מאמר זה מכיל סקירה, ניתוח והבעת דעה ביחס לכמה מאורעות בינלאומיים. הקורא יבחין כי כותבו מצטיין בבקיאות רבה בפרטי ההתרחשויות ומניעיהן. יש במערכת החולקים על גישת המחבר, במיוחד ביחס לניתוחו את המהלכים הטקטיים של תנועות מהפכניות שונות באסיה ובאפריקה.

 *     *     *

האימפריאליזם האמריקאי נמצא בתוך מבוך, שקשה עדיין לחזות כיצד ייצא ממנו. כך אומרים, ויש מן הנכון בטענה הזאת. אולם עליך להיווכח מאידך, יש בכך תמורה נאותה על התקדמותו הניצחת ברוב חלקי העולם. מי פילל, דרך דוגמה, כאשר הובסו הצרפתים בהודו-סין, כי דווקא האמריקאים יחליפו אותם? מי סבר, כאשר הבלגים "העניקו" לקונגו את עצמאותה, שהאמריקאים יטילו את מרותם על הממשלה המקומית, החולשת על אוצרות טבע שלא ישוערו, שמשקלם ניכר בבורסה של וול סטריט? ומה בפיך על קפריסין, בה האנגלים כבר מחלקים את זכות ההכרעה שלהם עם האו"ם (קרי: הסטייט דפרטמנט)? לאחר ניצחונו על גרמניה, ובייחוד על יפן, ולאחר שהוחמצו סיכויי המהפכה הפרולטרית באירופה עקב בגידת מפלגות "הפועלים" – לא פסק ההון הפיננסי האמריקאי מלחדור יותר ויותר עמוק לתוך חמש היבשות בדרך השלווה ביותר: בכוח הדולר הכל-יכול. זהו, בסופו של דבר, סוד הגאות הכלכלית הממושכת בארצות הברית, ועד עתה נשארו צרותיו המרובות על פני כוכב הלכת שלנו בחזקת כאבי שיניים הבאים להענישו על זללנותו המופרזת.

מעגל קסמים

ואמנם, זה כבר 20 שנה שווייטנאם עומדת בתוך משבר תמידי, מעין מעגל קסמים, שהארץ טרם הצליחה לחמוק ממנו. ידוע כי עם התמוטטות המעצמה היפנית, ב-13 באוגוסט 1945, תפס הווייטמין את השלטון, כיוון שהוא היה הכוח היחיד המוכר על ידי בעלות הברית וצ'אנג קאי צ'ק. מעט זמן לאחר מכן (בנובמבר) התחלפה המפלגה הקומוניסטית על דעת עצמה. היה זה מחווה כלפי צרפת, תוך רמיזה כי "אין לנו כוונות רעות". המדיניות הקונקרטית של הממשלה החדשה אישרה את הקו החדש: ננקטו אמנם צעדים דרסטיים, אך רק כלפי "משתפי הפעולה". בדומה למה שאירע בצרפת באותם הימים (הלאמת מפעלי "רנו") נאסרה בכל חומרת החוק תפיסת אדמות וחלוקתן על ידי האיכרים וכן ניתן תוקף חוקי לשיטת הנשק, אשר פגעה קשות באיכרים וקוממה אותם נגד היפנים. כך, לאחר כברת דרך עקלקלה במקצת, הגיע הווייטמין לידי מודוס ויוונדי עם האימפריאליזם הצרפתי ואשר מצא את ביטויו הרשמי בהסכם של ה-6 במרץ 1946. על פי הסכם זה הוחלט על חילוק וייטנאם לשתי מדינות לפי קו הרוחב ה-16, כשהו צ'י-מין הופך לנשיא הצפון. מדינה זו, לפי לשון ההסכם, נשארה בתוך המסגרת הקולוניאלית הריכוזית (היא "האיחוד הצרפתי"), כלומר שנשללה ממנה עצמאותה הדיפלומטית, הצבאית והכלכלית.

הסכם זה היה רק הקדמה לוועידת פונטנבלו, שליד פאריס, ב-6 ביולי 1946, אשר כמעט נכשלה למרות רצונה הטוב של ממשלת הווייטמין. לבסוף נחתם ההסכם על ידי הו צ'י-מין, אשר הסבירו כך: "התחייבנו להקל על התקשרותם המחודשת של האינטרסים הכלכליים והתרבותיים של צרפת בווייטנאם". יש להוסיף, כי הוא התחייב לשתף פעולה, כדי לפרוק מנשקם את לוחמי הגרילה בדרום הארץ (היא "קושינשין"); הוא התחייב גם להחזרת הנכסים שהופקעו, וויתר סופית על החלק הדרומי, בהפקירו אותו כך לידי ממשלת בובות פרו-צרפתית. ההסכם, כמובן, לא נשא חן בעיני ההמונים, אשר העלו את הווייטמין לשלטון; אך מאידך לא היתה מדיניות הו צ'י-מין מקרה בודד, אלא חלק בלתי נפרד של תהליך איחוד, אשר הונהג על ידי המפלגות הקומוניסטיות יחד עם הקבוצות הלאומניות באסיה כולה: מאו צה טונג, לאחר שנועד עם מנהיגות הקואו-מין טאנג בבירתם צונקינג, הסכים לכניסת מפלגתו לקואליציה הממשלתית ולהשתלבות כוחותיו לתוך צבא הקואו-מין טאנג. אינדונזיה (ממשלת ראטה-סוקרנו), הודו, בורמה והפיליפינים השיגו את עצמאותן בתנאים דומים לווייטנאם.

הצרפתים לא סמכו על "שובר הגלים" שהקימו והפרו באלף צורות את "הסכם פונטנבלו". וו-נגויין ג'אופ [גיאפ], שר המלחמה הווייטנאמי, הבין שמבחן כוחות ממשמש ובא, והחל לחזק את צבאו; ובסוף השנה אירעה ההתלקחות הבלתי נמנעת. הצרפתים ערכו הפצצה ענקית מאוניות הצי שלהם על הייפונג, עיר הנמל המאוכלסת של האנוי, לפי מיטב המסורת הקולוניאלית והווייטמין נאלץ להימלט אל ההרים.

שוב היו המאורעות בהודו-סין, הפתאומיים לכאורה, חלק בלתי נפרד של תמורה יסודית במצב הבינלאומי. שביתת הנשק וההתקדמות לקראת הסדר בר קיימא בסין, הודו-סין, אינדונזיה, מלאיה וכו' היו בבחינת משקל הנגד האמיתי לישיבתם של שרים קומוניסטים בממשלות אירופה והוכחה לכך היא, שהו צ'י-מין ציית באורח עיוור לפקודות הלשכה הפוליטית הפריסאית. אולם תיאבונו הבלתי מוגבל של האימפריאליזם האמריקאי, והכרזת תוכנית מרשל ביוני 1947 – אשר סיכנה את אזור החוץ שבו התעטפה ברית המועצות – גררו אחריהם החרפת היחסים בין ברית המועצות והמערב, ולבסוף לקרע מוחלט. אלה הם ימי "מסך הברזל" לפי נוסחתו של צ'רצ'יל והקמת הקומינפורם, אשר סימן את "המהלך השמאלי" החדש של הקרמלין. אלה היו גם ימי המלחמה הקרה והתחדשות פעולות האיבה בכל אסיה. בנסיבות אלה התחילה "המלחמה המזוהמת" בווייטנאם. צרפת החזירה לשלטון את ה"קוויזלינג" המקומי, הקיסר באו-דאי – בובת-יפן בימי המלחמה. כיוון ששפה משותפת בין סטאלין והאימפריאליזם כבר לא היתה, וכיוון שסטאלין שאף לתפיסת עמדות לקראת החזרת הנדנדה לימי משא ומתן – לא הושמו מכשולים בפני ההמונים המתקוממים; אי אפשר היה להתיר את חיסול הקומוניסטים בסין ובדרום-מזרח אסיה, ובאותו זמן לקוות כי ניתן להוסיף לשלוט על מזרח אירופה. כך שולח הרסן מפי ההמונים, אשר רשמו לעצמם במהרה ניצחונות כבירים. המפלות וכניעת דיין ביין פו, בתחילת 1954, הכריחו את ממשלת צרפת להבין כי קץ שלטונה בווייטנאם קרב. אבל, תחת לחץ כבד של סין, וגם של ברית המועצות, הסכימה משלחת הווייטמין, בוועידת ז'נבה של אפריל 1954, להחזרת המצב של 1946, היינו חלוקת הארץ לפי קו הרוחב ה-17 (המדינה הצפונית החדשה, אם כן, היתה יותר קטנה מזו של 1946). הפעם הוצאה צפון וייטנאם ממעגל ההשפעה הצרפתי ועליה עברו תהליכים פחות או יותר דומים לאלה שעברו על מזרח אירופה לאחר 1948. מן הצדק יהיה להוסיף, כי הוסכם גם על קיום בחירות בכל רחבי וייטנאם לא יאוחר מיולי 1956, אולם בינתיים קמה בסייגון ממשלת דיים האנטי-קומוניסטית והפרו-אמריקאית, ועניין הבחירות נשכח. פרטי ההסכם היוו מכה כבדה להמוני דרום וייטנאם; אך עידן חדש קם לו לעולם: התקופה שלאחר מלחמת קוריאה. תקופת ה"דו קיום בשלום" בין ברית המועצות וארצות הברית. אולם אט אט, זעיר פה וזעיר שם, הסתמנה שוב תנועת התנגדות – הפעם נגד האמריקאים.

ואלס של ממשלות-בובות

לאחר התגבשות "החזית הלאומית של השחרור" ב-1960 (פדרציה של שלוש מפלגות סביב המפלגה העממית המהפכנית – היא המפלגה הקומוניסטית תחת הנהגתו של נגויין הו-טו), התברר כי הבעיה הנצחית עדיין שרירה וקיימת: איחוד וייטנאם. הווייטקונג רק נטל על עצמו את מסורת הגרילה המושרשת מאז הכיבוש היפני. חיש מהר נצטיירו שלושה אזורי פעולה: האחד בחצי האי הקושינשיני (אזור סייגון), השני והשלישי במרכז המדינה (מערבית לדלאט, ומזרחית לקונטום). לאחרונה נתווסף עוד אזור גרילה אחד, לאורך הגבול המשותף לצפון וייטנאם. ב-1961 נכנסה ארצות הברית לזירה ופותחו תוכניות סיוע למשטר של דיים. היא הגדילה את תפקיד האווירייה, את צי ההליקופטרים והפעילה טקטיקה של גרילה-נגדית.

לרוע מזלה, היתה משענתה רצוצה: משטרו של דיים נמצא יותר ויותר מבודד, עד כי רק הציבוריות הקאתולית תמכה בו. נתגלה, כי לכמורה הבודהיסטית דעות ורצון פעולה משלה. בווייטנאם ייצגה תמיד הנצרות את שכבות העילית החברותיות הקשורה למתיישבים, בעוד שהבודהיזם השפיע יותר על השכבות העממיות. זכור לנו כיצד כמרים בודהיסטים העלו את עצמם באש בעיר הואה, לאות מחאה על רדיפות המשטר נגדם. אף ארצות הברית חשה, כי יש להחליף את דיים. בספטמבר 1963 התרוצצו זה אחר זה בין וושינגטון וסייגון מק-נמארה ומקסוול טיילור ונוכחו לדעת כי דיים מהווה גורם מכביד. ה"ניו יורק טיימס", ביולי 1963, ידע לספר ש"החוגים האמריקאים בסייגון שינו את דעתם בנוגע לנשיא נגו דין דיים, והיו רוצים לראות ממשלה אחרת בסייגון. לפי חוגים אלה, אין ערובה כי הכוחות המוצבים להגנת ארמון הנשיא לא יתקוממו…".

ב-1 בנובמבר נרצחה כמעט כל משפחתו של דיים, ובסייגון הלכו רכיל כי "הצרפתים, לפחות, כאשר נפטרו מבאו-דאו, לא רצחו אותו". נמצא, אבל, כי בין השליטים החדשים קיימים אנשים הקשורים לדיפלומטיה הצרפתית – דבר שמאוד מאוד לא מצא חן בעיני אנשי השגרירות האמריקאית: ב-30 בינואר שנה זו מיגר נגויין חאן את הכת השלטת והציב במקומה שלישייה: הוא עצמו, טראון טיין חייאם הקאתולי ודואנג וון מיין הבודהיסטי.

מאז החלו להתפשט שמועות מוזרות בוושינגטון: הדלפות מכוונות הגיעו לעיתונאים יודעי דבר, כי עומדים בווייטנאם לפני נקודת מפנה. בתחילת יוני מתקיימת בהונולולו ועידה סודית, בה משתתפים ראשי הדיפלומטיה האסייתית של ארצות הברית בצירוף אנשי צבא בכירים. מה הוחלט בוועידה זו – איש אינו יודע. אולם יש לראות במינוי מקסוול טיילור כשגריר, ב-23 ביוני, כמחליף לקאבוט-לודג', פועל יוצא של הוועידה. הלחישות, הוועידה, מינוי השגריר החדש, כל אלה חברו יחד והתממשו באוגוסט ובספטמבר, בצורת המאורעות במפרץ טונקין.

זכורות לנו עדיין הכותרות באותיות של קידוש לבנה בעיתונות הישראלית, באותו בוקר של 3 באוגוסט: "טרפדות צפון וייטנאמיות התקיפו משחתת אמריקאית". התקרית נשנתה ב-5 בחודש. עקב זאת הגיחו מבסיסיהם המטוסים האמריקאים בסדר טיסה מופתי, כשהלהקים ערוכים להפליא, ו"נקמו" את נקמת האוניות – אשר לא נפגעו למעשה באף כדור אחד!

"לא דובים ולא יער!" סבר וויין מורס, הסנטור הדמוקרטי ממדינת אורגון; התקריות היו פחות או יותר מבוימות כדוגמת ה"תקריות" האוויריות אשר קדמו לפלישה במפרץ החזירים שבקובה, אלא שדייגי הנמלים מסביב להאנוי, שהופצצו באורח כה שיטתי, ובצורה כה מרהיבת עין (האינכם זוכרים את התיאורים שבהם התענגה העיתונות הישראלית?) חשו יפה על בשרם את פשר "התקריות", וטיילור, אבי אסטרטגיית "התשובה המודרגת", היה שבע רצון: צפון וייטנאם לא הגיבה! המתח הביטחוני הדרוש הושג; ב-7 באוגוסט הוכרז מצב החירום בכל רחבי המדינה: ב-11 נערכים תרגילי גיוס של האוכלוסייה; וב-17 נוטל חאן את כל סמכויות השלטון לידיו.

עד עתה השתלט הגנרל חאן אך בקושי על שני חבריו לשלטון וביזבז זמן רב בסיכול הקשרים שאורגנו נגדו. מעכשיו הוא יוכל להתמסר כליל למאבק נגד הווייטקונג – כך חשבו בשגרירות האמריקאית, אשר אירגנה את הפיכת החצר. אלא שרק כאן הכל התחיל. החל מ-20 באוגוסט מתחוללות הפגנות סוערות של סטודנטים ובודהיסטים. נמסר, כי בעיר הצפונית הואה הוקמה ממשלה עצמית. בעיר דא-נאנג מתקיפים המפגינים יועצים אמריקאים. טענת המפגינים היא, שדחיקת רגליו של מין מהשלטון מחלישה את עמדת הבודהיסטים ומבשרת את החרפת המאבק נגד הווייטקונג. טיילור החליט לשתק את תנועותיו של חאן, ואוסר עליו לשבור את ההפגנות, מחשש כי הציבור הבודהיסטי כולו יעבור לאופוזיציה פעילה. כך, באין מפריע, מתרחבות ההפגנות לכל הערים, ובסייגון פולשים הסטודנטים למשרדי הממשלה. ב-25, לאחר שנועד עם טיילור, מבטל חאן את גזרות ה-17 ופורש מהשלטון.

אנרכיה

מאז שוררת במדינה אנרכיה לא תתואר. חאן הספיק לחזור לשלטון, לחזות בהפיכה צבאית שמיגרה אותו ולחזור שוב, על כתפי חיל האוויר. ב-20 בספטמבר התקוממו במערב המדינה שבטים הרריים פרה-היסטוריים וכבשו תחנת רדיו בעזרת קשתות וחצים. הנכון הוא, שבינתיים אירעה שוב "תקרית" במפרץ טונקין (ב-12 בספטמבר) אך הפעם ללא רישום רציני על המצב. בתוך התוהו ובוהו הגדול, חזית השחרור אף השמיעה את קולה, אבל באורח מפתיע ב-1 בספטמבר שידרה היא קול-קורא המבקש מ"עם הערים להתנגד לשלטון הדיקטטורי ולהשיג את יציאת האמריקאים ואת סוף המלחמה, בשם דרום וייטנאם העצמאית, הדמוקרטית והנייטרלית". סיסמאות מתונות אל נכון. המפתיע מכל הוא שבמהומה הזאת הסתפק הווייטקונג בניהול פעולותיו כסדרן ולא ניסה לכבוש את הערים ולערוך אותו מצעד על סייגון, עליו חלם ג'ואפ בשעתו.

הפועלים נכנסים לפעולה

מאורע אחר, שמשמעותו חורגת הרחק מכל מה שקדם, הוא השביתה הכללית בסייגון ב-21 בספטמבר. הזרים, שהתרגלו לנוחיות המינימלית המעמידה אותם על רמה גבוהה מזו של הילידים, חשו פתאום בחום העולה – תרתי משמע. החשמל המושבת לא הפעיל עוד את המאווררים ואת המקררים; המים לא הגיעו יותר לברזים; כך הוא הווי השביתה, כפי שהוא מורגש מלמעלה וזרים אלה, בנגבם את מצחם, יכלו רק לחזות בהפגנת עשרות-אלפי הפועלים.

אם כי היא אורגנה על ידי האיגודים המקצועיים הקאתוליים, הבליטה השביתה כי צץ גורם חדש, שאיתו יצטרכו מעתה להתחשב. ומאוחדים כל המשקיפים בדעה, כי היתה זו ההפגנה הראשונה "המבוגרת" באמת, שנתקיימה בסייגון. בפעם הראשונה הורגש, כי כוח אמיתי ניצב כאן; ההוכחה לכך היא, שבפעם הראשונה לא נכנע חאן לדרישות המפגינים. מספרים על הפגנה זו, כי נשמעו פה ושם שירי פועלים מהפכניים. אין תימה בדבר. סייגון הפרולטרית, בעלת מסורת מהפכנית ותיקה, אשר הבדילה אותה תמיד מהאנוי הצפונית; בבחירות של 1945 הצביעו 80% של תושבי אזור סייגון בעד הרשימה הטרוצקיסטית. ללא צל של ספק פתחה הפגנת הפרולטריון של סייגון דף חדש בהיסטוריה של דרום וייטנאם.

מה הלאה?

גורם אחר יצא כליל מהזירה: ברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה היתה ברית המועצות מעוניינת, בנוסף לממשלות יינאן (של מאו צה טונג, בצפון מערב סין), גם בנוכחות כלי אחד משלה מדרום לסין של צ'אנג קאי צ'ק. כיום, ברור שידידותה של ארצות הברית ממלאת את מקומם של כלים אלה. ארצות הברית נבוכה. ברי, כי מחוץ להפצצת צפון וייטנאם אין לה מדיניות. קרוב לוודאי כי כעת, לאחר הבחירות, יהיה ג'ונסון מוכן להרבה ונרמז, אפילו, להסדר עם סין.

ב-24 באוגוסט הפיצה סוכנות יו.פי תזכיר רשמי, שהוכן על ידי וילרד מטיאס, מראשי ה"סנטרל אינטליג'נס אג'נסי", והתומך בניטרול וייטנאם. התזכיר מסתיים במילים אלה: "ספק אם ניצחון ייתכן עדיין. אם מוסיפים לספק עזרה אמריקאית בקנה מידה רב ואם רוצים למנוע הרעה חמורה יותר במצב המדיני, יוכל הדבר לקיים לפחות מבוי סתום ממושך. קיימת גם אפשרות, שההתפתחות המדינית בפנים הארץ והתפתחויות חדשות על הבמה הבינלאומית עלולות להוביל למעין הסדר, המבוסס על ניטרול".

נכון, נכנסים כאן כל גורמי המצב הבינלאומי. נניח לרגע כי יתבצע אותו הסדר בין קובה לארצות הברית, שהציע קסטרו בראיון שלו שנתפרסם ב"ניו יורק טיימס" ב-6 ביולי האחרון. לפי הסדר זה היתה קובה מוותרת על עזרתה החומרית לתנועות הגרילה בדרום אמריקה ועל קשריה הצבאיים עם ברית המועצות תמורת פתיחת השוק האמריקאי לפני הסוכר והמוצרים הקובניים בתנאים של לפני 1960. הסדר זה, לאחר בחירות נובמבר, היה מהווה מהלומה רצינית לכל אלה הנאבקים נגד האימפריאליזם, כי פירושו היה שקובה חזרה לתוך המעגל האמריקאי והוא הדין לגבי מאורעות קונגו; כבר עתה מתברר כי ההתקוממות, לאחר ניצחונות מרשימים, שככה והצטמקה לאזור סטנליוויל; אם תנוצח סופית חלילה, יוגבר כוח המיקוח של ארצות הברית בווייטנאם. ארצות הברית מוכנה למשא ומתן, אך גיחותיה על צפון וייטנאם מראות כי מבוקשה כעת הוא השגת עמדות כוח נוספות לקראת המשא ומתן הבלתי נמנע.

צרפת בתמונה

גם צרפת בוחשת בקדרה הווייטנאמית. שירותי הביון שלה שם תוגברו לאחרונה, בסיסה העיקרי הוא ב-15 אלף צרפתים שנשארו בארץ וכן ביסודות בודהיסטיים. עוד בימי דיים התרוצץ נציג צרפתי בין האנוי וסייגון, עד כי הביא לדיים הצעות מעניינות של הו צ'י-מין, ואז נמסר על ידי דיים לשירותי הביטחון. המתיישבים הצרפתים מממנים את הווייטקונג ועוזרים לו והם זוכים לכך שאדמתם ונכסיהם לא ייפגעו. מטרת צרפת ברורה: היא רוצה לאחד את וייטנאם על בסיס נייטרלי לקראת איחוד פדרטיבי עם קמבודיה – הנייטרליסטית ממילא, ולאוס – ששלושת מנהיגיו נועדים בימים אלה (בפאריס!). התוצאה: שיחזור הודו-סין הצרפתית בלבוש חדש, כשצרפת משמשת כאפוטרופוס הטבעי שלה, כיוון שהיא הגורם ההיסטורי המאחד היחיד. את כל זה מבקשת היא להשיג תוך הסדר רבתי עם סין על גורל דרום-מזרח אסיה. ולשם מה קיים שגריר סיני בפאריס, שאותו מקבל דה גול אישית לעתים מזומנות?

עמדת סין

מצידה, סין מעוניינת שתהיינה צרות לארצות הברית באזור. ארצות הברית מתנכלת עדיין לעצם קיומה בהפעילה סגר נגדה וברית המועצות מסייעת לוושינגטון. ראה בנדון את ההצהרות החוזרות כי "לא נתערב לטובת סין בתמרוניה בדרום-מזרח אסיה", כאילו סין היא המתמרנת שם. ראה גם את הצהרתו המדהימה של אג'וביי לארהרד, כפי שהיא הובאה על ידי סולצברגר המהימן ב"ניו יורק טיימס" בתחילת ספטמבר: "רוסיה לא נטשה בשום אופן את המסורת הצאריסטית של הגנת אירופה בפני המונגולים… זוהי משימתנו ההיסטורית: אמריקה מבינה אותנו". לכן מבקשת סין בעיקר, שיוסר האיום האמריקאי התמידי עליה. לכן גם אין היא כובלת את ידי "החזית", כפי שהיא אמנם עושה זאת לגבי המפלגות הקומוניסטיות ביפן (ראה את התנהגותה של זו האחרונה כמפירת השביתה הכללית של ה-17 באפריל השנה) ובאינדונזיה.

כתבות של העיתון הפריסאי "לה מונד" ידעו לספר, כי גם מנהיגי האנוי תומכים בהצעת חידוש הפדרציה ההודו-סינית. הם מסבירים זאת בכך, שהנהגת "מפלגת העבודה" משתוקקת, הן בהחזרת "גרנות האורז" של דלתת המקונג עבור צפון וייטנאם הרעבה באורח כרוני, והן ביצירת יחידה פוליטית וכלכלית הומוגנית שקולה כנגד המעצמה הסינית. מחזקת את הטענה הזאת העובדה, שעד היום הו צ'י-מין וג'יאפ עומדים בראש הסיעה הכרושצ'וביסטית בתוך מפלגתם.

בדרום, מלבד היסודות הצבאיים הנלחמים זה בזה, גורם חשוב הוא הציבוריות הבודהיסטית. מנהיגה, קואנג, מתואר בגלוי כנייטרליסט. ב-8 בספטמבר נתפרסם בעיתונם הרשמי מאמר מפוצץ, הקורא לווייטקונג להפסיק את הקרבות, ולהכין את ההתפייסות הלאומית. בעוד שהצמרת משמשת כערובה לגנרל מין ומחזקת כך את סמכות השלישייה השלטת, בסיסה לוחץ למען שלום מיידי וייתכן גם שהכמורה הבודהיסטית רוצה לשחק תפקיד של "כוח שלישי".

נשאר רק נעלם אחד: לאן פני הנהגת "החזית"? הכתבים המערביים היחידים שנפגשו איתה הם הצרפתים, המספרים כי "החזית" אינה כה נוראה וכי מצויים בתוכה פטריוטים טהורים, שעמם אפשר בהחלט להסתדר. ובכן, היסודות הנפלאים הלוחמים בשורות "החזית" אינם קובעים את מדיניותה. מנהיגותה כפופה להאנוי, שאף היא קשורה למוסקבה או לסין. כל אחד מגורמים אלה אינו פועל לפי ראות עיניו, אלא לפי המצווה מלמעלה: אכן, קשת סבוכה של אינטרסים וכפיפויות. בגלל הנהגותיהן הלאומניות הסטאליניסטיות היה גורל המהפכות הקולוניאליות תמיד תלוי באורח הדוק במצב הבינלאומי. כך היה בהודו-סין, וכך גם היה בעולם. העובדות בהירות: לעומת קובה מופלאה אחת, ראו את גורל המהפכה הבוליביאנית – היכן המיליציות הפועליות, יסודות השלטון הפרולטרי שלה? ראו את ונצואלה – מה היה עם בטנקור ה"קאסטרואיסט"? ראו את ברזיל – היכן "הליגות" וההלאמות? ראו את גויאנה הבריטית – "הקומוניסט" שלה, ד"ר ז'אן, קורא לאנגליה כדי לדכא ולירות בשובתים. וגיניאה "האדומה" כביכול – היכן המשק המולאם? וזנזיבר – הבאמת היא קובה של אפריקה?… הלוואי ולא תיפול וייטנאם קורבן להסדרים בינלאומיים, או "הסכמי יאלטה" רבי אנפין!