מבצע ייהוד – א.ג.

10 בדצמבר 1964

in גיליון-23: נובמבר-דצמבר 1964, מאמרים

בנאומו בטקס חנוכת העיר החדשה כרמיאל, התפאר שר השיכון והפיתוח, יוסף אלמוגי, כי מקום עריכת הטקס היה עד לפני שנה, שנה ומחצה, מדבר שממה ואדמות טרשים מוברות. דברים אלה לא אמר השר משום האינטליגנציה המוגבלת שלו. במקרה דנן שיקפו דברים אלו אמת גדולה, שאותה חרתה על דגלה הנהגת התנועה הציונית מזה כמה דורות: כל כברת אדמה שאיננה בבעלות יהודית בארץ ישראל הריהי בבחינת שממה. יכולה היתה הקרקע, שהופקעה מערביי נחף, דיר אל-אסד ובענה, להיות מעובדת שתי וערב ללא שיור; יכלו מחצבות השיש המופקעות להיות מנוצלות ביעילות ניכרת – בשביל האידיאולוגיה הציונית כל זה הוא שממה שמצווה קדושה לגאול אותה. לפני קום המדינה עשו כן בעזרת ממון, ואילו עתה עושים כן בעזרת צווים של רשויות המדינה באופן הלגיטימי ביותר. כך היה באיקרית ובירעם, כך זה הווה בכרמיאל וכך זה עמד להיות עם הפקעתן המתוכננת של קרקעות הוואקף המוסלמי (ההקדש).

האם אחר כל זאת פלא הוא שרק קוויזלינגים עלובים בקרב המיעוט הערבי מסוגלים להיות נאמנים להנהגתה של מדינת ישראל?

האם טובי הנוער שלנו, אילו היו במקומו של הנוער הערבי בארץ, היו מעדיפים להפגין נאמנות לשלטון המנשלם מעל אדמתם?

כל ילד נבון עשוי להבין, כי מעשי הממשלה אינם מהווים פעולות "פיתוח" הגליל אלא "ייהוד" הגליל. נביא לכך הפעם רק שלוש הוכחות:

  • עוד לפני שנים, כאשר בן גוריון היה ראש ממשלה, הכריז יועצו לענייני ערבים – אורי לוברני – גלויות, כי יש לייהד את הגליל.
  • את כרמיאל אפשר היה להקים על קרקעות המדינה בקרבת מקום, במקום לנשל פלאחים ערביים מעל אדמתם.
  • אילו התכוונו ברצינות לפיתוח ממש, ללא סייגים לאומיים, לא היו מונעים מתושבים ערביים להיעשות לאזרחי העיר הקדושה.

האם לא הגיע הזמן שנעצור קמעא ונשאל את עצמנו גלויות – לאן מגלגלים מנהיגים אלה את ישראל? האם לא שמו לב כי באטלס מסומן שטחה של ישראל בתוככי המזרח הערבי?

 

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: