש גדול למרבה הביזיון והחרפה של ממשלת ישראל, שרק התואר "ניאו יודנראט" הולם אותה ואת מדיניותה. התכסיס האחרון של בון להתנקם בנאצר על ידי הכרה דיפלומטית בישראל לא ישנה בהרבה את העובדה שישראל לעולם לא תוכל לשמש תחליף לעולם הערבי לגבי התעשייה הגרמנית.
- גם אסכולת "האוריינטציה על וושינגטון" זועזעה לאחרונה קשות. כשנתברר שממשלת ארצות הברית מוכנה לספוג עלבונות ולהשלים אפילו עם שריפת מוסדות אמריקאיים על ידי מפגינים בקהיר מבלי להגיב גלויות במישרין. נשיא ארצות הברית הרחיק לכת עד כדי כך שדחה את החלטת הסנאט להפסיק את הסיוע הכלכלי למצרים. בחיים הפוליטיים בארצות הברית זהו צעד בלתי מקובל. וושינגטון אינה מוכנה להסתכסך בגלוי ובמישרין עם נאצר.
- "ידידות הנצח ישראל-צרפת, שאינה מבוססת על אינטרסים אלא על יסודות תרבותיים ולאומיים", כפי שגרס התיאורטיקן הפוליטי המעמיק ש. פרס, הוכנסה על ידי דה גול למקרר. צרפת יוצאת לרכוש מחדש השפעה בעולם האפרו-אסיאתי ממנו גורשה על ידי המאבקים האנטי אימפריאליסטיים.
- נותרה רק "הידידה הוותיקה" של הציונות, בריטניה הגדולה. מר אשכול קיווה לשכנע את מר וילסון בפגישה ביניהם בימים אלה, כי יחדש את התמיכה המסורתית של האימפריאליזם הבריטי בציונות. דא עקא שהתעשייה הבריטית הנמצאת במצב נואש במאבקה על שוקי העולם העלתה את הסיסמה "יצוא או מוות" לדרגת הציווי העליון של מדיניות החוץ הבריטית. אין היא יכולה בשום אופן לוותר על השווקים הערביים. קרוב לוודאי כי לחץ זה גרם לכך שווילסון לא נפגש עם אשכול בטקס רשמי, אלא נתקל בו "במקרה" לשם קיום שיחה לא מחייבת. לא קשה לנחש את התוצאות – המדיניות הבריטית לא תעניק לממשלת ישראל שום תמיכה פוליטית או צבאית גלויה נגד העולם הערבי.
- הממשלה מנסה לעשות כיווני חן כלפי ממשלת ברית המועצות. היא שינתה את כל טון הדיבור כלפיה וחדלה להתריע על "רדיפת יהודים ברוסיה". הסגנון המתון החדש ניכר בכנסת, ברדיו, בעיתונות. גם מיקוניס וסנה הרגישו בטון החדש והגיבו בגישה חדשה, מתונה, פושרת ופחות ביקורתית מאשר קודם – כלפי הממשלה. אולם מה שלא תהיה מידת ההתקרבות בעתיד בין הממשלה הציונית לממשלה הסובייטית, הרי ברור כי ברית המועצות לא תהיה מוכנה להסתכסך עם הגוש האפרו-אסיאתי בגלל ישראל. די שנאצר יזמין שוב את צ'ו-אן-לאי לקהיר על מנת שמוסקבה תתרכך ותמהר למלא את מבוקשו.
* * *
הממשלה נמצאת כרגע במצב בו אין לה כל אפשרות להגיב תגובה פוליטית על שתי המהלומות שנאצר הנחיל לה לאחרונה. יתרה מזו, אין לה שום תוכנית ארוכת טווח לתגובה מדינית כלפי העולם הערבי. היא חיה "מן היד אל הפה", אולם היא מוכרחה להשיב בצורה כלשהי על הלחץ המדיני הערבי. במצב דברים זה אין לזלזל באיומי הממשלה בדבר "מלחמת מנע".
האיומים הללו נועדו לאלץ את המערב לצאת בהכרזה פומבית גלויה שתערוב לקיומו של ה"סטטוס קוו" הישראלי-ערבי (אחרי ששיניה של "הצהרת השלוש" מ-1950 קהו מזמן), ובמידה שהדבר לא ייעשה, ייתכן מאוד שהממשלה תפתח ב"מלחמת מנע".
כל עוד יש לממשלה אפשרות לממש את האינטרסים הבסיסיים שלה באמצעות צעדים מדיניים – היא עושה זאת; כשהאפשרות הזאת יורדת מן הפרק – היא ממשיכה את המדיניות באמצעים אחרים; בדרך כלל – צבאיים.
העובדה שממשלת ישראל נכשלה כבר פעם, כשפלשה למצרים ב-1956 באמתלה של מלחמת "מנע", אינה מקטינה את הסכנה של ניסיון שני מצידה. אין כאן כלל שאלה של "מנהיגים שלא למדו לקח", מלחמה אינה התנגשות בין מנהיגים, אלא בין קווים מדיניים. כידוע, אין הקו המדיני של הציונות מקביל לקו המדיני של העולם הערבי – הוא חותך אותו.
* * *
- ההתנגשות עם העולם הערבי טבועה במהותה של הציונות. שרשרת ההתנגשויות בין הציונות המדינית לעולם הערבי אינה מתחילה ב-1948 עת הוקמה מדינת ישראל, אף לא ב-1917, עת הכריז האימפריאליזם הבריטי על נכונותו לתמוך בהקמת "בית לאומי" ליהודים בפלשתינה. החוליה הראשונה בשרשרת היא ייסוד התנועה הציונית בקונגרס הראשון בבאזל בשנת 1897.
- הקונגרס הציוני הראשון קבע, כי המטרה היסודית של הציונות היא הקמת בית לאומי ליהודי כל העולם – בארץ ישראל. אולם באותה עת היתה הארץ מיושבת על ידי חצי מיליון ערבים, שגם להם היו שאיפות לעצמאות פוליטית בארץ ישראל. הציונות לא התכוונה להקים בארץ מדינה עצמאית. היא התכוונה להקים כאן מדינה יהודית. על כן אין זה מקרה כי מרגע שהוכרז על "הצהרת באזל" הפך הסכסוך בין הציונית (ולא בין היהודים!) לבין ערביי פלשתינה, והעולם הערבי, לכורח היסטורי.
החוליות הבאות גררו זו את זו באופן בלתי נמנע. העיקריות שבהן הן:
- "הצהרת בלפור" 1917 – הברית הפומבית בין האימפריאליזם הבריטי והציונות, בה הביע האימפריאליזם תמיכה בשאיפות הלאומיות של הציונות (זה לא מנע מהאימפריאליזם לתמוך אחר כך בלאומנות הערבית).
- "גאולת הקרקע" – המדיניות של רכישת קרקעות הארץ מידי הפיאודלים הערבים, אשר פרט לייבוש ביצות וסיקול טרשים, כללה נישול שיטתי של הפלאחים הערבים מעל אדמה אותה עיבדו דורות רבים.
- "עבודה עברית" – המדיניות של גירוש הפועלים הערבים מכל מקומות העבודה במשק היהודי (למשל – ממושבות הבארון). במרכזה של מדיניות זו ניצב השמאל הציוני (הימין חשב תמיד על עבודה זולה ורווחים) אשר הקים את "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים (!) בארץ ישראל". למותר הוא להוסיף שפועלים ערבים לא נתקבלו, עקרונית, כחברים להסתדרות.
- "קנו תוצרת הארץ" – סיסמת מדיניות החרם על התוצרת הערבית.
- הסכם עבדאללה-בן גוריון משנת 1948, לפיו חילקו ביניהם השניים את הטריטוריה שעצרת האו"ם העניקה בהצהרת החלוקה מ-1947 לערביי פלשתין.
- מדיניות ה"סטטוס קוו" בשאלת הפליטים והגבולות, שהפכה לאבן היסוד של כל מדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ישראל מאז נתנו שלוש מעצמות המערב בהצהרה המשולשת משנת 1950 תוקף בינלאומי ל"סטטוס קוו".
- מדיניות פעולות "התגמול", "עסקי הביש" ו"הפרשות" (ויש יותר מאשר "פרשה" אחת!) – באמצעותן ניסתה ממשלת ישראל לכפות בכוח על מדינות ערב הסכמה ל"סטטוס קוו".
- הפלישה לסואץ ב-1956 – מלחמת ה"מנע" הידועה בציבור בשם "מבצע קדש", שנועדה להפיל את נאצר, להחזיר לבריטניה וצרפת את עמדותיהן הפוליטיות והכלכליות באזור, לספח את חצי האי סיני לישראל ולכפות על הערבים הסכמה מתוך כניעה ל"סטטוס קוו".
- מדיניות "הממשל הצבאי", הדיכוי והאפליה כלפי הערבים בישראל – הנובעת מן האינטרסים הפוליטיים והחברתיים של הציונות המדינית, אשר רואה את מדינת ישראל לא כמימוש השאיפות לעצמאות פוליטית של תושבי ארץ ישראל, אלא כמקלט ליהודי העולם כולו.
החוקיות הטבועה בניגוד המהותי שבין הציונות והעולם הערבי מוליכה באורח בלתי נמנע מהתנגשות להתנגשות, לקראת התמודדות מכרעת, אותו מבחן סופי אשר בעקבותיו תיאלץ הציונות להסתלק מבמת המזרח התיכון.
הסיבה החיצונית להתנגשות צבאית יכולה להיות סכסוך על טריטוריה, על חלוקת מי הירדן, תוצאה מאינצידנט צבאי מקומי, או כל סיבה מקומית, מקרית, ארעית, אחרת, אולם אל ישלה איש את עצמו – "מלחמת המים" איננה על מי הירדן, כשם שמלחמת סיני לא היתה תגובה ל"פדאיון".
אין לבודד את ההתנגשויות הללו זו מזו, לדון בכל אחת בנפרד ולראות כסיבה העיקרית לכל אחת מהן את הגורם המקרי שהצית את האש.
הציונות אינה מסוגלת להתקיים "יחד" עם העולם הערבי, אלא רק "מול" העולם הערבי. היא אינה מסוגלת להגיע לאיזשהו "מודוס ויוונדי" או מצב של "דו קיום בשלום" עם העולם הערבי, אלא רק ל"סטטוס קוו" המבוסס על מחסני נשק ותמיכה פוליטית מצד המעצמות האימפריאליסטיות.
היהודים והערבים יכולים בהחלט לחיות יחד בשלום במזרח התיכון, אולם המדיניות הציונית והמדיניות האנטי אימפריאליסטית הערבית – אינן מסוגלות לכך. אחת מהן מוכרחה לרדת מן הבמה.
אם היישוב היהודי בארץ ישראל לא ינתק עצמו בעוד מועד מן המדיניות הציונית, אלא יקשור את גורלו בגורלה, הרי שצפוי לו עתיד מבעית.
בסופו של דבר, אין שום פתרון אחר לסכסוך הישראלי-ערבי מאשר ביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל והעלאת מנהיגות פוליטית בלתי ציונית ובלתי לאומנית, המוכנה לסגת מן ה"סטטוס קוו" בשאלת הפליטים והגבולות, לתקן את הנזק והעוול שהציונות גרמה לערביי פלשתין, להשתלב פוליטית במזרח התיכון, לתאם מדיניות ולשתף פעולה עם אותם כוחות בעולם הערבי החותרים לאיחוד וסוציאליזם.
