בגיליון הקודם מתח ס. מאיר ביקורת על המאמר "אי הבנה כפולה" ("מצפן" 22), אשר דן בספרו החדש של א. כהן.
הביקורת כללה שלושה טיעונים:
- "התנועה הציונית היא בעלת אידיאולוגיה לאומית, אך אין זה אומר עדיין שהיא תנועה לאומית".
- "אין סימטריה בין התנועה הציונית ובין התנועה הלאומית הערבית".
- "התנועה הלאומית הערבית והתנועה הציונית נמצאות בניגוד בלתי מתפשר לא מפני שההתנגשות היא בין תנועות לאומיות, אלא מפני שההתנגשות היא בין תנועה לאומית ותנועה קולוניאלית ושתי אלה לעולם לא יתפשרו".
הוויכוח על השאלות הללו יועיל להבהרת ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי ולהבנת המשמעות הפוליטית של עובדות העבר. ידיעת העובדות והבנת משמעותן הינן תנאי חשוב לפתרון הבעיה. לכן כדאי להיכנס לבירור.
שלושה עקרונות
האם הציונות היא תנועה לאומית או לא? התשובה נקבעת על ידי ההגדרה שנותנים למונח "תנועה לאומית", והגדרה זו היא סובייקטיבית במידה רבה. ויכוח על השאלה מהי "תנועה לאומית" עלול להפוך לוויכוח על הגדרות, בעוד שאנו מעוניינים בוויכוח על הציונות עצמה. נשתדל, לכן, לטפל בעובדות הנוגעות לציונות עצמה מבלי להזדקק להגדרות קטגוריות.
באשר לא-סימטריה, הנזכרת בביקורת, מובן שהיא קיימת. השאלה היא רק מהו מקורה. לשם כך עלינו לטפל בנקודה האחרונה שבביקורת, לברר מדוע נמצאת הציונות בניגוד בלתי מתפשר עם התנועה הלאומית הערבית.
אם ניצמד לעובדות יתברר לנו שהציונות המדינית (להבדיל מהציונות הרוחנית) מצטיינת בשלושה קווי אופי אידיאולוגיים פוליטיים מובהקים:
א. היא תנועה פוליטית אשר שמה לה למטרה לפתור את בעיית דיכוי היהודים במדינות השונות על ידי הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
אבי התנועה הוא הרצל, ומאמרו העיקרי הוא הספר "מדינת היהודים".
הקונגרס הציוני העולמי הראשון שהתכנס בבזל ב-1897 ניסח את תוכניתה של ההסתדרות הציונית העולמית במלים הבאות:
"הציונות שואפת להקים מקלט בטוח במשפט גלוי לעם ישראל בארץ ישראל. לשם השגת מטרה זו, קובע הקונגרס אמצעים אלה:
יישוב ארץ ישראל על ידי איכרים, בעלי מלאכה ותעשייה יהודים באופן המתאים למטרה.
הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית היהודית.
הכנות להשגת הסכמת הממשלות הנחוצות לשם הגשמת השאיפה הציונית".
בקטע זה מקופלים כל העקרונות הרעיוניים, המדיניים והמעשיים של הציונות.
ב. השיקול אשר קבע את האוריינטציה הבינלאומית של הציונות נוסח לעיל. אוריינטציה זו היתה מכוונת תמיד על אותה מעצמה שהשלטון, הישיר או העקיף, על ארץ ישראל נמצא בידיה.
מכס נורדאו, ממנהיגי ומייסדי הציונות המדינית, ניסח בשעתו את הדברים כך:
"ארץ תקוותינו, שאיפותינו ויגיעותינו, ארץ אבותינו הקדושה, היא בגבולות הממלכה העותומנית. על חופיה וגבולותיה שומרים חיילים תורכים. מפתחות הבית שהציונים רוצים לעשותו לבית מולדתם נתונים בידי הממשלה התורכית. לכן טבעי הדבר כי כל התאמצויותינו פונות כלפי תורכיה כמחט המצפן כלפי הקוטב המגנטי".
נאמנה לעיקרון זה תיאמה הציונות את מדיניותה עם האינטרסים של האימפריה העותומנית והאימפריאליזם הגרמני עד 1916 בערך. עם האינטרסים של האימפריאליזם הבריטי (1947-1917), עם האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי (1948 ואילך) בתוספת סטייה חולפת לצד האימפריאליזם הצרפתי (1963-1956).
העיקרון נשאר כפי שנוסח על ידי נורדאו: בהתחלף הקטבים – התחלף גם הכיוון של מחט המצפן הציוני.
ג. הציונות היא תנועה קולוניזאטורית (ולא "קולוניאלית"!).
מטרתה היתה לא רק להקים מדינה פוליטית עצמאית בארץ ישראל, אלא גם לרכוש את מרבית הקרקעות במדינה זו לשם עיבודן בידי יהודים. גם מטרה זו מוזכרת במפורש במצע קונגרס בזל שצוטט לעיל.
הקרן קיימת, למשל, אוסרת גם כיום על חקלאי יהודי להחכיר את משקו לערבי. הקק"ל נותנת אדמה רק ליהודים ובתנאי שיעבדוה יהודים.
מול ערביי ארץ ישראל
העובדה אשר מערכת ההסברה הציונית טורחת להסתירה היא שארץ ישראל היתה מיושבת מזה מאות שנים על ידי ערבים.
יפו, ירושלים, בית שאן, רמלה, לוד, עכו, חיפה, שכם, חברון ועוד מאות כפרים ועיירות לא נוסדו לפני 80 שנה, אלא עמדו מזה זמן רב על תילן.
הציונות המדינית מצאה לפניה ארץ מיושבת ולא שממה פנויה מאדם.
כל שלושת קווי האופי המובהקים של הציונות התנגשו באינטרסים של ערביי ארץ ישראל מראשית פעילותה של הציונות בארץ.
- הציונות רצתה להקים בארץ ישראל מדינה יהודית. הערבים רצו להקים בה מדינה ערבית.
- הציונות שיתפה פעולה עם שליטי הארץ (התורכים ואחר כך הבריטים). הערבים, תושבי המקום, שאפו להשתחרר מעול השלטון הזה.
- הציונות שאפה לקנות קרקעות וליישב עליהם חקלאים יהודים, אבל על הקרקעות הראויים לעיבוד ישבו פלאחים ערביים וכל שאר הקרקעות נמצאו בבעלות ערבית.
ההתנגשות בכל שלוש הנקודות לא החלה ב-1948, גם לא ב-1917. היא החלה עוד במאה הקודמת.
ב-1870 הוקם מפעל ההתיישבות הראשון: בית הספר החקלאי "מקווה ישראל". האדמה נרכשה על ידי שיחוד השלטון התורכי, אולם זו היתה אדמתם של פלאחי יאזור, אשר נושלו בכוח מעליה והדבר גרם להתנגשויות עם הפלאחים.
י.מ. פינס, מראשי העלייה הראשונה, כתב על קרל נטר, שרכש את האדמה באמצעות שוחד ששולם לתורכים: "האדמה שנתנה הממשלה ברוב שוחד, משלהם (משל הפלאחים) היתה, ורבע ההוצאה אשר הוציא (ק. נטר) די היה לו לקנות את האדמה מבעליה לקניין עולם, מבלי שיהיה תלוי בתנאים מיוחדים הידועים לנו ומבלי שהיה מגרה את שכנינו אשר לעולם לא ישכחו כי לקח את אחוזתם".
המבצע של "גאולת הארץ" חזר ונשנה בפתח תקוה (1880), בגדרה, ברחובות, במטולה, בסג'רה, ביבנאל, במסחה, ביסוד המעלה; בכל המקומות הללו אירעו סכסוכים חריפים עם הפלאחים המנושלים. התהליך נמשך באופן רצוף ושיטתי עד לנישול ערביי בענה ודיר אל-אסד מעל אדמותיהם ב-1964, ועד בכלל.
בין שני הקצוות הללו מתוח קו רצוף של מבצעי "גאולת הארץ" מידי הפלאחים הערביים.
דברים דומים ניתן לומר על שיתוף הפעולה עם האימפריאליזם.
הציונות דחתה את הפניות מצד ערביי פלשתין לשיתוף פעולה נגד האימפריאליזם התורכי.
מאז ועד מבצע סואץ (ועד בכלל) תמכה הציונות באימפריאליזם במאבקו נגד תנועות השחרור הפוליטיות באזור.
היו גם התנגשויות בין הציונות לבין האימפריאליזם (התורכי ב-1917, הבריטי ב-1948-1946), אולם הדבר נעשה תמיד תוך אוריינטציה על אימפריאליזם חדש. מעולם לא יצאה הציונות עקרונית נגד השיטה האימפריאליסטית. לעומת זאת, היא תמכה באימפריאליזם בעת מאבק הנסיגה שלו נגד תנועות השחרור בעולם הערבי.
רוב יהודי בארץ ישראל
כאשר הציע הרצל לקונגרס הציוני השישי להקים את המדינה היהודית באוגנדה, נדחתה הצעתו בתקיפות על ידי אותו קונגרס ונדחתה סופית בקונגרס השביעי.
בקונגרס ה-17 [1931] הכריז חיים ויצמן כי הוא מוכן להקים מדינה שתהיה מבוססת על מספר שווה של יהודים וערבים, אשר יתחלקו שווה בשווה בשלטון, ואמר:
"אין לי יחס של חיבה ושל הבנה לדרישת רוב יהודי. רוב כשלעצמו אינו עדיין ערובה נאמנה לביטחון. יכולים אנו להיות רוב ואף על פי כן לא נהיה בטוחים. הרוב אינו נחוץ גם להתפתחות התרבות היהודית".
הקונגרס אילץ אותו להתפטר מן הנשיאות.
התנועה הציונית כפתה אף על מנהיגיה את העיקרון של הקמת מדינה בעלת רוב יהודי בארץ ישראל.
הצהרה נשכחת
ראוי לציין תאריך שכמעט ונשכח כיום: השני בנובמבר 1917. בתאריך זה שלח שר החוץ הבריטי דאז, ג'יימס בלפור, מכתב ללורד רוטשילד, בו הביע את תמיכת ממשלת בריטניה בשאיפת הציונות להקים בית לאומי בארץ ישראל. זוהי הצהרת בלפור המפורסמת. בכך ניתנה בפעם הראשונה גושפנקה בינלאומית לתביעת היסוד של הציונות.
תאריך זה מציין מפנה ביחסי היהודים והערבים בארץ ישראל; לא רק משום שבכך ניתן פומבי לברית בין הציונות והאימפריאליזם הבריטי; אלא בעיקר מפני שהתברר לערביי פלשתין כי קיימת אפשרות ממשית שלא רק פלאחים ינושלו מעל קרקעותיהם, אלא שתוקם כאן מדינה לאומית, הדוגלת בעיקרון של רוב יהודי, על חשבונם.
אין כל פלא שמדי שנה בשנה ערכו ערביי פלשתין הפגנות מחאה ביום זה, ואילו לציונות היה זה יום חגיגות. זה היה למעשה "יום העצמאות" של התנועה הציונית. מובן כי אחרי ה-15 במאי 1948 אין טעם לחגוג עוד את ה-2 בנובמבר 1917.
ניטיב להבין את משמעותו של תאריך זה אם נתבונן על תופעה דומה שהתרחשה באלג'יריה. גם שם נישלו מתיישבים שהיגרו מאירופה פלאחים ערביים מעל אדמתם. גם שם פרצו סכסוכי קרקעות בין המנשלים למנושלים, גם שם פרץ מאבק אנטי-אימפריאליסטי.
חרף כל מה שקרה, ביקש הפ.ל.נ. [תנועת השחרור האלג'ירית] ממרבית המתיישבים הצרפתים להישאר באלג'יריה. מנהיגי הפ.ל.נ. חששו מפני הנזק שתביא עזיבת כל האירופאים.
הפ.ל.נ. כיוון את מאבקו נגד ממשלת צרפת ולא נגד המתיישבים הצרפתים באלג'יריה.
אולם מרגע שהמתיישבים הצרפתים העלו מתוכם תנועה פוליטית אשר סיסמתה היתה "אלז'רי פרנסז" [=אלג'יריה צרפתית], והתמידו בכך גם אחרי שממשלת צרפת היתה מוכנה להסדר עם הפ.ל.נ., לא היה מנוס מהתנגשות בינם לבין הפ.ל.נ. שתבע: "אלג'יריה עצמאית".
דברים דומים ניתן לומר על יום הצהרת בלפור. עד אותו יום הופיעה הציונות בעיקר כגורם קולוניזאטורי, נשלני, אשר שיתף פעולה עם הבריטים; אולם מאותו יום ואילך היא התבלטה כגורם החותר להקים מדינה לאומית משלו על הטריטוריה הפלשתינאית. כאן היא התנגשה במישרין עם השאיפות והאינטרס של ערביי פלשתין להקים מדינה עצמאית משלהם בטריטוריה עליה ישבו מאות שנים.
מדינת היהודים
ב-14 במאי 1948 הוכרז בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. בהכרזה זו ("מגילת העצמאות") מובלט אופיה המהותי של המדינה.
לא מדובר שם על כך שהיישוב העברי בארץ ישראל מקים מדינה עצמאית, אלא שנציגי היישוב העברי והתנועה הציונית מקימים מדינה יהודית ("לפיכך התכנסנו אנו, חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל").
ההבדל בין שני הניסוחים ברור.
כיום, אחרי שהציונות הצליחה להקים את מדינת היהודים בארץ ישראל, כשמבצע נישול הפלאחים (בתחומיה הנוכחיים של המדינה) מתקרב לסיומו, מתבלט בעיקר הניגוד בין מדיניותה הפרו-אימפריאליסטית של ממשלת ישראל (המודרכת על ידי עקרונות הציונות), לבין המדיניות האנטי-אימפריאליסטית של תנועת השחרור בעולם הערבי. אולם תהיה זו טעות לחשוב כי שני הגורמים האחרים להתנגשות האינטרסים בין הציונות והעולם הערבי חדלו מלהתקיים.
- ראשית, קיימים ערביי פלשתין שנפגעו ישירות על ידי הציונות והללו אינם חדלים מלתבוע את רכושם ומדינתם.
- שנית, כל עוד מודרכת מדינת ישראל על ידי עקרונות הציונות, חוששים שאר הערבים באזור מן האפשרות שהיא תפגע בהם כשם שפגעה בערביי פלשתין.
שלושת האלמנטים של הציונות – האידיאולוגיה הנציונליסטית, המדיניות הפרו-אימפריאליסטית והפרקטיקה של הקולוניזציה – תוך כדי תלותם ההדדית – הינם גורמי הסכסוך.
ביקורת על הציונות אשר מבליטה אחד מקווי היסוד הללו ומבליעה את שני האחרים לוקה בחסר. במידה והמאמר "האומנם אי הבנה" ["שורש הסכסוך"] לקה בכך, בא המאמר הנוכחי לתקן את הפגם.
פתרון יציב של הסכסוך הישראלי-הערבי מחייב יותר מאשר תיקון העוול שנגרם לערביי פלשתין כיחידים וכציבור, יותר מאשר ביטול מעמדם הממלכתי של המוסדות הציוניים (כמו הקונגרס הציוני, הסוכנות, הקרן הקיימת לישראל וכו') במדינה, ואף יותר מאשר שינוי מדיניות החוץ הנוכחית לכיוון אנטי-אימפריאליסטי.
הוא מחייב כי השלטון בישראל יימצא בידי כוחות פוליטיים אשר השתחררו לחלוטין מכל אידיאולוגיה נציונליסטית, בין אם זו מבוססת על יהודים ברחבי העולם (הציונות), ובין אם היא מבוססת על היהודים תושבי ישראל בלבד (האידיאולוגיה "העברית").
__________
מסג'רה ומסחה אל בענה ודיר אל-אסד
"הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים עם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה ובכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט.
ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כתורקיא.
השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדספוטיזמוס כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.
הן אמנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש הוא עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו".
(אחד העם ב-1891 ב"אמת מארץ ישראל")
