מכתב למערכת: מאורעות דיר אל-אסד – נאשם

10 בדצמבר 1964

in גיליון-23: נובמבר-דצמבר 1964, מכתבים למערכת

את המעצר הקולקטיבי של "מוסקי הזיתים" החמצתי. הגעתי לסביבת כרמיאל רק בשבת בבוקר. הגעתי עד המסעף הפונה לכפרים בענה ודיר אל-אסד. נכנסתי לתוך הכביש המשובש המוליך לעבר כפרים אלה. כאשר הגעתי למרכז בענה, עצרתי ושאלתי את אחד הבחורים במקום אם ראה קבוצה של צעירים יהודים אשר באו להפגין נגד גזילת אדמותיהם, הפגנה אשר צריכה להיערך בדרך של מסיק זיתים בכרמים שהוחרמו ל"צורכי פיתוח". הוא סיפר לי כי אמנם כך הדבר. אמנם הגיעה קבוצה המונה כשלושים צעירים. הם נחסמו על ידי המשטרה אשר מנעה מהם את הכניסה לכפר. שאלתיו אם עדיין הם נמצאים בשטח. הוא אמר שייתכן שהם עדיין בסביבה. העליתיו למכונית וחזרתי לכביש ונכנסנו לתוך ה"עיר" עצמה. זהו אוסף של כמה בניינים וביניהם כביש. ליד אחד הצריפים עמד שוטר בצל. ניגשנו אליו ושאלנו אותו אם יש פה בסביבה בחורים העוסקים במסיק זיתים. הוא ענה: סילקנו את כולם!

שוב חזרנו לכביש הראשי. הפעם ראינו מרחוק, על אחת הגבעות של כרמי הזיתים המוחרמים, קבוצה של אנשים שחלק מהם נראו כשוטרים. החניתי את המכונית בצד הכביש וצעדתי לעבר הגבעה.

כשהגעתי למעלה מצאתי קבוצה של שוטרים שנראו כעורכים פיקניק בחורשה. מיד כשהבחינו בי מרחוק קראו לי בטון תקיף לגשת אליהם. כאשר קרבתי, ביקשו ממני את תעודת הזהות. הראיתי להם.

תעודתי הופקדה בידי אחד השוטרים ונתבקשתי להילוות אליו בדרך לכביש. בינתיים כבר הגיעה מכונית משטרתית למקום חנייתה של מכוניתי. ממרומי הגבעה ראיתי את השוטרים סוקרים את המכונית.

הגעתי למטה וראיתי שעומד שם קצין משטרה. הוא שאל אותי אם יש לי רישיון. שאלתי אותו לאיזה רישיון הוא מתכוון. אמרתי לו שאני מסתובב לעתים קרובות בגליל ואין שואלים אותי לרישיונות. הוא הסביר לי שזהו שטח סגור (אזור כרמיאל) וצריך רישיון כדי להיכנס אליו. בקיצור, נתבקשתי להתלוות אליו למשטרת מג'ד אל-כרום.

בחדרו אשר בבניין המשטרה הוא החל חוקר אותי. האם אני מכיר את אורי דייוויס? לשם מה באתי לשם? ושאלות דומות. לבסוף הוא הפקיד אותי בידי סמל החקירות. לאחר שחיכיתי כשעה שלמה החלה החקירה הפורמלית שלי. שוב נשאלתי באם אני מכיר את אורי דייוויס? האם אני שייך לחוג רעיוני כמו הפעולה השמית וכולי. לאחר שגמר את החקירה הביע הסמל את רצונו לשוחח אתי באופן פורמלי על בעיית יחסי ישראל-ערב. הוא סיפר לי שהוא יליד בגדד ולמד שם באוניברסיטה ספרות ערבית. עוד הוסיף וסיפר שלפני הגירתו ארצה זכה בפרס ספרותי עבור שיר לכבוד מוחמד(!). הוא טוען שהוא מכיר ערבים ושואף שלום. נכון, אומר הוא, שהממשלה לא תמיד נוהגת בצורה נכונה. לדעתו מוטב היה לו היו מניחים ליוזמה הפרטית לרכוש את אדמות הערבים בשוק החופשי. הוא מכיר בעובדה שבעיית יחסי ישראל-ערב הולכת ומחריפה עם הזמן. לדעתו הפתרון יבוא עם הכנסת נשק אטומי לאזור. אז ייווצר שיווי משקל אידיאלי בין הכוחות וישרור שלום. סמל זה דיבר כל הזמן לא רק בצורות מחשבה, אלא גם בצורות ביטוי המקובלות על החוגים הרשמיים. לכן היה מעניין לשמוע את הגירסה על השיווי-משקל האטומי מפי סמל זה.

בקשר לערבים החיים בישראל דעתו היא, שהם רק זוכים לטובה. אולם למרות זאת אמר ששנאתם מתגברת והולכת. נוצר רושם, כך טוען הוא, שככל שטוב להם יותר כן גוברת שנאתם למדינה. לפי קו מחשבה זה תגיע השנאה לשיא בדיר אל-אסד, כאשר יוחרמו כל אדמות הכפר, כלומר ברגע שלערבים יהיה טוב יותר, כי הרי החרמת האדמות נעשית לטובתם.

מפיו למדתי, שקבוצת הצעירים שבאו להפגין בעזרת מסיק הזיתים נעצרו במשך הלילה. הוא תיאר אותם כ"פורעי סדר השואפים לחולל אי סדרים במדינה". בייחוד היה ממורמר על "הבנות שופעות החזה שבאו להצטלם עם ערבים". בסודי סודות הוא גילה לי שאורי דייוויס הוא קומוניסט.

לבסוף נתבקשתי לעבור את התהליך המשפיל של לקיחת טביעת אצבעות, וזאת למרות שמסרתי את כתובתי, את מקום עבודתי ולמרות שלא נראה כל סיכוי שהמשטרה לא תצליח להניח את ידה עלי באם תחפוץ.

נאשם

 

 

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: