מי שעקב אחר גיליונות "מצפן" מראשית הופעתו, שם לב לכך, כי אחד הנושאים שהרבינו לטפל בו היה עניין יחסי ישראל-ערב מבחינותיו השונות.
נראה לי שהגיעה השעה לסכם לעצמנו כמה וכמה אספקטים של הבעיה באופן תמציתי ובהיר.
מעל לכל ספק הוא הדבר, כי תולדות פעילותה של התנועה הציונית בארץ ישראל ובמזרח התיכון מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ועד עצם היום הזה, לגבי ערביי ארץ ישראל והעולם הערבי בכללו, אינן אלא קטע בתהליך ההשתלטות הקולוניאלית של האימפריאליזם המערבי באגן המזרחי של הים התיכון.
יכולות להיות דעות שונות לגבי הכורח ההיסטורי שחייב את ההנהגה הציונית לפעול כך; כן יכולים אחדים לצאת בהגנה טוטאלית על הקו המדיני והמעשי שננקט או לצאת חוצץ נגדו, ואף לבקרו קשות. דיון ממין זה עשוי להיות מעניין, אך אין הוא יכול לשנות את העובדה כי המפעל הציוני שהוקם בארץ ישראל, לגבי הערבים, אינו אלא חלק מהקולוניאליזם המערבי.
מחובתנו לשים לב לעובדה, שמלחמת העצמאות של 1948 הביאה ליישוב היהודי בארץ ישראל מימוש של זכותו להגדרה עצמית, בעוד שביחס לערביי ארץ ישראל היה זה לא פחות ולא יותר מאשר החלפת הז'נדארם הבריטי בז'נדארם יהודי. עניין זה קשה הוא קצת לעיכול אמנם, אבל זו מסקנה בלתי מוטלת בספק, אליה עשוי להגיע כל אדם שינסה להעמיד את עצמו במקום תושב ערבי של ישראל, או במקומו של פליט פלשתינאי.
הננו לפעמים שוכחים, כי מצבנו כאן דומה מאוד למצבם של המתיישבים הצרפתיים באלג'יריה, אלא שאנו במצב פחות נוח. להם עמד המטרופולין מאחורי הגב, בעוד שאנו חסרים משען ממין זה.
מה לעשות?
מחובתנו לחדול להשתטות ולפתח תיאוריות בלתי מציאותיות, כאילו מדינת ישראל כפי שהינה היום מסוגלת לעורר איזה שהוא הד חיובי רציני ועמוק בעולם הערבי. כדי שישראל תוכל להיות מועמדת רצינית להשתלב באורח נורמלי במזרח התיכון, היא חייבת להשתנות שינוי יסודי, אם לא להשתמש במונח "מהפכני".
העניין איננו רק בזכויות הפליטים לבחור בין שיבה למולדת לבין קבלת פיצויים. העניין הוא ששום ערבי רציני לא יהיה מסוגל להידבר ברצינות עם ממשלה ציונית פרו-אימפריאליסטית כפי שהינה היום. ממשלה שיש לה יומרה לייצג את האינטרסים של כל יהודי העולם ולמשוך את כולם או לפחות את מרביתם הנה – אף ערבי לא ייתן בה אמון כי אמנם רוצה היא בכנות להגיע להסדר של שלום של שווה עם שווה עם הערבים. רבים מאתנו יודעים היטב, כי מדיניות ההבאה של רוב יהודי העולם לכאן היא תוכנית סרק ששום כוח בעולם לא יכול לבצעה. ברם כאשר מדיניות כזו שלטת רשמית, ובתקיפות, בהנהגה הקובעת את ענייני המדינה, ממילא מתקשר הדבר עם שימת דגש על המיליטריזם והכובשנות, שהרי אין זה סוד כלל ועיקר, שישראל כפי שהיא היום צרה מהכיל את כל יהודי העולם או את מרביתם.
יטענו כנגדנו רבים וטובים כי מה שאנו מציעים הוא למעשה הפקרת יהודי העולם לפוגרומים ולשמד פיסי. אותם אנשים אף ינסו לטעון להסתמכות על ניסיון מלחמת העולם השנייה והשואה.
התשובה להללו תיעשה בשלושה חלקים:
- היותה של ישראל למדינה בלתי ציונית אין פירושה סגירת שעריה בפני אלה הרואים בה את מולדתם והרוצים להגר לתחומיה. זאת אומרת שהמדינה תהא חופשית לשקול ולקבוע עמדתה ביחס לכל מקרה של הגירה ממין זה. כן מחייב הדבר שהמדינה תחדל באופן מוחלט מלעשות תעמולה ולהפיץ שקרים בקרב קיבוצים יהודיים שונים על מנת לדחפם להגר לישראל. כל מי שירצה להיכנס לישראל על מנת להתיישב בה ייאמר לו ברורות מראש אילו תנאים ומצבים הוא עשוי לפגוש כאן ומה נדרש ממנו לשם כך.
- ביחס לניסיון מלחמת העולם השנייה: האמת היא, שהתנועה הציונית פיתחה מיסטיקה כה "משכנעת" בנדון, כך שלכאורה נוצר רושם שהמפעל הציוני בארץ ישראל הוא שהציל את יהודיה מן השואה, שעה שיהודי התפוצות הופקרו לטבח הנאצי. האמת ההיסטורית היא אחרת לגמרי, הגם שאיננה כה "הרואית". היישוב היהודי בארץ ישראל ניצל מן השואה תודות למפנה המכריע שחל במלחמה לקראת סוף 1942 וראשית 1943 (סטלינגרד – אל-עלמיין). אילו נכבשה הארץ על ידי צבאות רומל, סבורני שגם כאן עשוי היה להתפתח מצב בו היו ניצבים האנילביצ'ים מצד אחד והיודנרטים מן הצד הנגדי. אין כל ביטחון שכאן, בארץ ישראל, אוטומטית, היה היחס הכמותי של העומדים משני צידי המתרס שונה מזה של גטו ורשה. כאשר יגיעו לכלל פרסום הדיונים הפנימיים במטה ההגנה, על ההכנות לפלישת הנאצים ארצה, יתברר לרבים כי אמנם סדנא דארעא חד הוא, אפילו ביחס לציון וירושלים, אלא שאליבא דכולי עלמא טוב שלא נתנסינו בכך.
- מסתבר כי רבים וטובים, מתוך להיטות לאומית קיצונית, אינם חדלים מלהתריע על סכנות לקיומם הפיסי של היהודים בארצות מושבם השונות – גם כשההתרעות הן, לעתים, התרעות סרק המוזמנות על ידי גורמים בינלאומיים אינטרסנטיים, הרחוקים מרחק רב מחיבת היהודים – בעוד שהם מתעלמים מן העובדה שהסכנה הרצינית ביותר רובצת כחרב דמוקלס דווקא כאן, מעל ראשנו, במזרח התיכון, במדינת ישראל.
צה"ל לא יפתור את הבעיות
מתוך אותם הנימוקים שאנו מעלים, יש הטוענים כי אין מנוס מהכרעת הכוח הפיסי כאן ולכן שכלולו ותגבורו של צה"ל הינם המשימה העיקרית המוטלת על כולנו.
יש לנו הכבוד לחלוק על כך, לא משום שאנו מזלזלים בחשיבות הכוח הצבאי, אלא שבמקרה שלנו, גם אם כל יהודי יחלוש על מערכת של תותחים היורים פגזים בעלי ראש נפץ גרעיני – יכול הדבר, במקרה הטוב, להרחיק את מועד ההתמודדות הצבאית, אך לא לבטלה ואף לא להבטיח בה, לאורך זמן, את יתרוננו הצבאי.
ישראל חייבת לנתק עצמה באורח החלטי מן המורשת בת 80 השנה של הליכה עם אויבי התנועה הלאומית הערבית, נגדה. התפנית חייבת להיות ברורה, חד משמעית, בלתי מגומגמת – כך שכל ערבי ויהודי במזרח התיכון וכל אדם בעולם יידע אל נכון, כי נפתח דף חדש בתולדות היהודים בארץ ישראל, דף של הליכה עם התנועה הלאומית הערבית: ההשתלבות בתהליך החותר לאיחוד ערבי ולמשטר חברתי נעלה ומתקדם יותר במזרח התיכון, היינו – לסוציאליזם.
האם צריך לטרוח הרבה כדי להוכיח כי לשם כך נחוצה כאן מהפכה "קטנה"?
