הסערה במק"י: על מהותו של הוויכוח הפנים-מפלגתי – פ. עודד (עודד פילבסקי)

10 בדצמבר 1964

in גיליון-23: נובמבר-דצמבר 1964, מאמרים

המחלוקת שפרצה לאחרונה במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ועוררה בה ויכוחים סוערים, הוצגה בציבור על ידי העיתונות הבלתי קומוניסטית והאנטי קומוניסטית כמחלוקת שבראשי קצותיה ניצבים מיקוניס מן הצד האחד ווילנר מן הצד האחר וכסלע המחלוקת הוצגו עניין הצבעת בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) בפורום המוסקבאי, בשאלת הפליטים הערביים, ומאמרו של מיקוניס שפורסם ב"קול העם" כמכתב גלוי ל[נשיא אלג'יריה, אחמד] בן-בלה.

משלחת בנק"י נמנעה מהצבעה על הצעת החלטה שתמכה בזכות הפליטים לחזור למולדתם, בשל תוספת אלג'ירית שפסלה את עצם קיומה של ישראל. הביקורת שמתח מיקוניס על בן-בלה באותו מאמר היא על אותו עניין עצמו – כלומר על פסילתו את ישראל כמדינה ועל שלילתו את זכות קיומה.

אין שום מפנה

חברי המפלגה ואוהדיה וכן סתם אזרחי ישראל לא יכלו לדעת פרטים ממשיים על הוויכוח ופרטיו אלא מעל גבי עיתונות עוינת למק"י.

"קול העם", לפי מסורתו הגרועה רבת השנים, הכחיש מוחלטות את עצם קיום המחלוקת, שלא לדבר כלל על הדלפות פרטים מן הוויכוח. לגבי אלה הקוראים "קול העם" בלבד היה ברור כי הדיבורים על ויכוח ומחלוקת במפלגה אינם אלא אחד מתמרוני הריאקציה בנסותה להבאיש את ריחה של מק"י. חברים נבונים ומתעניינים נאלצו שוב להזדקק ל"מעריב", אשר כתבו לענייני מפלגות מצוי אצל אינפורמציה מפורטת על המתרחש במפלגה.

הנהלת מק"י, המיקוניסית והווילנרית כאחת, מאוחדת מאוד בשאלה זו. שניהם רואים בוויכוח פנים-מפלגתי על שאלות אידיאולוגיות, פוליטיות ואירגוניות, סימן של חולשה, של ביזיון, אותם צריך להסתיר ככל האפשר מקוראי "קול העם", גם אחרי שאחרונות הציפורים על הגג מצייצות בגינה של אותה מחלוקת.

חברי מק"י, שיש להם מה להעיר על המתרחש, שוב מצאו עצמם נטולי מכשירים אלמנטריים לדמוקרטיה פנים-מפלגתית, כגון כינוסים לבירורים רעיוניים, וכגון ביטאון לוויכוח. החברים מן השורה הגיעו לטיפול בסלע המחלוקת אחרי שההנהגה נחלקה. אילו לא היתה המחלוקת בצמרת, או אילו אוחתה בראשיתה – לא היו חברי המפלגה יודעים על כך דבר. עשוי היה להיווצר מצב שבו חבר רגיל היה מנודה או מושלך החוצה על סוג ביקורת שחבר מיוחס בוועד המרכזי או בלשכה הפוליטית מותר בה. לא מקרה הוא, אם כן, שבמהלך הדיונים בסניפים על המחלוקת הוזכר לא אחת האופן הבלתי דמוקרטי בו הוצאו מן המפלגה כמה אנשים, שכיום הנם חברים באירגון הסוציאליסטי הישראלי.

לגוף העניין

התופעה הכללית של התמוטטות האלילים בתנועה הקומוניסטית מכריחה את הקומוניסטים להפעיל את מחשבתם העצמית. מחשבה עצמאית בתחום זה איננה ראויה לתמיכה של סוציאליסטים מהפכניים, אוטומטית. יש גורסים כי עמדתו של מיקוניס בוויכוח היא אמנם עצמאית, כשם שהיתה ב-1946. יורשה לי לחלוק על הנחה זו. אינני מתיימר לטעון כי יש בידי מסמכים על כך. רק זאת אומר, כי לפי הערכתי גם ב-1946 וגם עתה נקט מיקוניס בצעדו רק אחרי שנאמר לו, או נרמז לו, על ידי גורם מוסמך בהנהגה הסובייטית, כי לא יהיה בכך משום פגיעה בקו המותווה על ידי המנהיגות הסובייטית. אם מיקוניס כן – וילנר לא כל שכן. העניין הוא רק בכך, שהאחידות כיום בהנהגה הסובייטית איננה כה מוחלטת כפי שהיתה פעם. לא מן הנמנע שמגרונם של וילנר ומיקוניס מדברים שני ניואנסים בגישת ברית המועצות כלפי בעיות המזרח התיכון.

אני רואה לנכון להזכיר בקשר לכך את העובדה כי מיקוניס הוא שהדריך את משלחת בנק"י במוסקבה ומשם גם שלח את מכתבו הגלוי לבן-בלה. נאום בן-בלה, אליו מופנה המכתב, ננאם לפני כמה חודשים. עיתוי תגובתו של מיקוניס נעוץ במאבק שהתחולל כבר בזמן שהותו במוסקבה בקרב ההנהגה הסובייטית, ואשר כתוצאה ממנו סולק כרושצ'וב מן ההנהגה. יש לזכור, כי אחת מנקודות הביקורת שנמתחה על כרושצ'וב היתה – פחזנותו בהענקת תשבחות מוגזמות ועיטורים לנאצר ובן-בלה, מבלי להיוועץ קודם לכן במוסדות ההנהגה הסובייטיים. לא מן הנמנע ששמץ מן המתחולל בקרמלין גונב לאוזניו של מיקוניס והוא מצא לכן את השעה כשרה לצאת במאמר גלוי בביקורת חריפה על בן-בלה.

הטרגדיה של מק"י היא בכך שעד עצם היום הזה מוסיפים להיות המניעים המכריעים לקביעותיה הפרוגרמתיות – שיקולי ההנהגה הסובייטית, וזה הוא המכשול העיקרי המונע בעדה מלהיות מפלגה מהפכנית ממשית העשויה לעמוד אי פעם בראש מאבק מהפכני לכינון משטר סוציאליסטי בישראל.

גם את וילנר, חביבי וטובי לא מנחים בעמדותיהם העקרונות של הסוציאליזם המהפכני, אלא הערכה שונה משל מיקוניס בדבר עיצובה של המדיניות הסובייטית ביחס למזרח התיכון.

מי מן השניים צודק ביחס לקו שיינקט בעתיד על ידי ברית המועצות לגבי אזורנו, זו שאלה מעניינת בפני עצמה – אך חשוב יותר לקבוע איזה קו צריכים לנקוט סוציאליסטים מהפכנים ישראלים נוכח התמורות המתרחשות מסביב.

בחינה חברתית – לא לאומית

סוציאליסט ממשי נתקף אוטומטית בבחילה נוכח גילויי לאומנות כלשהי. חובה עליו לתקוף בכל החריפות גילויים של לאומנות של עמו שלו. אחרי עשותו זאת הוא רשאי למתוח ביקורת גם על לאומנות המופיעה בעם הזולת, היריב או האויב. העיקרון הסוציאליסטי מחייב לעשות הכל למען סלק הצידה את מכשולי ההתנכרות, הזרות והחשדנות שבין קבוצות לאומיות שונות, לשם איחוד כל הכוחות המהפכניים למען השגת המטרה העיקרית והיא – המהפכה הסוציאליסטית.

יחד עם זאת, מחובת הסוציאליסטים המהפכניים לנקוט עמדה לגבי כל תנועה לאומית, קל וחומר חברתית, בהתאם למידת תרומתה לקירוב המהפכה הסוציאליסטית או להרחקתה.

יחסי ישראל-ערב

לאור העקרונות הנ"ל נשתדל לנסח עמדה סוציאליסטית נכונה לבעיית יחסי ישראל-ערב. המדינות הערביות הסובבות אותנו הן חלק מן המדינות החדשות אשר השתחררו בעת האחרונה משיעבודן למעצמות הקולוניאליסטיות. אלו הן מדינות מעוטות פיתוח, שההיסטוריה הציבה בפניהן את המשימה להמריא בנסיקה תלולה את התיעוש המודרני והאירגון המודרני של הכלכלה והחברה. דבר זה קשה הוא. אפשר להתגבר עליו רק על ידי השלטת שיטת משטר חברתי-כלכלי מתקדם, סוציאליסטי. על ידי הרחבת אמצעי הייצור וניהול המשק, בעיקרו על ידי המדינה, המנהיגים הפוליטיים במדינות אלה יכולים ליישם לעצמם שיטות מתאימות מארבע מדינות שעשו כן: ברית המועצות, סין, וייטנאם הצפונית וקובה. הניסיון מלמד כי לפחות שתי מדינות באזור: מצרים ואלג'יריה, החליטו ביודעין לנוע בכיוון הזה. האחרים באזור ינועו אף הם, לפי הערכתנו, באותו כיוון אם ביודעין ואם בלא יודעין. המציאות הקשה בארצות אלה איננה נותנת מבחר גדול של אפשרויות.

יש לזכור כי גם לאחר שינצח הסוציאליזם סופית בארצות אלה, יהיה זה סוציאליזם עם הרבה ספיחים לא סימפטיים, האופייני לחברה בשלב התפתחות נמוך מן הבחינות התעשייתית והטכנולוגית. איננו צריכים להתפלא אם נמצא במישור האידיאולוגי הרבה בלבול לאומני ודתי, ובתחום החברתי – דמוקרטיה מוגבלת יחסית.

תופעות אלה היו יכולות להימנע אולי, אילו הסוציאליזם היה מנצח בארצות הברית, בריטניה, צרפת או איטליה. אך יש אומרים שסוציאליסטים חייבים לפעול במציאות, והמציאות הציבה את המאבק הקונקרטי על הסוציאליזם דווקא בארצות הבלתי מפותחות. זה לא בדיוק כפי שחשב מרכס, אבל זו אינה סיבה לחדול מלהיות מרכסיסט מהפכן במזרח התיכון כפי שהוא.

כיצד עומדת ישראל הרשמית בתוך המעגל המזרח תיכוני הזה? מבלי להיכנס לאפולוגטיקה או לקיטרוג, יש לקבוע כי מדיניותה של ההנהגה הציונית, לפני קום המדינה, ושל הממשלות הישראליות אחר הקמתה – כל כולה היתה ונשארה מכוונת נגד המגמות שפעלו ופועלות במרחב הערבי. ההתעלמות מן הגורם הערבי והצפצוף הארוך עליו – הם נושא למאמר מיוחד. מה שחשוב להדגיש הוא, שעתה עלולה האיבה המצטברת בקרב הערבים לישראל מזה 70 שנה, להיות מוכפלת כמה מונים. וזאת מן הטעם הפשוט – ישראל של היום עומדת כמכשול רציני לערבים בדרך התקדמותם החברתית. דבר צפוי הוא איפוא שמנהיגים ערבים מתקדמים יוסיפו להשמיע סיסמאות אנטי-ישראליות קיצוניות. אין זאת אומרת שסוציאליסטים ערבים אינם חייבים לצאת נגד הלאומנות הערבית ואין זאת אומרת שלסוציאליסט ישראלי אין זכות למתוח, בין השאר, ביקורת על הלאומנות הערבית.

כל הדברים הללו אינם משנים מהותית את מצב העניינים שבו מצויה ישראל בסביבתה הגיאוגרפית. מכלל האמור מסתבר, שסוציאליסטים מהפכניים ישראלים חייבים לפעול במרץ למען מהפכה בישראל, אשר תשנה את כיוון המדיניות הישראלית לאותו אפיק שאליו זורמת המדינאות הערבית המתקדמת. קו ההסברה צריך להיות צמוד לאזהרה חמורה לעם הישראלי כולו, כי המשכת המדיניות הנוכחית טומנת בחובה סכנות חמורות לעתיד קיומה של המדינה. מפי מפלגה הרגילה להביע את דעת משרד החוץ הסובייטי נשמע דבר כזה באורח טבעי כאיום – מפי אירגון סוציאליסטי ישראלי דבר כזה עשוי להישמע כאזהרה ריאליסטית.

האם יבוא מפנה?

גישתה הנוכחית של מק"י עשויה לגרום לה עוד כאבי ראש רבים בעתיד. משרד החוץ הסובייטי חייב לתמרן בסבך הדיפלומטיה המסועפת של המזרח התיכון. מי שינסה לתאם מצעו לכך, קלפיו אבודים מראש.

תנועה לידידות עם ברית המועצות היא דבר חיובי ומועיל, אך בשום אופן איננו תחליף לפעילות מהפכנית.

הליכה בנתיב המהפכני קשה היא, איננה פופולרית תמיד, אך יש לה תכלית וכל סוציאליסט ממשי לא יהסס לעמוד בקשיים, כי יהיה תמיד שלם עם עצמו ועם דרכו. לא כן ההליכה חסרת הביקורת בתוואי שפילס ה"אוונגרד" בשבילך. כאן יכול הנך להיות פופולרי או בלתי פופולרי – תכלית מהפכנית אין בכך.

יורשה לנו להשיא עצה לחבר'ה הטובים במק"י – חבל על האנרגיה המשוקעת בתמיכה במיקוניס או בסנה או בווילנר. חובתכם להתארגן למאבק אידיאולוגי ופוליטי בגוש חדש נגד ההנהגה המסורתית כולה. תפנית בדרכה של מק"י ביחס לעניין המהפכה הסוציאליסטית בישראל מותנית, בין השאר, גם בשינויים פרסונליים בהנהגה. הנהגה זו עבר זמנה. אין היא מסוגלת יותר להתחדשות – לא להתחדשות אירגונית פנימית וודאי שלא להתחדשות פוליטית-רעיונית מהפכנית. אולי יתפטרו מרצונם? ללא שמץ של לגלוג, הייתי מעז לטעון כי מתאימים הם הרבה יותר לכהן בנשיאות תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות.

יש חברים טובים במק"י הטוענים כי מתגבש מפנה ולפי דעתם מייצגת העמדה האנטי-וילנרית את אותו מפנה מיוחל. יורשה לי להעיר, כי מפנה ממשי אינו תבשיל שאפשר להכינו בחדרי חדרים. מפנה הוא דבר שלפחות צריך לכתוב עליו בעיתון. אין צורך להוכיח כי אין כל מפנה בגישה החולנית לוויכוח וביחס עוין לכל מתיחת ביקורת על ההנהגה. לא צריך להתאמץ הרבה כדי להוכיח שלא חל כל שינוי מהותי בתלות במתרחש בברית המועצות. דיינו אם נדפדף ב"קול העם" מן השבועות האחרונים (שם הרי לא וילנר הוא הקובע) וניווכח כי הורדת מחיר הנעליים בברית המועצות זכתה לכותרת ראשית באותו יום שנגיד בנק ישראל הודיע על המצב הגירעוני החמור במאזן המסחרי. גם הכותרות שקשורות היו בביקורה של המשלחת הסובייטית לקונגרס התעופה, חרגו הרבה הרבה מעבר לתחום הכיסוי העיתונאי האוהד הנורמלי. הוכחות כאלה אפשר למצוא בעיתון כמעט מדי יום ביומו.

בתחום אחד מורגש שינוי, והוא שינוי רע. המדובר הוא בתחום יחסי ישראל-ערב. ההנהגה החליטה כנראה להפגין את עצמאותה ואת אי תלותה בברית המועצות בשנותה את הפרופורציות של הביקורת. נשמעת לאחרונה ביקורת חריפה יותר על הלאומנות הערבית לעומת מתינות מסוימת בביקורת על הממשלה. הדבר בלט בנאומו האחרון של חה"כ מ. סנה על הצעת התקציב הנוסף בכנסת – ביקורתו החריפה הופנתה רק לכיוון הניפוח הגירעוני של תקציב הביטחון. הוא נמנע הפעם מלהרחיב את הדיבור על המיליטריזם הישראלי כתופעה פוליטית, חברתית וכלכלית ומשמעותה הפנימית והחיצונית. דוגמה נוספת: "קול העם" פירסם מאמר ראשי על מעצר ה-31 על כביש עכו-צפת מול הכניסה לדיר אל-אסד ובענה. מעניין לציין כי העיתון הציג את הפעולה כאירגון של מחנה עבודה שנועד לסייע במסיק הזיתים בשל ריבוי הפירות. העורך לא יכול היה שלא לדעת כי הפעולה אורגנה לשם הפגנת מחאה של יהודים ישראלים נגד הפקעת קרקעות של ערבים לשם ייהוד הגליל. איזה מין היגיון מהפכני חייב את העורך להציג באופן זה את העניינים? נעבור לדוגמה שלישית, ובה נסתפק הפעם (גיליוננו הצנוע לא יספיק למניית כולן): ערב פתיחת אולימפיאדת השחמט הופיעה ידיעה בעלת כ-15 שורות על טור אחד, עם כותרת זעירה שבזעירות. בידיעה נמסר, כי משלחת בנק"י ביקרה בכפר-קאסם לרגל מלאות 8 שנים לרצח הפוגרומי שנערך שם על ידי אנשי משמר הגבול. עוד נמסר שם בקיצור על פגישתה עם המשפחות השכולות והליכתה יחד עמן לבית הקברות המקומי להתייחד עם זכר הקורבנות – כל זה על טור אחד, כאמור, בעמוד ד', וכמעט ללא כותרת. באותו יום הופיעה רפורטז'ה גדולה, עם כותרת על שלושה או ארבעה טורים (אין עמי כרגע את העיתון) בעמוד א', עם המשך בעמ' ד' – על הנבחרת הסובייטית לאולימפיאדת השחמט. לרפורטז'ה צורפה גלופה עם תמונת חתימותיהם של כמה מחברי המשלחת.

ננתח קצת את זו הדוגמה. כל אחת משתי הידיעות בעיתון היתה לגיטימית. הבעיה היא הפרופורציה (השוואת הקצאת המקום בעיתון), טיב המקום והזכות לצירוף גלופה, במקרה זה גלופה משעממת שאינה אומרת דבר – כל זה אומר דרשני. ועוד שאלה אפשר לשאול: אם כבר רפורטז'ה גדולה בעמודים חיצוניים על האולימפיאדה, מדוע רק על המשלחת הסובייטית? וכי אי אפשר לראיין, לפחות למען הטעם הטוב, עוד משלחת או שתיים?

רבותי, פעם אחת יכולים לטעון כי קרתה תקלה; בשנית – תקלה חוזרת או עבודה עיתונאית גרועה; אבל כשזה חוזר על עצמו בכל מיני וריאציות כמעט מדי שבוע – המסקנות מתחייבות מאליהן.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: