מפלגת הלייבור הבריטית היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החשובה והגדולה ביותר בעולם. מאז אמצע אוקטובר 1964 היא אוחזת בשלטון, לאחר הפסקה של 13 שנה. בראשה ניצבת עתה ההנהגה השמאלית ביותר שהיתה לה מזה זמן רב – אולי מיום היווסדה.

מהו איפוא הסיכום של החודשים הראשונים לשלטון הלייבור?

זו אינה רק שאלה הנוגעת לאלה המתעניינים במיוחד בפוליטיקה הבריטית. יש לה חשיבות בינלאומית רבה. כי מה שעומד למבחן אינו רק כשרונו של מר הרולד וילסון כ"ראש ממשלת הוד מלכותה בחסד אלוהים מלכת בריטניה".

כאן נבחנת כל התורה הסוציאל-דמוקרטית; בקיצור – האם אפשר לחולל שינויים סוציאליסטיים מבלי להפקיע את אמצעי הייצור מידי המעמדות הרכושניים?

האם נחוץ להלאים את הבנקים, את התעשייה הגדולה, את סחר החוץ – או שמא יכולה "ממשלת פועלים" להפעיל את "כפתורי הכלכלה" ולכוון את המשק בכיוון הרצוי, כאשר הבעלות על התעשייה, הפיננסים והמסחר נשארת בידיים פרטיות? האם על ידי אמצעים "מוניטאריים ופיסקאליים", על ידי קביעת שער הריבית ומדיניות אשראי ממלכתית, על ידי הטלת מסים מתאימה אפשר לגרום לכך שהקפיטליסטים ינהגו בדיוק כפי שהממשלה רוצה שינהגו – או שמא...

"בריטניה החדשה"

שלוש-עשרה שנות שלטון השמרנים (1964-1951) לא הביאו תהילה רבה לבריטניה. בשנים אלה הפכה ממלכה זו – שהיתה לא מכבר מעצמה עולמית ואימפריה אדירה – למעצמה ממדרגה שנייה בשולי יבשת אירופה. ההרפתקה בסואץ לא הצליחה להחזיר את גלגל ההיסטוריה, אלא רק חשפה לעיני העולם את שיניו הרקובות של האריה הבריטי התשוש.

בזירה הכלכלית לא היה המצב טוב יותר; ארץ זו, שהיתה מרכז הקפיטליזם העולמי, מפגרת עתה אחרי אירופה.

הטכנולוגיה מיושנת, גלגלי הכלכלה חורקים. תקופות קצרות של התרחבות הייצור היו מלוות באינפלציה.

בהתגלות סימני אינפלציוניים היתה הממשלה השמרנית מעלה את שיעור הריבית הבנקאית ומפעילה את הבלמים על הכלכלה. אחרי תקופה של קיפאון ואבטלה היו משחררים את הבלמים – וחוזר חלילה. במעגל קסמים זה, שזכה לכינוי "מדיניות עצור-עבור" (סטופ-גו פוליסי) התנועע המשק הבריטי במשך שנים; שיעור הגידול הממוצע של הייצור פיגר בהרבה אחרי השיעור המקביל באירופה המערבית.

הלייבור הבטיח לשנות כל זאת. בריטניה תהפוך שוב למדינה מודרנית, בעלת טכנולוגיה חדישה. רמת החיים תעלה, שירותי הסעד והביטוח הלאומי ישופרו – וזאת ללא העלאת שיעור המסים. כי עליית רמת החיים ושירותי "מדינת הסעד" ימומנו על ידי גידול הייצור ב-4% לשנה (לכל הפחות), ו-4% אלה הם רק התחלה, פתיחה לגידול סוער... סיסמת הלייבור במערכת הבחירות היתה: "אנו מפלגת ההתרחבות והשינוי, אנחנו מביאים את בריטניה החדשה!"

השמרנים – לחופשה

הצעד הכלכלי הראשון של ממשלת הלייבור היה – העלאת המכס על כל סחורות היבוא (פרט למזון) ב-15%. זה לא היה מעשה שנעשה מרצון חופשי; הוא גם לא עלה בקנה אחד עם מדיניות שהבטיח הלייבור לבצע, כי העלאת המכס גוררת עליית יוקר המחיה. היא גם מאיטה את התרחבות התעשייה, מאחר שאמצעי ייצור מיובאים, המשמשים להשקעות, התייקרו במידה ניכרת.

הארצות שעמן עומדת בריטניה בקשרי מסחר הקימו מייד קול צעקה – ובראשון שש מדינות אירופה השייכות, יחד עם בריטניה, ל"אזור הסחר החופשי", איתן יש לארץ זו הסכמי מכס מיוחדים, אבל לא היתה ברירה. הגירעון במאזן המסחרי שהלייבור ירש מהממשלה הקודמת הגיע לממדים עצומים, ממש מבהילים. יציבות המטבע עמדה בסכנה. וכך נאלץ הלייבור להתחיל את תקופת שלטונו במעשה הנוגד את הבטחותיו – הנסיבות כפו זאת.

לאמיתו של דבר, הוכן מבצע העלאת המכס על ידי שר האוצר הקודם, השמרני, מר רג'ינאלד מודלינג. הוא רק דחה צעד זה לאחר הבחירות.

ובכן, הצעד הראשון לא רק נקבע על ידי המצב שיצרו השמרנים, אלא ממש הוכן והוכתב על ידם.

עד כאן הכל הולך למישרין. יש לזכור כי חוגי ההון הבריטי והעולמי לא ראו בעין רעה את עצם עליית הלייבור לשלטון. כפי שביטא זאת היומון רב ההשפעה "גרדיאן":

"ממשלתו של מר וילסון נתקבלה על ידי העולם הפיננסי בהסתייגות מה, אך במידה ניכרת של רצון טוב".

זהו, למעשה, "אנדרסטייטמנט" (הגזמה בכיוון הפוך, הקטנה), בנוסח המקובל אצל אנגלים בעלי חינוך טוב. האמת היא שהשבועון "אקונומיסט", ביטאונם של חוגי ההון לענייני כלכלה ומדיניות, קרא לפני הבחירות בפירוש ובגלוי לתמוך בלייבור!

זה נראה כפרדוכס, אבל החשבון של ה"אקונומיסט" היה פשוט: כדאי להטיל על הלייבור את התפקיד של הוצאת עגלת הכלכלה הבריטית מן הבוץ. זהו תפקיד כפוי טובה ובלתי פופולארי. הוא יחייב את הלייבור לכפות על הפועלים "ריסון שכר", הקפאת רמת החיים, ואת זה הלייבור מסוגל לעשות יותר טוב מהשמרנים; יש לו יותר השפעה על הפועלים. חוץ מזה, המפלגה השמרנית נמצאת במצב מעורער. בהנהגה של פוליטיקאי ממדרגה שלישית, הלא הוא סר אלק דאגלס-יום, כדאי לתת להם שהות להתאוורר קצת באופוזיציה, למצוא מנהיג יותר מוכשר – ובינתיים יעשו ה"סוציאליסטים" את המלאכה.

"לא בלתי מוסרית"

ימים מספר לאחר העלאת המכס נפתח הפרלמנט על ידי המלכה. ב"נאום הכתר" (שהוא, למעשה, הודעה על קווי היסוד של הממשלה, הנמסרת למלכה על ידי ראש הממשלה, והיא קוראת אותה בישיבה משותפת של שני בתי הפרלמנט) נשמעו כבר כמה נימות העלולות להדאיג את בעלי ההון.

קודם כל – הממשלה הודיעה על כוונתה להלאים את תעשיית הפלדה בעתיד הקרוב ביותר.

בעצם הכוונה להלאים לא היה כל חידוש. היה ידוע שהלייבור מתכוון לעשות זאת. בשבילו יש כאן פשוט עניין של פרסטיז'ה. כי ממשלת הלייבור הקודמת, בראשותו של מיודענו אטלי, הלאימה את הפלדה זמן מה לפני נפילתה והשמרנים ביטלו הלאמה זו עם הגיעם לשלטון, לפני 13 שנים. חוץ מזה, ידוע לכולם שמדובר, למעשה, לא על הלאמת כל תעשיית הפלדה, אלא רק כתריסר מפעלים, שהם אמנם גדולים, אך גם מיושנים וכושלים מאוד. אין שום כוונה להלאים את הקונצרנים הענקיים העוסקים בייצור פלדה בצירוף לסוגי ייצור אחר – למשל, ייצור פלדה המשולב במפעל בניית מכונות.

בכל זאת, צליל הדחיפות שהממשלה נתנה להודעתה על הכוונה להלאים לא נעם לאוזני הבורגנות הבריטית. נדף מזה ריח של מה שאנו קוראים "עודף מרץ" – והבורגנות אינה אוהבת ממשלות המגלות עודף מרץ בכיוונים לא נכונים...

יותר מאשר ההלאמה, הדאיגו את חוגי ההון הרמזים שהושמעו בנאום הכתר, לפיהם תטיל הממשלה מס רווחי הון ומס מיוחד על חברות. מס רווחי הון פירושו מס המוטל על רכוש הנמכר במחיר גבוה יותר מהמחיר שבו נקנה, כמו מס שבח מקרקעין ומס על רווחי בורסה הנובעים מעליית ערך המניות. למס כזה עוד היתה הבורגנות מוכנה איכשהו. הוא מקובל בשורה של ארצות קפיטליסטיות, ובמצב הקיים, של ספקולציה משתוללת בשוק המקרקעין (כמעט כמו אצלנו) היה ברור שמוכרח לבוא צעד כלשהו מצד הממשלה. אבל מס מיוחד על חברות, "מס קורפוראציות" – זה כבר נשמע מסוכן, מסוכן מאוד...

בכדי להרגיע את הבורגנות ולשמור על "הרצון הטוב" שלה, הופיע שר המסחר מר דוגלאס ג'יי, ובפיו הסברים על מדיניותה הכלכלית של הממשלה. מדווח על כך ה"אובזרבר":

"במה שאמר מר ג'יי לא היה כמעט דבר אשר תעשיין או בנקאי מסחרי נאור היה מהסס לחתום עליו. אין פלא שמחירי המניות, שירדו אחרי ניצחון הלייבור, חזרו וטיפסו למחרת".

לא שהיה בדבריו משום חידוש עקרוני:

"מנהיגי המפלגה הבינו זה כבר שאם לבריטניה צריכה להיות כלכלה מעורבת, אז איש לא יפיק תועלת מכך שהסקטור הפרטי ידולדל, או מכך שיתייחסו לאלה המנהלים סקטור זה כאילו עוסקים הם בפעילות בלתי מוסרית".

ובכן – הבורגנות מודאגת. האם הצליחו להרגיע אותה? – כן, במידה מסוימת. אבל עכשיו היא נעשית מאוד חשדנית.

ייאוש ורוגז

נקודת המפנה האמיתית באה כאשר הגיש שר האוצר, מר ג'יימס קאלאהאן, את התקציב המיוחד שלו לפרלמנט בחודש נובמבר. בנאום התקציב שלו הודיע, בין היתר, על העלאת מס ההכנסה ומס הביטוח הלאומי, העלאת הבלו על דלק למכוניות – ומצד שני על הגדלת קצבות הזיקנה של הביטוח הלאומי. בצעד אחרון זה לא היה שום דבר מהפכני במיוחד, מסביר ה"גרדיאן":

"למעשה, הקצבות המוגדלות ישולמו רק החל מהאביב הבא, והן יכוסו – ואף יותר מזה – על ידי העלאת מס ההכנסה ומס הביטוח הלאומי. אין כאן שום סוציאליזם אקסטרוואגאנטי – רחוק מזה".

אולם בכל זאת הרגיז הדבר את חוגי ההון, במיוחד את הבנקים הזרים שמהם לוותה ממשלת בריטניה לצורך כיסוי הגרעון. את חוגי ההון המקומי הרגיזו עוד יותר הרמזים המחודשים על מס רווחי הון ומס קורפוראציות. שוב ניתן את רשות הדיבור ל"גרדיאן":

"ההחלטה להעלות את ההטבות הסוציאליות נראתה למשקיפים זרים כמעשה שלא בעיתו. החשבון הזהיר של שר האוצר, לפיו ההוצאות יותר מאשר יכוסו על ידי ההכנסות, לא הובן ולא התקבל כנוגע לעניין. החלו להתפשט ספקות אם הממשלה מבינה את מצבה של בריטניה וספקות אלה גברו במידה עצומה כאשר שר האוצר גילה את הגילויים למחצה בישי-המזל אודות הרפורמה הרדיקאלית במסים שהוא מתכנן לשנה הבאה. כשהמשקיעים, ובמיוחד יועציהם המקצועיים, ניסו לשווא לנחש את השפעת מסי הקורפוראציות ומס רווחי הון על ערכי מניותיהם בעתיד, הם הכניסו את עצמם קודם לייאוש, ואחר כך למצב רוח נרגז"...

"הגורם העיקרי"

מכאן התחילו העניינים להתגלגל במהירות. אנשי הפיננסים החלו למכור את ניירות הערך של הממשלה הבריטית ואת הלירות שטרלינג שברשותם. ערך הלירה החל לרדת בצורה מסוכנת.

המעניין הוא, שהספקולציה נגד הלירה נעשתה בעיקרה לא על ידי חוגי הון זרים, אלא על ידי בעלי ההון הבריטים בסיטי של לונדון. ה"נויר ציריכר צייטונג", היומון השווייצרי הידוע, מעריך כי עד לשיא המשבר (25 בנובמבר) היו שני-שלישים עד שלושת-רבעי השטרלינגים שנמכרו – ממקור בריטי. ה"גרדיאן" מצטרף לקביעה זו ומוסיף:

"היה זה באמת אובדן האמון של הסיטי אשר גרם למשבר השטרלינג. הסיטי במובן זה פירושה לא חוג מצומצם של בנקאים וסרסורי מניות, אלא השוק המרכזי העוסק בעניינים הפיננסיים של התעשייה, המוסדות הכספיים והמשקיעים הבריטיים".

במלים פחות עדינות: כאשר לחוגי ההון נדמה שהממשלה "אינה ראויה לאמון", אז הם מתחילים לעסוק בספקולציה נגדה. לא מתוך רוע לב, חלילה, אלא מתוך דאגה מובנת לאינטרסים שלהם-עצמם. הסוציאליסטים יכולים לשחק ב"כפתורי הכלכלה" כרצונם – כל זמן שאינם מאיימים לפגוע פגיעה רצינית ברווחים.

המשך הסיפור ידוע בוודאי גם לקורא הישראלי, כי הוא זכה לפרסום עולמי.

תחילה הגיבה ממשלת הלייבור בהעלאת שער הריבית הבנקאית. לשווא, אמנם. בכך נגרר הלייבור – שוב נגד רצונו – אל מדיניות "עצור-עבור" השנואה... אבל התקפת הסיטי נמשכה.

מה אפשר לעשות? רק להיכנע!

והממשלה נכנעה.

קודם כל, יצא שר האוצר ב"הבהרות" על מיסי הקורפוראציות. מתברר: לא דובים ולא יער. שום "רפורמה רדיקאלית" לא תהיה במיסים על הון. יהיו רק שינויים מסוימים בשיטת גביית המס. אבל שר האוצר מבטיח חגיגית שסכום המס לפי השיטה החדשה לא יעלה על הסכומים שמשלמים בעלי ההון עכשיו. על כך העיר ה"גרדיאן":

"ה'ההבהרות' שמסרה הממשלה על כוונותיה בקשר למיסים היו הגורם העיקרי להחזרת האמון".

וכשהבהרות אלה בכיסו הצליח הלורד קרומר – נגיד ה"בנק אוף אינגלנד", אליו פנו שרי הלייבור לעזרה – לגייס דרך הטלפון אשראי של 3,000 מיליון דולר מהבנקים המרכזיים של ארצות אירופה ואמריקה. אשראי זה איפשר "להדוף את ההתקפה על הלירה שטרלינג". הלירה ניצלה – בינתיים.

המחיר: כניעת הממשלה בפני הסיטי ובפני ההון הבינלאומי. אשראי לא מקבלים בחינם.

נוסף על זה, הקיץ הקץ על התקוות הוורודות לעלייה המובטחת של קצב גידול הייצור. עכשיו ברור, שבשנה הראשונה לשלטון הלייבור לא יעלה הייצור כלל, ויעבור עוד זמן ניכר עד ששיעור הגידול יגיע לארבעת האחוזים המובטחים.

הכלבים שלא נבחו

שבוע לאחר תום "משבר השטרלינג", ב-5 בדצמבר, סיכום השבועון "אקונומיסט" (המשקף, כאמור, את דעת חוגי ההון) את המצב במאמר ראשי:

"אל יטיל איש ספק בכך. מה שאירע בשבוע שעבר היה לא כל כך הסתערות של בנקאים, אלא בעיקר הכנעתו של ראש ממשלה. שישה שבועות אחרי בואו לשלטון עם מפלגת ההתרחבות, מפלגת השינוי, נאלץ מר וילסון ללכת בעקבות קודמיו ולגזור את מדיניותו הכלכלית – שלא לדבר כבר על מדיניותו הפיסקאלית, מדיניותו הסוציאלית ומדיניות ההגנה שלו – כדי לשמור על שער החליפין של הלירה בגובה של 2.80 דולר, לא שני סנט יותר ולא שני סנט פחות. בכדי לשמור על עמדה זו היה הלייבור חייב למסור את הנהלת העניינים לידי הלורד קרומר (נגיד ה"בנק אוף אינגלנד") אשר, כפי שהודיעה העיתונות... עמד בכבוד במבחן. לבנק יש, כמובן, המון ניסיון".

כל זה אינו מפתיע את ה"אקונומיסט". אף לעיתונאים של ההון הבריטי יש הרבה ניסיון. מה שמפתיע אותו הוא העובדה שכניעת הלייבור בפני אילי ההון עברה מבלי שהשמאל של מפלגה זו חרץ בכלל את לשונו:

"ההתפתחות הפוליטית, החשובה במידה עצומה, של שלושת השבועות האחרונים, היא שהלייבור אימץ לעצמו את הוראות הסיטי, ובכל זאת לא התפלג".

אחת הסיבות לשקט מוזר זה של ה"שמאל" היא, כמובן, העובדה שווילסון עצמו מקורב לחוגי ה"שמאל". כפי שאומר ה"אקונומיסט":

"אילו מר גייטסקיל היה עדיין מנהיג מפלגת הלייבור, ספק אם היה יכול לנקוט במדיניותו הנוכחית של מר וילסון מבלי שהשמאל יגנה אותו ככלב השעשועים של הלורד קרומר".

אכן, "ממשלת פועלים" בהנהגה "שמאלית" עשויה להביא תועלת רבה...

השגחה

מה נותר מכל המדיניות של הלייבור? – קרעים בלבד. ה"ניצחון" היחידי שיכולה הממשלה החדשה להצביע עליו הוא חתימת מנהיגות האיגודים המקצועיים על הצהרה משולשת (החותמים האחרים: המעבידים והממשלה), אשר קוראת להפעיל "מדיניות הכנסות". בעברית פשוטה, המדובר הוא בהצמדת השכר לתפוקה הלאומית; כלומר, להקפיא את חלקו של הפועל בהכנסה הלאומית. יתר על כן, בשנה זו, שבה לא צפוי שום גידול בהכנסה הלאומית, יהיה פירוש הדבר – הקפאת שכר גמורה.

למזלם של פועלי בריטניה, אין להנהגת האיגודים המקצועיים שום סמכות או כוח לכפות מדיניות "פועלית" זו על חברי האיגודים. שביתות "פראיות" נפוצות בבריטניה הרבה יותר מאשר בישראל ומר וודקוק, מזכיר הקונגרס של האיגודים המקצועיים, הוא חסר אונים נגד שביתות אלה עוד יותר מאשר מר בקר (אגב, גם "ועדי פעולה" מוקמים כאן במקרה הצורך).

באותו מסמך התחייבו המעבידים לדאוג ליעילות המשק ואילו הממשלה התחייבה להשגיח (!) על המחירים.

במה מתבטאת "השגחה" זו? – למזלנו ניתנה על כך תשובה תוך זמן קצר. ההצהרה המשולשת נחתמה באמצע דצמבר. המחירים נשארו יציבים בערך שבועיים. מייד עם תחילת השנה הציף את הארץ גל עצום – שכמוהו לא היה זמן רב – של התייקרויות. בעיקר עלו מחיריהן של סחורות מכולת. ובכן, סגן ראש הממשלה והשר לענייני כלכלה, מר ג'ורג' בראון, "השגיח" בהתייקרות זו ושלח מכתבים ליצרנים שהעלו את המחירים, ובמכתבים הללו הוא ביקש מהיצרנים להסביר את צעדם התמוה. ההתייקרות – נמשכת.

הסוציאל-דמוקרטים יכולים לכוון את הכלכלה לפי תוכניתם – בתנאי שהתוכנית תתאים לאינטרסים של בעלי ההון.