ספרו של אהרן כהן, "ישראל והעולם הערבי", מעורר ביתר שאת את הוויכוח בדבר מקור הסכסוך הישראלי-הערבי והדרך לפתרונו.
בגיליון "מצפן" מס' 22 נתפרסם מאמרו של א. ישראלי, תחת הכותרת "אי הבנה כפולה". מאמר ביקורת זה מפריך את גירסתו היסודית של א. כהן בעניין. א. כהן גורס סיבות סובייקטיביות אידיאליסטיות כמו "חוסר הבנה", "חוסר רצון להידברות", "זרות תרבותית", כמקור הסכסוך. א. ישראלי מוכיח בשורה ארוכה של דוגמאות שאלה אינן הסיבות לסכסוך.
א. ישראלי מעלה את הגירסה שמקור הסכסוך הוא בכך ש"שתי תנועות לאומיות, המעלות את הייחוד הלאומי של אומותיהן לדרגת ערך עליון במדיניותן, אינן מסוגלות כלל להגיע להסדר, בפרט כשמדובר על טריטוריה שכל אחת מהן טוענת – כולה שלי". יוצא, אם כן, שמקור הסכסוך הוא התנגשות בין תנועות לאומיות. במאמר זה ברצוני לחלוק על גירסה זאת.
על מנת לטפל כראוי בצד התיאורטי של הבעיה, יש לברר תחילה כמה מושגים החוזרים ומופיעים בוויכוחים השונים סביב הנושא הנ"ל: קולוניאליזם, ציונות, אידיאולוגיה לאומית, תנועה לאומית וסכסוך לאומי.
תנועה לאומית
כאשר מדברים על תנועה לאומית מתכוונים לתנועה פוליטית. זוהי תנועה המנסה ליצור ריבונות על טריטוריה מסוימת המיושבת באוכלוסין בעלי רקע משותף. רקע זה יכול להיות אתני, כמו למשל בתנועה הלאומית הגרמנית, ששאפה להביא לאיחוד הנסיכויות הגרמניות. הרקע יכול להיות דתי או לשוני ובמקרים רבים הרקע המשותף הוא הימצאות תחת שליטה קולוניאלית אחידה, דבר הנפוץ בתנועות הלאומיות באפריקה.
ההבדל העיקרי בין התנועות הלאומיות במאה ה-19 ואלה במאה העשרים נעוץ בעובדה שבמאה הקודמת המטרה העיקרית היתה יצירת שוק משותף על ידי הקמת יחידה לאומית ואילו במאה הנוכחית המטרה בדרך כלל להגיע לריבונות עצמית, כלומר להשתחרר משליטה קולוניאלית ולפתח משק לאומי ריבוני. מטבע ברייתן, תנועות לאומיות בתקופתנו הן בעלות מטרות מתקדמות. בדרך כלל הן מגיעות לידי התנגשות עם המעצמות האימפריאליסטיות וזוכות לתמיכה של כוחות סוציאליסטיים. תמיכה זאת ניתנת לתנועות הללו למרות שלעתים קרובות האידיאולוגיה השלטת בתנועה הלאומית רחוקה מהיות סוציאליסטית. וכאן אנו מגיעים למושג השני:
אידיאולוגיה לאומית
זהו דבר שונה במהותו מתנועה לאומית. זוהי בראש ובראשונה אידיאולוגיה ולא תנועה פוליטית. היא יכולה להיות צמודה לתנועה פוליטית, אבל אינה במהותה התנועה עצמה. אידיאולוגיה לאומית מעלה את הייחוד הלאומי לדרגת ערך עליון. היא שואפת להגביר את תחושת האחדות הלאומית. היא מסבירה לאנשים שהאינטרס העיקרי שלהם הוא האינטרס הלאומי. לאנגלי מסבירה האידיאולוגיה הלאומית הבריטית, שהדבר החשוב לגביו אינו היותו לורד או פקיד, פועל או חקלאי. לגביו חשובה העובדה שהוא אנגלי. לכן עליו לנסות ולפשר בין הניגודים המעמדיים לטובת "האינטרס המשותף" של כלל האומה. אידיאולוגיה לאומית עומדת בסתירה גמורה עם אידיאולוגיה סוציאליסטית מהפכנית, המדגישה את האינטרס המעמדי כאינטרס חשוב ביותר, או כפי אמרתו של מרכס "לפועלים אין מולדת".
אנו רואים איפוא, שבין אידיאולוגיה לאומית ואידיאולוגיה סוציאליסטית קיים ניגוד בלתי מתפשר, בעוד אשר בין תנועה סוציאליסטית ותנועה לאומית יכול להיות, ובדרך כלל קיים, שיתוף אינטרסים.
קולוניאליזם
מונח זה גם הוא קשור בוויכוח ומופיע לעתים קרובות כנימוק או נימוק נגד. המונח נגזר מהמלה קולוניה – מושבה. הוא בא לציין תנועת התיישבות של המהגרים מארצות מפותחות בארצות בלתי מפותחות. תנועה זו קשורה בדרך כלל באינטרס כלכלי, מדיני או צבאי של ארץ האם – המטרופול, משם באים המהגרים. שליטה קולוניאלית פירושה שליטה אימפריאליסטית של המטרופול באמצעות המנגנון הקולוניאלי על הארץ.
במובן המילולי, אין ספק שהתנועה הציונית היא תנועה קולוניאלית. זוהי תנועת הגירה והתיישבות של מהגרים מארצות מפותחות יחסית לארץ לא מפותחת (מדובר בעיקר לפני הקמת מדינת ישראל). אולם ישנם בציונות צדדים אשר מבדילים אותה מהתנועות הקולוניאליות הרגילות.
ראשית, לציונות אין מרכז אימפריאלי אחד. בתקופות שונות היה מרכז הציונות במטרופולים שונים, החל מברלין של הקיסר הגרמני ועד לונדון בירת האימפריה הבריטית וגמור בניו יורק.
שנית, התנועה הציונית שאפה לפנות את הארץ מתושבי המקום על מנת ליצור מדינה טהורה של מהגרים ובזאת נבדלת היא מכל שאר התנועות הקולוניאליות. אפילו בדרום אפריקה אין שום תוכנית לסילוק כללי של הכושים, מאחר והם מספקים ללבנים את כוח העבודה הזול המאפשר לקיים רמת חיים גבוהה.
למרות זאת, ועם כל השוני, נשארה התנועה הציונית קולוניאלית במהותה. היא היתה יכולה להצליח רק בתקופת ההתיישבות והשליטה הקולוניאלית. שום תנועה מהנוסח הזה לא יכולה להגיע לידי הגשמה כיום, כאשר מחוסלת השליטה הקולוניאלית. ודאי שהרצל לא היה מסוגל כיום לבוא בהצעות לשולחן האימפריה הטורקית, או לקיסר הגרמני, או למשרד המושבות הבריטי. מי מתאר לעצמו היום "תוכנית אוגנדה" כאשר אוגנדה משוחררת? רק השליטה הקולוניאלית איפשרה להעלות רעיונות כאלה.
לו היתה התנועה הציונית קמה היום, היתה מוצאת שכמעט כל הטריטוריות הבאות בחשבון להקמת מדינה יהודית כבר משוחררות, גם פלשתינה ודאי שלא היתה כבר בשליטה קולוניאלית ישירה. אולי עוד באנגולה או מוזמביק היו מצליחים למצוא שטח התיישבות קולוניאלי.
כשם שתקופת הציונות קשורה בתנועה הקולוניאלית, כן סופה של הציונות קשור בקץ התנועה הזאת. באם לא ישכיל היישוב בארץ לנתק עצמו מתנועה זאת בעוד מועד, עלול לקרות לו מה שקרה ליישוב הצרפתי באלג'יריה, שלא ניתק עצמו מהקולוניאליזם.
האידיאולוגיה הציונית
כפי שכבר ראינו, התנועה הציונית היא קולוניאלית במהותה, לא כן האידיאולוגיה הציונית – זאת היא אידיאולוגיה לאומית-דתית. היא מדגישה את הייחוד האתני-דתי של היהודים בכל העולם. היא מדגישה שהגורם הראשי – הערך העליון בחיי היהודי, אינו היותו בן אנגליה או צרפת, אינטלקטואל או פועל, בורגני או חקלאי, אלא עצם היותו יהודי.
אבל אם התנועה הציונית היא בעלת אידיאולוגיה לאומית, אין זה עדיין אומר שהיא תנועה לאומית. כאן הוא מקור הטעות של א. ישראלי. בהתייחסו אל התנועה הציונית – בגלל היותה בעלת אידיאולוגיה לאומית – כאל תנועה לאומית, הוא מגיע לכלל מסקנה שלפנינו התנגשות בין שתי תנועות לאומיות. וכדי להסביר את מקור הסכסוך, הוא נזקק להכללה המפוקפקת שכל שתי תנועות לאומיות יריבות אינן מסוגלות לפתור סכסוכים ביניהן.
סכסוכים לאומיים
סכסוכים לאומיים פורצים במקומות שבהם קיימות אוכלוסיות מורכבות, השייכות לשתי תנועות לאומיות שונות. למשל, קשמיר היא טריטוריה אשר מיושבת במעורב בהינדים ומוסלמים ולכן היא מוקד מריבה בין הודו ופקיסטאן המנסות לצרף את השטח, כל אחת לתחומיה. אין זה מן הנמנע שתנועות לאומיות תגענה לידי הסדר על שטחים כאלה. ייתכן בהחלט שיימצא הסדר בין קניה לסומלי על השטחים השנויים במחלוקת. בדרך כלל קשה להגיע להסדר כאשר הצדדים המעורבים הנתונים לשליטת תנועות בעלות אידיאולוגיה לאומית קיצונית (תנועות לאומניות), אולם לא תמיד המצב הוא כזה. למשל, התנועה הלאומית באלג'יריה כנראה נתונה יותר להשפעה של רעיונות סוציאליסטיים מאשר רעיונות לאומיים.
הסכסוך הישראלי-ערבי אינו במהותו סכסוך לאומי. אין זה מאבק על שליטה בשטח שהוא מיושב באוכלוסייה מעורבת. בעיקרו הוא מאבק בין התנועה הקולוניאלית הציונית, שניסתה ומנסה לדחוק את רגלי הערבים משטח גדל והולך של פלשתינה ובין התנועה הלאומית הערבית, המנסה להגיע לשליטה ריבונית על כלל הטריטוריות שמיושבות ערבים.
נכון, שעם התפתחות היישוב היהודי בארץ נוצר גם רקע לסכסוך לאומי. אולם דווקא מנהיגי התנועה הלאומית הערבית, כמו נאצר, מדגישים כי המאבק הוא עם הציונות ולא עם היישוב היהודי בארץ ישראל. הם מכירים בעובדה, שמאבקם בפלשתינה מקביל למאבק בעדן. בנאומו האחרון באסיפה הלאומית קשר נאצר את המאבק בציונות עם המאבק לחיסול הבסיסים הזרים והשליטה הזרה על טריטוריות ערביות.
אין סימטריה בין התנועה הציונית ובין התנועה הלאומית הערבית.
בוויכוח שהתקיים ב"חמאם" טען א. כהן, שעל הערבים להכיר בעובדה הלא נוחה של קיום התנועה הציונית ועל היהודים להכיר בעובדה הלא נוחה של קיום ערבים בפלשתינה. כלומר, על יסוד הסימטריה הזאת נגיע לפשרה. מכיוון שמטרת הציונות היא להביא את כל היהודים לארץ ישראל השלמה והבלתי מחולקת, יוצא לפי דברי כהן שצריך להגיע ל"פשרה" כזאת: הערבים יכירו בעובדה שישראל הציונית שואפת להתפשט ולדחוק את רגלי הערבים, כשם שעשתה זאת למעלה מ-80 שנה, ועל ישראל להכיר בעובדה ש… יש ערבים בארץ. באמת פשרה מאוד הגיונית. התנועה הלאומית הערבית והציונות נמצאות בניגוד בלתי מתפשר לא מפני שזאת התנגשות בין תנועות לאומיות, אלא מפני שזאת התנגשות בין תנועה לאומית ותנועה קולוניאלית ושתי אלה לעולם לא יתפשרו!
