הדחתו הכפולה של ניקיטה ס. כרושצ'וב מתפקידיו כראש ממשלת ברית המועצות וכמזכיר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות באה כהפתעה גמורה לכל האנשים בעולם, פרט למספר יודעי ח"ן בקרמלין.
שום ויכוח ציבורי, פומבי או מפלגתי לא קדם להדחה.
שום רמז בעיתונות, ברדיו או בטלוויזיה הסובייטית לא הצביע על כך שקיימים בהנהגה הסובייטית חילוקי דעות רציניים.
הופתעו אנשים שאינם מתמצאים במדיניות – וגם מומחים למדיניות.
הופתעו חברי השורה במפלגות הקומוניסטיות – וגם המנהיגים במפלגות הקומוניסטיות.
הופתעו אזרחי הארצות הסוציאליסטיות – וגם מנהיגי הארצות הסוציאליסטיות.
הופתעו אזרחי ברית המועצות – והופתע ראש ממשלת ברית המועצות.
הופתעו 99.9% מחברי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות – ואפילו המזכיר הכללי של מפלגה זו.
הפתעה זו היא עובדה האומרת דרשני.
מדוע באה ההדחה כהפתעה גמורה?
ברצותנו לענות על שאלה זו לא נתייחס לפרטי הפרטים הטכניים של מעשה ההדחה, או לבירור מדוקדק של סיבותיה.
לא נגולל סנסציות, אף לא נתבסס על שמועות מפוקפקות, או הסברים רשמיים – מפוקפקים לא פחות.
נדון במספר עובדות שאין עליהן עוררין ונטפל בהן בעיקר מנקודת ראות של התפתחותן ההיסטורית. כוונתנו היא להוכיח, כי יש שיטה בתהפוכות הקרמלין.
על מה אין ויכוח
אלה הן העובדות המוסכמות על הכל:
- בצמרת השלטון הסובייטי היו קיימים חילוקי דעות רציניים הנוגעים לשורה שלמה של בעיות מדיניות וכלכליות.
- אזרחי ברית המועצות לא ידעו דבר על קיומם של חילוקי הדעות הללו.
- אזרחי ברית המועצות לא השתתפו במעשה ההדחה בצורה כלשהי, לא בפתק בחירות, לא בהצבעה פנים מפלגתית, לא בהפגנות, לא ביריות.
- גם לאחר מעשה לא הודיעה הממשלה החדשה לאזרחי המדינה, באמצעות העיתונות, הרדיו או הטלוויזיה, כיצד ומדוע הודח ראש הממשלה.
- למנהיג המודח לא ניתן להסביר את דעותיו בעצמו ולהשיב על ההאשמות המוטחות כנגדו בפני אזרחי המדינה באמצעות הטלוויזיה, העיתון, הרדיו, או בכל צורה אחרת.
- מנהיגי כל המפלגות הקומוניסטיות הופתעו לחלוטין, אך כולן (פרט לשתיים) אישרו בסופו של דבר הן את עצם ההדחה והן את צורתה.
כל הרוצה להבין את התופעות הללו חייב להפנות מבטו ארבעים שנה אחורה, לעיין בבעיות שניצבו בפני הבולשביקים באמצע שנות העשרים ובפתרונות שנתן סטאלין לבעיות הללו.
הפירות שאותם אוכלת כיום ברית המועצות והתנועה הקומוניסטית כולה הבשילו על עץ שנשתל לפני 40 שנה.
עץ זה הוא הסטאליניזם.
האומנם רק "פולחן אישיות"?
משה סנה קבע אחרי הוועידה ה-20 בפסקנות האופיינית לו:
"לא היה דבר הנקרא 'סטאליניזם'. זוהי המצאה של הריאקציה. היה רק 'פולחן האישיות' של סטאלין, וזה חוסל ללא שוב".
דברים דומים אמרו רוב המנהיגים הקומוניסטים.
עתה מודיעה לנו מוסקבה, כי תופעת "פולחן האישיות" נתגלתה שוב וחוסלה שוב.
מסתבר, כי גם לאחר מותו של סטאלין עלולה תופעה הקשורה בשמו לצמוח ולהתפתח בברית המועצות.
משמע, שקיים רקע המאפשר את צמיחת התופעה, וקיימים הזרעים מתוכם היא נובטת. כל זה מתרחש שתים-עשרה שנה אחרי שנדמו הקריאות "סטא-לין", "סטא-לין", "סטא-לין", באסיפות קומוניסטיות, ושמונה שנים אחרי שנוהג זה גונה בחריפות מעל בימת הוועידה ה-20.
אם אחרי שמונה שנות מאבק אינטנסיבי וקולני נגד "פולחן האישיות", מאשימים חברי נשיאות המפלגה הקומוניסטית הסובייטית את אבי ה"דה-סטאליניזציה" בפולחן אישיות, הרי שמשהו "לא כל כך בסדר" בהנהגה הסובייטית.
אין ניתוח מרכסיסטי
כל מרכסיסט חייב לשאול את עצמו את השאלה הנוקבת והמכרעת: מהו השורש הכלכלי והחברתי למאורעות שנתרחשו בימי סטאלין ולמאורעות המתרחשים כיום?
האם יכול אדם, הדוגל במטריאליזם ההיסטורי, להסתפק בהסבר המתאים להשקפה פילוסופית-אידיאליסטית על ההיסטוריה ולייחס מעשים שקבעו את חייהם של מיליוני אנשים, לאישיות אחת?
נאומו הסודי של כרושצ'וב בוועידה ה-20 כלל גילויים מזעזעים, אך לא ניתוח מרכסיסטי של התופעות.
בכל התנועה הקומוניסטית לא נמצא עד היום מנהיג אחד אשר נתן ניתוח מרכסיסטי, כלכלי-חברתי, לתופעות שהתרחשו בברית המועצות.
מהו השורש האידיאולוגי והפוליטי של עובדה זו?
נדמה לנו שאין מרכסיסט הסבור כי חוקי המטריאליזם ההיסטורי מאבדים את תוקפם כשמדובר בברית המועצות. זה מותיר בפנינו שלוש מסקנות אפשריות:
- מנהיגים קומוניסטים אינם מתמצאים די טוב במטריאליזם היסטורי או בהיסטוריה הסובייטית ואינם מסוגלים, מסיבה טכנית זו, לנתח את התופעות בברית המועצות.
- המנהיגים הללו מתמצאים היטב במטריאליזם ההיסטורי ובהיסטוריה הסובייטית, אך חוששים להסיק את המסקנות המתבקשות מן הניתוח (ולא רק חשש אישי, אלא גם פוליטי).
- הם ביצעו את הניתוח, הסיקו את המסקנות, אך "לטובת העניין" מסתירים את המסקנות מחברי השורה.
בכל מפלגה קומוניסטית קיימים מנהיגים שנהגו בהתאם לאחת מן האפשרויות הללו.
כל אותם קומוניסטים המתנסים כיום מחדש בחוויית "חיסול פולחן האישיות" חייבים לחרות בזיכרונם את אמרתו של גתה:
"מי שלא הבין את ההיסטוריה – יחיה אותה מחדש".
שום נימוקים על "אחדות המפלגה", "ביקורת קונסטרוקטיבית", "סיוע לאויב" וכו' וכו' לא ימנעו, בסופו של דבר, ניתוח ביקורתי ויסודי של כל מה שהתרחש בברית המועצות מאז עלה סטאלין לשלטון.
מה גם ש"לחיות מחדש" פירושו במקרה שלנו "למות מחדש".
שכן סטאלין המית את הסוציאליזם המהפכני אחרי מותו של לנין והסטאליניזם המית את הסוציאליזם המהפכני אחרי מותו של סטאלין.
רקע הסטאליניזם
ניתוח הרקע ההיסטורי הכלכלי והחברתי אשר איפשר את תופעת הסטאליניזם הוא עניין לספרים ולמחקרים רציניים, המבוססים על שפע של חומר עובדתי. הדבר נעשה, ועוד ייעשה. כאן לא נעסוק בזאת.
במשפטים קצרים, סכמטיים ופשטניים, נוכל למצות זאת בכך:
המהפכה הסוציאליסטית הראשונה פרצה ברוסיה הפיאודלית והנחשלת ולא בגרמניה התעשייתית והקפיטליסטית, למשל, דווקא בגלל נחשלותה של רוסיה.
אימפריה פיאודלית ענקית זו היתה דומה יותר לאימפריה העותומנית מאשר לאימפריה הבריטית.
אולם, אותה נחשלות כלכלית וסוציאלית, אשר איפשרה לבולשביקים בהנהגת לנין לבצע את המהפכה הסוציאליסטית הראשונה בעולם, היא עצמה היתה הירושה שהשלטון החדש ירש מקודמו. והיא העיקה עליו במלוא משקלה העצום.
ירושה זו – אי אפשר היה להיפטר ממנה תוך שנה או שנתיים, מה גם שהכלכלה והאוכלוסייה עברו ארבע שנות מלחמת עולם בתוספת שלוש שנות מלחמת אזרחים, כולל מלחמה כלכלית, פוליטית וצבאית מצד כוחות חוץ.
כל מי שהיה מגיע לשלטון היה נאלץ לענות על השאלות הבאות:
- כיצד לשקם את הכלכלה ההרוסה – ירושת המשטר הקודם?
- כיצד לבנות כלכלה סוציאליסטית חדשה לחלוטין?
- כיצד לארגן את המפלגה כמפלגת שלטון מהפכני?
- כיצד לארגן את מנגנון המדינה הסוציאליסטית החדשה?
- כיצד לנהוג כלפי ממשלות זרות וכלפי התנועה הסוציאליסטית המהפכנית בארצות זרות?
הבולשביקים התווכחו ביניהם על השאלות הללו. הסיעות השונות במפלגה, שהיו מוכרות רשמית, הגישו בהזדמנויות שונות מצעים משלהן למוסדות המרכזיים והללו היו מחלקים אותם בין כל שאר חברי המפלגה. לא נפרט כאן את הצעותיהם של לנין, טרוצקי, ריקוב, בוכארין, קולונטאי ואחרים לשאלות הללו.
עקרונות הסטאליניזם
הסטאליניזם הוא תשובתו של סטאלין לבעיות הללו.
הוא מערכת שלמה ומוצקת של הנחות רעיוניות, מסקנות פוליטיות וכלכליות ושיטות ארגוניות.
אלה הם העקרונות המרכזיים בסטאליניזם:
- אפשר להקים כלכלה וחברה סוציאליסטיות מושלמות בברית המועצות גם לפני, ובלי, שהמהפכה הסוציאליסטית תנצח בארצות אחרות.
- יש להקפיא את המאבקים הסוציאליסטיים-מהפכניים על כיבוש השלטון הפוליטי בארצות השונות, כדי להבטיח לברית המועצות יחסים תקינים עם ממשלות הארצות הללו.
- המהפכה הסוציאליסטית ברחבי העולם תנצח בעיקר תודות לדוגמה הסובייטית.
- ניהול הכלכלה בעזרת צווים אדמיניסטרטיביים וכפייה, ולא בעזרת תמריצים כלכליים.
- העדפה מוחלטת ועקרונית של התעשייה הכבדה על הקלה, הצבאית על האזרחית.
- איסור עקרוני וקבוע להקים סיעות במפלגה.
- כללים אירגוניים המאפשרים למספר מצומצם של אנשים להכריע בשאלות עקרוניות במפלגה, בממשלה, בצבא ובתנועה הקומוניסטית ואשר מונעים מן הציבור הרחב באירגונים הללו מלקבוע ולהשפיע בהכרעות כאלה.
- איסור ביקורת על הרוב בהנהגה ועל "הקו הכללי" שרוב זה קבע.
- נקיטת צעדים אדמיניסטרטיביים נגד כל מי שמחזיק בדעות השונות מדעת הרוב הנוכחי בהנהגה, לא רק בשאלות אידיאולוגיות, פוליטיות, כלכליות וצבאיות, אלא גם בנוגע למדע ולאמנות.
נחשלותה הכלכלית והחברתית של רוסיה הצארית, בתוספת ההרס שנגרם לה במלחמת העולם הראשונה, במלחמות האזרחים והאינטרבנציה, הינם הרקע ההיסטורי לצמיחת הסטאליניזם.
תעשייה קטנה ופרולטריון קטן שדמו הוקז במלחמות; איכרות ענקית המתפרנסת מחקלאות פרימיטיבית; חוסר מסורת דמוקרטית וחוסר מוסדות אזרחיים דמוקרטיים; מנגנוני ענק צנטרליסטיים השולטים מן המרכזים העירוניים על כל מרחבי הטריטוריה הענקית ומונעים את התפצלות המדינה, המפלגה, והכלכלה לרסיסים אזוריים; זהו הרקע הכלכלי-חברתי לצמיחת הסטאליניזם.
ייתכן מאוד שהשימוש במנגנוני הענק הצנטרליסטיים היה בלתי נמנע בתנאי רוסיה, אולם אין זה מחייב שהאינטרסים של העובדים במנגנונים הללו יהפכו לאינטרס העליון של המדינה המהפכנית הראשונה.
הסטאליניזם מבטא את האינטרסים של הפקידים והעסקנים המקצועיים במנגנוני הענק הצנטרליסטיים השולטים על הכלכלה, המדינה, המפלגה והצבא בברית המועצות.
מפלגת הבולשביקים, מדינת המועצות, הצבא האדום – היו בשביל לנין אמצעים שנועדו לקדם את המהפכה הפרולטרית הבינלאומית.
אצל סטאלין הם הפכו מאמצעים – למטרה בפני עצמה.
סטאלין הפך את היחס שבין המטרה לאמצעים.
לא ניכנס כאן לוויכוח על השאלה אם הדברים יכלו להתפתח גם בצורה אחרת מכפי שקרה במציאות, אם לאו. העובדה שאיננה שנויה במחלוקת היא כי סטאלין שלט בברית המועצות ברציפות כעשרים וחמש שנים, ובמשך השנים הללו היתה לו השפעה "לא קטנה" על המאורעות, על עיצוב צורת המציאות.
מרגע שהסטאליניזם הצליח להתבסס בברית המועצות, הוא עיצב את כלכלתה, את האידיאולוגיה והמדיניות שלה, את מבנה המפלגה והמדינה וכן את המבנה האידיאולוגי, הפוליטי והאירגוני של כל התנועה הקומוניסטית העולמית.
הסטאליניזם לא "בוטל" בוועידה ה-20 ובוודאי שלא באקט ההדחה הנוכחי.
נהפוך הוא: כל אקט ההדחה הזה רווי סממנים סטאליניסטיים מובהקים של קנוניה חשאית בין כמה מנהיגים, הסתרת חילוקי דעות מן הציבור האזרחי והמפלגתי, מניעת אפשרות מן המנהיג המודח להסביר את עצמו, תאונה מיסתורית לרמטכ"ל, הדחת האחראים לטלוויזיה ולעיתון – בהעדרם, וכו' וכו'. בתוספת שני חידושים לטובה – שעליהם נעמוד להלן.
יהיו ודאי מנהיגים קומוניסטים אשר ינסו לפרש את אקט ההדחה הנוכחי (שבשום אופן אינו האחרון!) כמנותק לחלוטין מכל מה שהתרחש בברית המועצות בעשרות שנות שלטון הסטאליניזם. שוב ינסו להרגיע את עצמם ואת חברי השורה, שמדובר בטעויות אישיות של מנהיג. אך סמי ארגעה אינם יכולים לשמש תחליף לניתוח ודחיית הניתוח גוררת ריקבון ואובדן.
עקרונות סטאליניסטיים
מתוך מכלל התיאוריה והפרקטיקה הסטאליניסטית נביא בזה כמה נקודות שיסייעו להבנת המתרחש כיום בברית המועצות.
- איסור עקרוני ומוחלט להקים סיעות במפלגה.
בימי לנין, לפני 1917, וגם לאחר מכן, נהנתה המפלגה הבולשביקית מחופש ויכוח פנימי, שאיפשר לכל חבר להציג את דעותיו בפני כל שאר חברי המפלגה באמצעות העיתונות המפלגתית או חוזרים מיוחדים. הסיעות הרעיוניות במפלגה היו תופעה טבעית וחוקית שאיש לא חשב לאסור אותה.
זמן מה אחרי כיבוש השלטון הסכימו הסיעות להפסיק זמנית את הוויכוח הפומבי כתכסיס שנועד להקל את המאבק להגנת השלטון במלחמת האזרחים.
סטאלין הפך תכסיס זמני זה לעיקרון של קבע במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (מקב"מ) ובתנועה הקומוניסטית כולה.
איסור הסיעות קיים עד היום והוא עיקרון אירגוני מקודש.
זוהי הסיבה לכך שהמנהיג או הקבוצה החולקים על דעת הרוב בהנהגה אינם נשארים בחזקת מיעוט אופוזיציוני רגיל, אלא הופכים מיד ל"סוטים", "אויבים", "בוגדים", או "סוכני הריאקציה".
מי שייטול לידיו רשימה של כל הלשכות של מקב"מ מאז 1917 ועד היום יראה שכמעט כל חברי המוסד הזה, שהינו המוסד העליון במפלגה הסובייטית (שמו שונה ל"נשיאות המפלגה") כולם הוגדרו בסופו של דבר כ"בוגדים", "אויבים" ו"סוטים".
ברשימה זו מופיעים עשרות שמות המנהיגים הסובייטים בשעתם. פרט ללנין ועוד בודדים שניתן למנותם על אצבעות יד אחת, אין אחד שלא הודה, גונה, והוקע – מבלי שתינתן לו הזדמנות להשיב בפומבי על ההאשמות המיוחסות לו.
איננו מתכוונים רק לטרוצקי, ריקוב, בוכארין, בובנוב, זינובייב, פוסטישב וכו', אלא גם לסטאלין, מולוטוב, שפילוב, כרושצ'וב וכו' וכו'.
הסיבה האירגונית לתופעה של הוקעה שיטתית זו של כל ההנהגה הפוליטית – כבוגדת וסוטה – היא כמובן עקרון איסור הסיעות במפלגה.
בברית המועצות חיים בני אדם הדומים מאוד לאלה החיים בשאר חלקי העולם, וכשם שבכל מקום מתעורר ויכוח פוליטי כשיש לנקוט עמדה לגבי בעיה פוליטית – כך גם שם.
אך בעוד שבמקומות אחרים קיימות מספר מפלגות יריבות, או סיעות רשמיות בתוך מפלגה אחת, והן נאבקות אידיאולוגית ביניהן בפומבי,
ומנסות לשכנע ציבור שלם, מפלגתי או אזרחי, לתמוך בזו או בזו, הנה בברית המועצות אין כדבר הזה.
על כן הופכת כל מחלוקת פוליטית טבעית וחוקית לקנוניה אישית. מנהיגים נפגשים בחשאי, מתאמים ביניהם הצבעה ובמקרה שהם מקיימים את אשר הבטיחו איש לרעהו – מדיחים את האדם המייצג דעות אחרות. הדבר בא תמיד כהפתעה גמורה לציבור.
בדרך כלל, "סיעה" פירושה קבוצה מאורגנת, המקיימת משמעת הצבעה משלה, בעלת אירגון פנימי משלה, מעין "מפלגה בתוך מפלגה". אולם אצל הסטאליניסטים מוגדרת "סיעה" בצורה אחרת. אם מספר חברי מפלגה, ללא כל התארגנות וללא כל משמעת מחייבת, מסכימים ביניהם בנקודה אחת בקשר לביקורת על ההנהגה, ומבקשים להביא ביקורת זו לידיעת כלל חברי המפלגה – הם מוגדרים כ"סיעה".
איזה ביקורת?
בעיתונות הסטאליניסטית מתפרסמת ביקורת רבה, לעתים גם ביקורת כלפי פנים, אולם שום ביקורת כלפי הרוב בהנהגה הנוכחית, שום ביקורת על "הקו הכללי". מה פלא, לכן, אם מנהיגים נעלמים ללא כל אזהרה מראש, מבלי שאפשר יהיה לדעת מה יש להם לומר?
בימי לנין התפרסמו ב"פרבדה" בפרוטרוט חילוקי הדעות בין לנין לבין מנהיגים בולשביקים אחרים. לנין אף מצא עצמו לא פעם במיעוט בהצבעות, ואיש לא ראה בזה פסול. אולם בימי ה"דה-סטאליניזציה", כשכולם מדברים על "חזרה ללניניזם" נמנע ממלנקוב, מולוטוב, וורושילוב, שפילוב, כרושצ'וב ואחרים להגן על דעות המיעוט שלהם מעל עמודי "פרבדה".
- אתה במיעוט – משמע שאתה סוטה. אף זה כלל סטאליניסטי מובהק.
מיעוט במפלגה אינו יכול להיות צודק, שהרי אילו היה צודק, היה מהווה רוב. בשעתו "צדק" כרושצ'וב כשהציב טילים בקובה וכשסילק אותם לאחר מכן (כך טענו בהתלהבות כל מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות – פרט לסינים). עתה מודיעים לנו ממוסקבה – כי הוא "טעה".
חוסר עקביות? לא בהכרח.
שהרי לפי הפרקטיקה הסטאליניסטית "הצודק" אינו זה שתחזיתו הפוליטית נתגשמה, אלא זה שהצליח לגייס רוב בנשיאות ובוועד המרכזי.
על כן קל היה לסטאליניסטים לקרוא הידד לכרושצ'וב בשעתו, גם כשהוא תקף בחריפות את סטאלין. על כן כה קל להם לקרוא היום הידד לסוסלוב כשהוא תוקף את כרושצ'וב.
העיקרון הסטאליניסטי איננו לענות אמן דווקא אחרי סטאלין – אלא אחרי זה שיש לו רוב בנשיאות.
לעיקרון הזה הם נאמנים היום – כמו בימי סטאלין.
המדיניות והאידיאולוגיה
העקרונות האירגוניים הללו, המהווים רק שניים מתוך רבים (שלא יפורטו כאן), נועדו כמובן להקל על ביצוע העקרונות האידיאולוגיים והפוליטיים של הסטאליניזם. באופן סכמטי ניתן למצות את הרעיונות הללו כך:
- ניתן להגשים את הסוציאליזם במלואו בתחומי ברית המועצות בלבד, לפני שהמהפכה הסוציאליסטית תתפשט לארצות אחרות.
- תנאי חיוני לכך הוא השלום.
- לכן אסור למפלגה קומוניסטית לנקוט מדיניות העלולה להחריף את היחסים בין מעצמות קפיטליסטיות לבין ברית המועצות.
- מדיניות החוץ הסובייטית חותרת להבטחתו וביסוסו של הסטטוס קוו בין הסוציאליזם לקפיטליזם.
- הסכמת מעצמות המערב להקפיא את הסטטוס קוו נקנית תמורת ריסון התנועות הקומוניסטיות מכיבוש השלטון שם.
- מדיניות התנועה הקומוניסטית כפופה לאינטרסים של מדיניות החוץ הסובייטית. כלומר – מהפכנים סוציאליסטיים, שהיו חייבים להפר את הסטטוס קוו בין שני המשטרים, נכפפים לעיקרון אשר מבסס סטטוס קוו זה.
מה נשתנה?
לנין קבע כי "קומוניסט הוא זה אשר תמיד, ובכל התנאים, חותר למהפכה סוציאליסטית".
סטאלין קבע, כי "קומוניסט הוא זה אשר תמיד, ובכל התנאים, מגן על ברית המועצות".
זהו אחד ההבדלים בין הלניניזם לסטאליניזם.
שתי ההאשמות הפוליטיות המוטחות כיום נגד כרושצ'וב, דהיינו: פגיעה בכלכלת ארצות סוציאליסטיות אחרות (רומניה למשל) והקרבת היחסים עם סין על מזבח היחסים עם ארצות הברית, הינן תוצאה ישירה ממדיניותה המעצמתית של ברית המועצות, תוצאה ישירה של הסטאליניזם, אשר מעדיף את האינטרסים הסובייטיים הרגעיים על הכל.
מסתבר גם מתוך האשמות סובייטיות רשמיות, כי כרושצ'וב לא שינה עקרונית את תוכן מדיניות החוץ הסטאליניסטית, אלא רק את צורתה.
אך האם המאשימים, לשעבר שותפי כרושצ'וב, בנים נאמנים לסטאליניזם אף הם, מסוגלים לשנות כאן משהו?
מי, אם בכלל, מסוגל לשנות זאת?
פירמידות אירגוניות
עשרים וחמש שנים רצופות שלט סטאלין בברית המועצות ונהנה מפרסטיז'ה עצומה כמבסס ומעצב השלטון הסוציאליסטי הראשון (ובשעתו גם היחידי) בעולם.
הנדכאים והמהפכנים בעולם כולו ראו את ברית המועצות כהתגשמות האידיאלים הנעלים ביותר של בני אדם עלי אדמות.
ואת סטאלין – כמגשים האידיאלים הללו.
סמכות אדירה זו, בתוספת השלטון הממשי שבידו, איפשרו לסטאלין לעצב לא רק את האידיאולוגיה הקומוניסטית ואת הפוליטיקה הקומוניסטית, אלא גם את האירגונים הקומוניסטיים. הוא קבע את המבנה של חמישה ארגונים אדירים:
- המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות על כל שלוחותיה המקומיות.
- הממשלה וכל מנגנוני השלטון המדיני והמקומי בברית המועצות.
- מנגנון הצבא בברית המועצות.
- מנגנון המשטרה החשאית בברית המועצות.
- מנגנון התנועה הקומוניסטית העולמית, על שלוחותיה במדינות השונות.
הוא לא רק טבע את הדפוסים הרעיוניים, הפוליטיים והאירגוניים שלפיהם יתנהלו האירגונים הללו, אלא גם התערב במינוי אנשי המפתח בכל אחד מן האירגונים הללו.
המייסדים הראשונים של רוב המפלגות הקומוניסטיות, למשל, נמחקו מן ההיסטוריה.
הדור הנוכחי מכיר רק את המנהיגים הנוכחיים, או אלה שקדמו להם, דהיינו את האנשים שעלו בתקופת סטאלין – שהינם סטאליניסטים נאמנים.
כוח ההתמדה של הסטאליניזם
פירמידות ענק של עסקנים סטאליניסטיים אי אפשר לחסל בנאומים על "דה-סטאליניזציה".
מי שרוצה להחליף את האנשים במנגנונים הללו, צריך או לפרק את האירגונים או למצוא להם מחליפים.
האם אפשר למצוא די אנטי-סטאליניסטים בברית המועצות ומחוצה לה, אחרי שכל החינוך הרעיוני והפוליטי במשך עשרים וחמש שנים רצופות התנהל לאור הסטאליניזם?
הרי רוב הקומוניסטים כיום אינם מבחינים כלל בהבדלים שבין הסטאליניזם ללניניזם.
בוועידות ה-20 וה-22 פעל כרושצ'וב מפסגת הפירמידה של העסקנים הסטאליניסטיים נגד הפירמידה עצמה, כשהוא נשען על התלהבות עממית עצומה. הסטאליניסטים הרגישו את הקרקע העממית רועדת מתחת לרגליהם, נבהלו ושותקו. אולם הם עשו ניסיונות להחזיר את הגלגל.
הדחתו של כרושצ'וב מבטאת בראש ובראשונה את האינטרסים של מאות אלפי עסקני המפתח הסטאליניסטים במנגנוני הענק של המפלגה, המדינה והצבא בברית המועצות.
כרושצ'וב קיצץ בסמכויותיהם, פיטר רבים מהם, הביא תוכניות דה-צנטרליזציה חדשות לבקרים וזרע בתוכם מבוכה ואווירת חששות מתמידים. הוא העדיף את התעשייה הקלה על הכבדה, את האזרחית על הצבאית.
הוא נשען על תמיכה עממית רחבה, אך לא הצליח לגייס תמיכה זו לשם הקמת כוחות פוליטיים לביסוס שלטונו; הוא השתמש בכלים שהוריש לו סטאלין, תוך שהכניס בהם כמה שינויים, אך לא חישל כלים חדשים. סוף סוף גם הוא סטאליניסט.
איזה רוב מכריע?
כאשר ביוני 1957 התכנסה ישיבת נשיאות המפלגה – בהעדרו של כרושצ'וב – וברוב של 7 נגד 3 החליטה על פיטוריו, סברה שהעניין נגמר.
סטאלין קבע את הנוהג האירגוני הפעוט אך החשוב ביותר, שאינו מופיע כמובן בשום תקנון, כי אין חוזרים על ויכוח והצבעה שנערכו במוסד גבוה ומצומצם בפני מוסד נמוך ממנו ורחב יותר.
כרושצ'וב הפתיע את יריבhו, כאשר בניגוד לנוהג הסטאליניסטי זימן את אנשי הוועד המרכזי לישיבה שלא מן המניין, הופיע בפניה ודרש הצבעה מחודשת.
התברר שהרוב של 7 מול 3 בפרזידיום הפך למיעוט בוועד המרכזי. המדיחים – הודחו.
דבר זה יצר תקדים במקב"מ (אך לא במפלגות קומוניסטיות רבות אחרות, בהן אפילו ועד סניף אינו חוזר על ויכוח והצבעה בפני אסיפת הסניף, שלא לדבר על הלשכות הפוליטיות המטייחות את הוויכוחים בתוכן בהופעה "מלוכדת", "פה אחד", בפני הוועד המרכזי).
בהדחה הנוכחית נאלצו כבר המדיחים לתכנן מראש לא רק את ההצבעה בפרזידיום, אלא גם את ההצבעה בוועד המרכזי.
זוהי התקדמות ויש לזקפה לזכותו של כרושצ'וב. אולם השינוי המהותי יבוא רק כשהחלטות הוועד המרכזי המתקבלות ברוב יחסי קטן תובאנה להכרעת המפלגה כולה באמצעות בחירות מפלגתיות חדשות, ואולי אף להכרעות אזרחי המדינה כולה באמצעות בחירות ארציות חדשות.
שלושה הדים
להדחתו של כרושצ'וב יש בעולם הקומוניסטי שלושה הדים חשובים:
- אזרחי ברית המועצות רואים בכרושצ'וב את סמל ה"דה-סטאליניזציה" ומתייחסים בחשדנות מוצדקת לכל הקנוניה החשאית בין המנהיגים, אשר הדיחו אותו מבלי שיישענו על תמיכה המונית בעם או במפלגה. על כן נאלצו המדיחים לפרסם מיד למחרת ההדחה הכרזה בעיתונות, אשר קובעת כי הם ממשיכים בנאמנות את מדיניות הוועידות ה-20 וה-22 של מקב"מ. אלמלא עשו זאת היה מעמדם רופף ביותר.
- המנהיגים הסטאליניסטים במדינות הסוציאליסטיות מתייחסים בחשש לפרקטיקה של ההדחה העלולה לפגוע גם בהם, אך כסטאליניסטים נאמנים נאלצים הם בסופו של דבר לענות אמן אחרי הרוב החדש בנשיאות מקב"מ.
- המנהיגים הסטאליניסטים במפלגות הקומוניסטיות שבמערב נמצאו שוב, כבימי הוועידה ה-20, במצב הבלתי נעים שבו לא נמסר להם מראש דבר על ההתרחשויות החשובות העתידות להתרחש.
הם התאוששו, כמובן, ויתחילו בהקדם לגלות סטיות, ליקויים וטעויות במדיניות שאותה הצדיקו בהתלהבות כלפי כל אלה שהעירו להם בשעתם על אותן סטיות, ליקויים וטעויות.
כפי שאמרנו, לא יהיה בכך משום חוסר עקביות, כי העיקרון המנחה הוא – "תמיד עם הרוב בנשיאת מקב"מ".
קשיים מצטברים
אולם הפעם כבר נמצאו כמה משלחות שעיכלו את התפנית ביתר קושי, בעיקר בגלל הלחץ ההולך וגובר מצד חברי השורה. הפעם נאלצו אחדים מהסטאליניסטים לנסוע למוסקבה לשם בקשת "הסברים".
ה"הסברים" הללו יומצאו, ואף יתקבלו על ידי רבים, עד להדחה הבאה. אז תחזור אותה פרשה בתוספת קשיים חדשים, הולכים ומצטברים.
כך יצטברו קשיי הסטאליניזם לתקן את עצמו מבפנים, עד שבנקודה מסוימת יהפכו לאיכות חדשה, אשר תבטל את הסטאליניזם עצמו, על כל גילוייו.
מה תהיה תוצאת שינוי זה, האם תהיה זו רסטורציה חלקית של הקפיטליזם? התעוררות מחודשת של הסוציאליזם המהפכני מיסודם של מרכס ולנין? או שניהם גם יחד?
זאת קשה לקבוע מראש.
דבר אחד ברור: ההדחה הנוכחית היא תגובת הסטאליניזם על הדה-סטאליניזציה. ההדחה הבאה תמשיך לערער ולקעקע את המבנה העצום שהוקם על ידי סטאלין – את הסטאליניזם.
