בגיליון מס' 21 של "מצפן" הקדשנו שלושה עמודים יקרים של עיתוננו המצומצם לפרסום הנוסח המלא של תזכיר קבוצת "אל-ארד" לאו"ם. כל העיתונות עשתה אז יד אחת בהתקפה על נוסח התזכיר. אף עיתון לא ראה לנכון לפרסם את תוכנו. במקום זאת פורסמו קטעים מסולפים או תלושים מתוכנם שבאו להוכיח את "בגידתם" של אנשי "אל-ארד". אנשי "אל-ארד" אינם יכולים להעלות את טענותיהם בדפוס. הממשלה ראתה לנכון למנוע מהם אף את הזכות האלמנטרית של הוצאת עיתון.
גם לנו, אנשי "הארגון הסוציאליסטי הישראלי", יש השגות על כמה מדעותיהם של אנשי "אל-ארד". פירסמנו אותן בצידו של התזכיר.
אולם בין ויכוח לגיטימי לסתימת פיהם של מתנגדים המרחק גדול. לפני חודשיים התקרבו השלטונות לגבול החוצפה המדינית.
השבוע עברה ממשלת אשכול גבול זה.
קבוצת "אל-ארד" פנתה לבין הדין הגבוה לצדק נגד ההחלטה שלא לרשמם כאגודה עותומנית.
בית הדין העליון הוא הסמכות העליונה שאליה פונה האזרח בהרגישו כי נעשה לו עוול. עד היום נראה היה כי בית המשפט עומד מעל לכל שיקול מפלגתי-פוליטי.
שופטי בית המשפט העליון, בהחליטם לדחות את תביעת "אל-ארד" הוכיחו את ההיפך.
החלטתם היתה בפירוש החלטה פוליטית.
ועל מה קמה צעקתם של כבוד השופטים העליונים? על כך שאנשי "אל-ארד" אינם מכירים בגבולות שביתת הנשק כגבולות של קבע?!
האמת פשוטה. שום מדינה בעולם, שום גוף בין-לאומי, לא הכירו בגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל.
שופטי בית המשפט לא פעלו בהתאם לחוק, לצדק או למוסר. הדבר היחידי שהנחה אותם – המדיניות הציונית.
אנשי "אל-ארד" רואים עצמם כחלק מהאומה הערבית. אי אפשר לתבוע מהם להכיר בגבולות שהותוו על חשבון המדינה הערבית הפלשתינאית, שהיתה צריכה לקום לפי החלטת האו"ם. לו עמדו לפניו אנשי קבוצת "סולם", או אפילו מפלגת "חרות", לא היה בית המשפט העליון מהסס בהחלטתו. אבל גם גופים אלה אינם מכירים בגבולות המדינה. ההבדל היחידי המבדיל אותם מאנשי "אל-ארד" הוא הכמות. הם תובעים הרחבת גבולות המדינה עד הירדן או עד הפרת. אנשי "אל-ארד" תובעים זכויות לאומיות שהובטחו להם בהחלטת האו"ם, שכל כך אוהבים "לשכוח" אותן בישראל.
שיכחה כזו אינה משנה את העובדות. והעובדות פשוטות בתכלית. החלטת ה-29 בנובמבר של האו"ם החליטה על הקמתן של שתי מדינות בארץ ישראל – ערבית ויהודית. המדינה היהודית הוקמה. המדינה הפלשתינאית לא. צעדים אדמיניסטרטיביים לא ישנו מצב עובדתי זה; צעדים כאלה לא יוכלו לפתור את תביעותיהם הלאומיות של ערביי ישראל. התנקשות מתמדת בזכויותיהם הלאומיות של הערבים לא מבטיחה לאורך ימים שמירת זכויותיהם הלאומיות של אזרחי ישראל היהודים.
דיכוי לא מחניק תביעות לאומיות. להיפך, הוא עשוי להגבירן. על כך יכולים אנו ללמוד מניסיון אומות העולם ומניסיוננו אנו.
מפליאה ביותר הצורה בה מנסים השלטונות לפגוע כעת בראשי "אל-ארד". לאחר החלטתו המבישה של בית המשפט העליון נגררו "חוגי הביטחון" לביום אחת העלילות השפלות שהומצאו בארץ. יום לפני החלטת בית המשפט העליון פורסם "במקרה" על תפיסת שלוש חוליות ריגול שחדרו לישראל בחודש האחרון במיוחד כדי להתקשר עם אנשי "אל-ארד". העיתונות ידעה גם לספר על מטען זהב שאנשי החוליות הביאו עבור אנשי "אל-ארד". כנראה לכיסוי הוצאות המשפט.
הביום היה כל כך מטופש וילדותי, שחבל להרחיב עליו את הדיבור.
כדאי, אולי, להתעכב על תגובותיהם של "החוגים המתקדמים" בישראל על הפרשה. "קול העם", בהתאם לקו ה"פטריוטי" החדש הסתפק במסירת ידיעת עתי"ם ולא הוסיף שום תגובה. בעיות הביגוד של ברית המועצות מעניינות אותם כנראה יותר. ייתכן שבאותו יום הוקדש המאמר הראשי להורדת מחירי הנעליים בברית המועצות. את תגובתו המגומגמת פירסם למעלה משבוע לאחר המקרה.
"העולם הזה" הקדיש לאנשי "אל-ארד" מכתב גלוי. גם זו לטובה. למקרא הדברים נתעוררו מספר תמיהות. אורי אבנרי "מייעץ" להם במכתבו לשנות קצת את רעיונותיהם בהתאם להחלטתם של "שלושה אנשים הגונים, בעלי רמה שכלית גבוהה". רק אם אנשי "אל-ארד" יכירו במדינת ישראל בגבולותיה הנוכחיים יהיה אבנרי מוכן לפעול איתם יחד ולהגן עליהם מפני רדיפות.
איפה, אם כן, השוני בין אבנרי ה"פטריוט הלאומי העברי", לאשכול ה"פטריוט הציוני".
אין הוכחה טובה מזו לכך שלאומני יהודי ואפילו המתקדם ביותר, לא יוכל להגיע לעולם לשפה משותפת עם האומה הערבית. הסדר של שלום לא יוכל לקום על בסיס ויתור הערבים על זכויותיהם. ייתכן מאוד שדבר זה לא ינעם לחיכם של ה"פטריוטים" למיניהם. בסופו של דבר לא תעמוד בפניהם ברירה אחרת. האומה היהודית נישלה את האומה הערבית מארץ ישראל. לכן, כדי להגיע לסדר, תצטרך האומה היהודית לבצע את הוויתורים – ולא להיפך.
