עוד לפני שנתיים רווחה הדעה שהנאצריזם בצורתו הנוכחית אינו בר קיום – הוא מלא סתירות; הוא מנסה להישען על הבורגנות הלאומית ועל מעמד העובדים באותה עת, בהתעלמו מחוסר האפשרות לגשר בין האינטרסים של שני אלה. השלטון במצרים צריך היה לבחור: הישענות על מעמד הפועלים מבפנים ועל ארצות הסוציאליזם מחוץ – או קבלת אוריינטציה על הבורגנות הלאומית והמחנה האימפריאליסטי.
במשך השנתיים האחרונות פעם הדופק של הקהילייה הערבית המאוחדת בחוזקה. ננקטו צעדים חדשים בשטח הכלכלי והחברתי, בייחוד בהתחלת שנה זו, המורים על התפתחות בכיוון שמאלה. עצם אופיו של המשטר עובר תהליך של שינויים מעמיקים.
הרפורמות הכלכליות הראשונות לאחר מהפכת 1952 היו מכוונות בראש ובראשונה נגד ההון הזר, קבוצה קטנה יחסית של בעלי הון מצרים ובעלי האחוזות הגדולים. אך תוך ראייה זו אי אפשר להתעלם מן העובדה שצעדים אלה ננקטו למעשה למען האינטרס של הבורגנות הלאומית. לתקופת מה הלך מעמד זה ב"תלם", היות וראה בתהליך זה אמצעי להתעשרות ונשק מגן נגד תחרות זרה.
המנהיגות המצרית טיפחה את האשליה של בניית המשק הלאומי על בסיס קפיטליסטי ובעזרת המעמד הרכושני המקומי. אך תוך זמן קצר הוברר שההון הפרטי אינו שש כלל להשקעות בתעשייה, והמשטר החל להשקיע הון ציבורי. כתוצאה מכך החל להצר את צעדיו של המעמד הרכושני.
המכה הראשונה הונחתה ב-1960 על ידי הלאמת בנק "מיסר", הבנק המצרי הפרטי הגדול ביותר, אשר היה מעורה בכל שטחי התעשייה המצרית. ב-1961 הוכרז על מה שכונה "החוקים הסוציאליסטיים": הולאמו כל הבנקים וחברות הביטוח, ומספר רב של מפעלים פרטיים הפכו ל"מפעלים מעורבים", כלומר שלפחות 50% של מניותיהם מוחזקים בידי המדינה. מס ההכנסה על הכנסות גבוהות הועלה בצורה חדשה והגיע עד כדי 90% מהכנסה העוברת 10,000 לירות מצריות (ל"מ) לשנה. החזקת מניות וניירות ערך העולה על ערך של 10,000 ל"מ נאסרה. רפורמה חקלאית חדשה הגבילה את בעלות הקרקע ל-100 פדן לנפש – 200 פדן למשפחה. כל האדמות מעבר למכסה זו הולאמו וחולקו לאיכרים חסרי קרקע. תיקונים מאוחרים יותר ברפורמה זו קבעו שעד 1970 תרד מכסת בעלות הקרקע למשפחה ל-100 פדן [במצרים, פדן=4.2 דונם]. כן הופסקו תשלומי הפיצויים עבור האדמות המוחרמות ויחד עם זאת הורד מחיר הקרקע לאיכרים ב-75%.
באפריל 1963 הולאמו כל המפעלים העוסקים בעיבוד ובייצוא צמר גפן, וביוני אותה שנה – כל החברות הקשורות ביבוא או בייצור רפואות. באוגוסט הולאמו 276 חברות בנייה, מסחר ותחבורה, ובנובמבר – 177 חברות "מעורבות".
הבעלים של חברות אלה יפוצו רק עבור סכום מקסימלי של 15,000 ל"מ של הונם, וזאת בצורת ניירות ערך של המדינה לתקופה של 15 שנה, נושאות ריבית של 4.5%. חוזים ממשלתיים עם חברות מחצבים הושמו תחת ביקורת המדינה.
בהסתמך על נתונים רשמיים, שולטת כיום המדינה על יותר מ-80% של אמצעי הייצור. התעשיות הגדולות, הבינוניות והתחבורה, חברות הביטוח וחברות נכסי דלא-ניידי – הולאמו כליל. היבוא כולו נמצא בידי רשויות ממשלתיות, כמו כן גם 75% של היצוא.
ב-1960 הוחל בביצוע תוכנית החומש הראשונה:
1) השקעות בסכום של 1,697 מיליון ל"מ;
2) עלייה מתוכננת של הייצור השנתי מ-2,525 מיליון ל"מ ב-1960 ל-3,601 מיליון ל"מ ב-1965;
3) עלייה של ההכנסה הלאומית מ-1,282 מיליון ל"מ ב-1960 ל-1,795 מיליון ל"מ ב-1965;
4) עליית התצרוכת מ-876 מיליון ל"מ ב-1960 ל-1,086 מיליון ל"מ ב-1965;
5) עליית מספר המועסקים מ-7,500,000 ל-8,400,000 איש – ועוד.
משך תקופה של 11 שנה (1963-1952) התבטא הפיתוח הכלכלי, בהסתמך על נתונים רשמיים כדלקמן: הושקעו 1,380 מיליון ל"מ, מזה 1,035 מיליון ל"מ בתקופה של חמש שנים (1963-1958), סכום שעולה פי שלושה על זה שבשש השנים הקודמות. הסכום הממוצע המושקע שנתית בתעשייה ובתחנות כוח עלה מ-4.5 מיליון ל"מ ב-1953-1952 לכדי 92.4 מיליון ל"מ ב-1963.
ב-1965-1964 מגיע התקציב המוקדש לסקטור המולאם לכדי 1,160 מיליון ל"מ, ב-81 מיליון יותר מאשר בשנת התקציב הקודמת. מתוך סכום זה כוונו כ-425 מיליון ל"מ לתוכנית החומש הראשונה (כ-155 מיליון ל"מ לתעשייה). משך 11 שנים אלה עלתה תפוקת התעשייה פי שלושה ויותר (מ-313 מיליון ל"מ ב-1952 ל-952.6 מיליון ל"מ ב-1963).
עליית התפוקה בשנה האחרונה מתבטאת ב-15% (בסקטור המולאם היא מגיעה עד כדי 19.2% בהשוואה ל-8.4% בסקטור הפרטי). במפעלים פרטיים קטנים התבטא גידול הייצור ב-11%.
הייצור בתעשיית הברזל והפלדה עלה משך 11 השנים האלה פי 6; בתעשיית המכונות והחשמל פי 8; בתעשיית הדלק ב-150% ובתעשייה הכימית ב-250%.
פוטנציאל הכוח החשמלי עלה מ-1,000 מיליון קילו-ואט שעה (קוט"ש) ב-1952 ל-5,000 [מיליון] קוט"ש ב-1964 (תחנת הכוח הנבנית בסכר הגבוה באסואן תספק כשתושלם 10,000 [מיליון] קוט"ש לשנה).
קע"ם מייצרת כיום מכוניות, מקררים, טרנספורמטורים, טרקטורים, מכשירי טלוויזיה ורדיו, מנועי דיזל, מכונות כביסה, קרונות רכבת וכו'. הפרבר הקהירי חילואן, אשר לפני זמן לא רב יחסית נודע רק תודות לחופי הרחצה שלו, הינו כיום מרכז תעשייתי חשוב – גרעין התעשייה הכבדה המצרית (מפעלי ברזל ופלדה), מפעלים לייצור מטוסים, קטרים וחלקי חילוף למכוניות. כמו כן מרוכזת שם תעשייה של מכשירי טלוויזיה ורפואות.
גידול ההכנסה הלאומית
ההכנסה הלאומית עלתה מ-790 מיליון ל"מ ב-1952 ל-1,648 מיליון ל"מ ב-1964-1963. חלקה של התעשייה בהכנסה הלאומית עלה מ-15.7 ל-22.6%. חלקה של החקלאות ירד מ-34% לכדי 27.8% (במושגי כספים: חלקה של התעשייה עלה מ-127 [מיליון] ל"מ ל-347 מיליון ל"מ. החקלאות עלתה מ-272.4 מיליון ל"מ ל-426.4 מיליון ל"מ).
מספר המועסקים בחקלאות ירד מ-66% ב-1952 ל-53% כיום.
התצרוכת הפנימית עלתה מ-631 מיליון ל"מ ב-1952 ל-1,465 מיליון ל"מ ב-1964-1963.
הקמת קאדרים
אחת מבעיות היסוד של מדינות מתפתחות היא אימון קאדרים של טכנאים, מומחים למיניהם, אדמיניסטרטורים וכו'. ההנהגה המצרית היתה ערה לבעיה זו – המתאמנים, בעשרות אלפיהם, מוכיחים זאת.
החינוך, לרבות מוסדות החינוך הגבוה, ניתן חינם. מספר בתי הספר העממיים עלה ב-11 השנים האחרונות מ-5,296 ל-7,750, ומספר התלמידים מ-1,135,000 ל-3,253,000 (כ-88% של הילדים בגיל בית הספר נוכחים בפועל בכיתות כיום, תוך תקווה להגיע ל-100% עד 1970).
אמנם ירד מספר התלמידים בבתי ספר תיכוניים כלליים מ-146,580 ב-1954-1953 ל-97,820 ב-62'-63', אבל מאידך עלה מספרם בבתי ספר תיכוניים טכניים (תעשייתיים, חקלאים, מסחריים) מ-44,240 ב-1953 ל-108,413 ב-1962.
מספר הסטודנטים באוניברסיטאות עלה מפחות מ-50,000 ליותר מ-120,000 בתקופה הנסקרת.
ב-1952 פעלו במצרים פחות מ-6,000 רופאים, כיום עולה מספרם ליותר מ-12,000.
באותו פרק זמן ננקטו צעדים חשובים להרחבת הזכויות הסוציאליות של ההמונים ולהרמת רמת חייהם:
- נאסרו פיטורים שרירותיים חד צדדיים.
- 25% של רווחי הנטו בכל המפעלים הופקעו למען העובדים.
- העובדים מיוצגים בהנהלת כל המפעלים על ידי 4 נציגים נבחרים (מתוך 9).
- הונהג יום עבודה בן 7 שעות (בתעשייה 25 גרוש מצריים ליום ובחקלאות 18 גרוש).
- הונהגו גם פנסיות וביטוח סוציאלי.
הרחבת הדמוקרטיה
לאחרונה, באביב שנה זו, הורחב הבסיס הדמוקרטי של המשטר.
מצב החירום וחוקי החירום הוסרו. אסירים מדיניים, כולל כל הקומוניסטים, שוחררו. נערכו בחירות לאסיפה הלאומית והונהגה חוקה זמנית.
סעיף ראשון של חוקה זו אומר:
"הקהילייה הערבית המאוחדת היא מדינה סוציאליסטית-דמוקרטית המבוססת על ברית בין הכוחות העמלים של האומה".
נעשים מאמצים כדי להבטיח שיתוף נרחב יותר של האוכלוסייה בחיים המדיניים ולמשוך את הפועלים לתהליך המהפכני.
בהתאם לחוקה, חייבים לפחות 50% של כל הגופים הנבחרים להיות מורכבים מנציגי הפועלים והאיכרים. תנאי זה הפך לעובדה וייצוג זה עולה היום ל-53% מכלל הנבחרים.
כאן המקום להעיר שהמושג "פועלים ואיכרים" הפך לרחב ביותר: כל איש העסוק בחקלאות, ואשר בבעלותו לא יותר מ-25 פדן קרקע, נחשב ל"איכר", וכל עובד העוסק בייצור – ללא התחשבות במקצוע או תפקיד, נחשב ל"פועל".
האירגון המדיני ההמוני היחיד במדינה הינו "האיגוד [האיחוד] הערבי הסוציאליסטי", שמספר חבריו מגיע ליותר מ-5 מיליון.
קיים פער
למרות כל האמור לעיל, קיים פער רציני ביותר בין ההתקדמות בשטח הכלכלי והפיגור שקיים עדיין במבנה הפוליטי ובהתפתחות האידיאולוגית. מכונת השלטון הביורוקרטית הישנה עדיין ממשיכה לפעול, על אף שנעשים מאמצים להכניס למעגל זה אנשים בעלי השקפה ודרך מחשבה מהפכניות.
בנאומו בפני האסיפה הלאומית ב-26 במרץ, ציין נאצר כי מבנה השלטון במצרים אינו מותאם לצורכי התהליך המהפכני.
"עלינו להודות", כך אמר, "שלמרות כל מאמצינו לא הצלחנו להצמיחו (הכוונה למנגנון הממשלתי) לממדים שיאפשרו לו להושיט את שירותו לחברה. עדיין הוא רואה עצמו כאילו מעל לצורך לקבל על עצמו אחריות וללא רצון להכיר בעובדה שבעצם עליו לשרת את ההמונים".
בשטח האידיאולוגי הושם לאחרונה הדגש על המאבק המעמדי, בניגוד לנוסחה הישנה של שלום בית (ממעטים כיום להזכיר את ה"סוציאליזם הערבי". כל זאת, כמובן, תוך החרפת הניגודים המעמדיים ושינויי המבנה הכלכלי).
הסיסמה המקובלת כעת היא "סוציאליזם מדעי" ו"הדרך המצרית לסוציאליזם", אך אין להסיק מכך שהמנהיגות הפכה למרכסיסטית. העיתונות מדגישה זאת בהזדמנויות רבות, בהסבירה את "הדרך המצרית לסוציאליזם", שעל טיבה אפשר לעמוד מתוך החוקה ונאומיהם של המנהיגים המצריים, המסתכמת בעיקרים הבאים:
העברת אמצעי הייצור לבעלות ציבורית;
- תפקיד מרכזי וקובע של הסקטור המולאם בפיתוח הכלכלי;
- תכנון מדעי מרכזי;
- גידול מהיר של התעשייה;
- בעלות פרטית (בקנה מידה זעיר ובינוני) של הקרקע, תוך שימת הדגש על קואופרציה חקלאית.
העיתונות הולאמה, אך למרות זאת אפשר היה לקרוא עד לפני זמן קצר במספר עיתונים מאמרים אנטי קומוניסטיים מהסוג הזול ביותר. ניסיון הבנייה הסוציאליסטית במדינות אחרות לא השתקף בעיתונות המצרית, ורק לאחרונה אפשר למצוא ספרות מרכסיסטית במבחר ספרים המוצע לקהל המצרי.
אין להתעלם מן העובדה, שלמרות שהמעמד הרכושני איבד את הונו, הרי שעדיין הוא מקבל פיצויים על כך, שלא להזכיר את חזקתו על נכסי הדלא-ניידי, המסתכמים, לעתים, במאות אלפי ל"מ. אפשר אמנם להסכים להערכה שהשפעת מעמד זה ירדה פלאים, אך מוקדם עדיין לומר שחוסל כליל. עדיין חזקה השפעתו בשורות הצבא והמשטרה, ובמידה פחותה במערך הפוליטי והכלכלי.
אין להכחיש שקע"מ [קהילייה ערבית מאוחדת, שמה הרשמי של מצרים באותה תקופה] עוברת תהליך של שינויים כלכליים מעמיקים – מהפכה תעשייתית אמיתית – אך למרות זאת הבעיה המרכזית היא הרפורמה האגררית. ללא פתרון לבעיה החקלאית לא תוכל המהפכה המצרית להתקרב למטרותיה האמיתיות, בהתחשב בעובדה שמצרים הינה עדיין, ביסודה, ארץ חקלאית. האזורים הכפריים הינם עדיין "מבצרים" של האלמנטים האנטי-מהפכניים, למרות שהרפורמה האגררית מערערת חזקה זו באופן ניכר. כמעט מיליון פדן קרקע הוחרמו מבעלי הקרקעות הגדולים. מתוך זה 631,300 פדן חולקו לאיכרים (ל-267,000 משפחות) בחלקות של 1 ו-5 פדן.
17 מיליון איש מועסקים בחקלאות, רובם איכרים מעוטי או חסרי קרקע. לפני מהפכת 1952 ריכזו בידיהם 11,000 בעלי קרקעות (0.4% של האוכלוסייה) כ-2 מיליון פדן (שהם 33% של הקרקע המעובדת), כשבידי 2,647,000 איכרים (שהם 95% של בעלי הקרקעות) נתונים 35% של הקרקע.
ההכנסה השנתית של משפחות האיכרים ששובצו במעגל הרפורמה האגררית עלתה מ-27 ל"מ ל-150 ל"מ לשנה.
אך כאמור מעמדם של בעלי האדמות באזורים הכפריים עדיין איתן. למראית עין הסייג של 100 פדן למשפחה נראה סביר, אך בהתחשב בתנאים המקומיים (שני יבולים לשנה במרבית האזורים) הוא מהווה מקור להכנסה ניכרת. בעלי אדמות אלה מייצרים עדיין את מרביתו של היבול המשווק, בייחוד כותנה. הרעב לקרקע הוא מחלתה של מצרים. מתוך מיליון הקילומטרים המרובעים המהווים את שטחה רק כ-40,000 ראויים לעיבוד. זה זמן רב נעשים ניסיונות לכבוש אדמות מדבריות, אך רק בתקופה האחרונה הוחל בדבר ברצינות.
בהתאם לתוכנית החומש, 521,000 פדן של קרקע בתולין צריכים להתווסף לעיבוד. כמו כן תוכנן להגיע בשנת 1970 לשטח מושקה של 1,740,000 פדן ועל ידי כך להגדיל את כלל השטח המעובד ב-25% (מתוך כך 1,200,000 פדן של אדמות בתולין יתווספו הודות לסכר הגבוה באסואן).
עידוד הקואופרציה בכפר
המדינה מעודדת הקמת קואופרטיבים. לפני שאיכר מקבל חלקת אדמה עליו להצטרף למסגרת קואופרטיבית. רובם של קואופרטיבים אלה הינם קואופרטיבים צרכניים ומיעוטם – יצרניים. יש כיום כ-4,000 קואופרטיבים המספקים לאיכרים זרעים מובחרים, דשנים ואשראי, ודואגים לשיווק סחורתם (לרוב בהתאם למחירים מובטחים מטעם המדינה). המדינה נוקטת גם אמצעים אחרים להרמת הפריון בשטח החקלאי, אך מעמדם של בעלי הקרקעות הפרטיים בולם מאמצים אלה. הפתרון האמיתי יהיה הלאמת הקרקע. רק כך יתאפשר חיסול השפעתם החזקה והמזיקה של בעלי הקרקעות הפרטיים. ההנהגה המצרית יראה מצעד קיצוני זה. "עלינו להתייחס ברצינות להלך רוחו של האיכר", הם אומרים, "קשרו לקרקע הוא עמוק והוא רואה בו את יסוד הבטחת קיומו… ידוע לנו היקף הסכנה שמהווים בעלי הקרקעות הגדולים, אך אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לנקוט צעדים קיצוניים בפרק זמן זה, למרות שוודאי הגיעה השעה להמשך ולהעמקת הרפורמה האגררית, ובקרוב נצטרך לעשות משהו בנדון".
ההיגיון יחייב לעשות זאת באם ירצו להמשיך ולהצעיד את המהפכה קדימה.
אך גם אילו הולאמה כל הקרקע הראויה לעיבוד והיתה הופכת למסגרות קולקטיביות, או עוברת לבעלות המדינה, לא היו נפתרות בכך בלבד בעיות האיכרים. החקלאות אינה מסוגלת לקלוט את 17 מיליוני המועסקים בה היום, בהתחשב בגידול הטבעי המסתכם ב-700,000 נפש לשנה. הפתרון האמיתי יהיה משיכת "עודף" האוכלוסייה החקלאית למפעלים התעשייתיים.
לסיכום אפשר לומר:
קע"ם עוברת כעת תהליך מהיר ומעמיק של שינוי כלכלי וחברתי. הניסיון מורה ששינוי מעין זה אינו בר ביצוע ללא סיוע פעיל של מעמד העובדים. מעמד זה הינו כעת בסיסו של המשטר.
ההנהגה הזעיר-בורגנית שבתחילתה הסתמכה בעיקר על הבורגנות הלאומית, לאחר מכן ניסתה לקיים מעין שיווי משקל בין בורגנות זו וההמונים – הוכרחה בשנים האחרונות להישען יותר ויותר על מעמד הפועלים. למעשה, תהליך זה התקדם עד כדי פסילת כל אפשרות נסיגה. אמנם אין לומר כיום שמצרים היא מדינת פועלים, אך השינויים הכלכליים והחברתיים, אשר התהוו ועדיין מתהווים, דוחפים בכיוון זה. רק השתלטות של אלמנטים אנטי מהפכניים יכולה עדיין להזיז את מחוגי השעון אחורה.
