באחת מאמרותיו היותר מפורסמות קבע י.ו. גתה: "עמים שאינם לומדים מההיסטוריה יעברו אותה פעם שנייה".
תגובת ממשלת ישראל לוועידת הפסגה הערבית באה לאשר אמת זו בפעם האלף ואחת.
בתחילת חודש ספטמבר התכנסה באלכסנדריה, זו הפעם השנייה תוך שנה, ועידת פסגה ערבית. כינוס הוועידה הצביע על תהליך אדיר הפוקד את העולם הערבי. שליטי סוריה ומצרים, סעודיה ותימן, אלג'יריה ומרוקו, ישבו לשולחן דיונים אחד. למרות הסכסוכים והניגודים ביניהם, נפגשו שליטי ארצות ערב לדון בבעיות המטרידות כיום את המזרח הערבי.
מה היה הכוח האדיר שדחף את מנהיגי ארצות ערב לפסגה באלכסנדריה? לא היה זה שליט זר, המשתמש ברעיון האחדות הערבית למימוש דרכיו הפוליטיים. לא היה זה גם מנהיג ערבי, שהשתלט בכוח הזרוע על ארצות ערב.
רעיון האחדות נישא הפעם על כתפי ההמונים. לחץ ההמונים הערבים הביא לאלכסנדריה יריבים פוליטיים מכל הגוונים. השאיפה לאיחוד לאומי היתה חזקה מכל הניגודים המדיניים.
ועידת הפסגה השנייה הדגישה זאת ביתר שאת. לא היתה זו כבר תופעה בודדת.
פגישות פסגה של מנהיגי ערב הפכו למוסד של קבע. רעיון האיחוד הפך לגורם הקובע בעולם הערבי.
זו היא עובדה מכרעת בשיקול המדיני של כל מדינה הפועלת באזור. מדינת ישראל לא יוצאת מכלל זה.
* * *
למרבה הפלא, עולה בד בבד עם סיסמת האיחוד סיסמה חדשה. בישראל נדמה כי עבר עליה הכלח. אולם ברחוב הערבי נשמעת לאחרונה הסיסמה "איחוד וסוציאליזם".
מה הגורמים הדוחפים את מנהיגי ערב להצמיד את סיסמת הסוציאליזם לרעיון האיחוד? במבט ראשון נראה כי אין קשר בין השניים.
למנהיגים כמו נאצר ובן בלה ברור כי איחוד ערבי יציב חייב להיות מלווה בתיעוש מוגבר. השתחררות מלאה מעול קולוניאלי תבוא רק בעקבות העצמאות הכלכלית. תיעוש ארצות ערב, כמו כל העולם המתפתח, הוא צעד ראשון והכרחי לעצמאות זו.
מצרים למדה על בשרה כי הקפיטליזם לא יוכל להביא לקפיצה הגדולה הדרושה לקידום הכלכלה. עד שנת 1958 ניסתה ההנהגה המצרית להתבסס על הבורגנות הלאומית. עד מהרה למדה לדעת כי האינטרס הרווחי של הבורגנות לא פועל בהתאם לצורכי הפיתוח. ההון מושקע לרוב למען השגת רווח מיידי ובטוח ומפעלי הפיתוח, מעוטי הרווחים, נשארים ללא מימון.
זו היתה הסיבה החשובה להתחלת ההלאמות הגדולות. כישלון האיחוד הסורי-מצרי היה סיבה אחרת. היתה זו הוכחה, כי התנגשות האינטרסים בין המעמדות הבורגניים בארצות ערב תהווה מכשול רציני לאיחוד ערבי.
מצרים עלתה על דרך ההתפתחות הסוציאליסטית. אלג'יריה, בהנהגת בן בלה, שהלכה באותה דרך, אף השיגה אותה בכמה שטחים חשובים.
מאותה שעה נצמדו שתי הסיסמאות לאחת: "איחוד סוציאליסטי ערבי".
מאותו רגע היה ברור דבר אחד. גברה הסכנה להתערבות אימפריאליסטית זרה. יותר מדי אינטרסים מדיניים, כלכליים ואסטרטגיים של המערב יועמדו בסכנה עם הקמת האיחוד הסוציאליסטי הערבי.
מנהיגי ערב, שעלו על דרך מדינית-חברתית זו, היטיבו להכיר בסכנה זו. על התוצאות הפוליטיות שנבעו מכך נעמוד להלן.
* * *
לחץ הרחוב הערבי השאיר רישומו גם על מנהיגים שנראה כאילו היו מונחים בכיסו של המערב. כדי להחזיק בכיסאם היו מנהיגים אלה חייבים לשלם מס שפתיים, או אף לבצע ויתורים פוליטיים.
ההתפתחות הבולטת ביותר היתה התקרבות חוסיין לנאצר. חוסיין הוכרח, מתוך אינטרס פשוט, של שמירת כיסאו, לנקוט "מדיניות חדשה". נראה כי הוא הצטרף לזרם השליט בתנועה הלאומית הערבית. ייתכן שייעצר באמצע הדרך, אולם אין זה מן הנמנע שנתחיל לשמור מפי חוסיין דיבורים "סוציאליסטיים". בוועידת אלכסנדריה בלטה הזדהותה של ירדן עם מדיניותו של נאצר. במסיבת עיתונאים שערך חוסיין עם סיום הוועידה, הצהיר בין היתר: "אם מאיזו סיבה שהיא תיפסק אספקת הנשק מן המערב, הרי תקבל ירדן נשק מכל מקום אחר בעולם, לרבות ברית המועצות".
המערב לא יכול לעבור על עזות מצח כזו בשקט. ירדן היתה עד כה תחת השפעה מערבית מובהקת. היא היתה אחת המדינות הבודדות באזור שלא השתחררו משרידי השלטון הזר. אובדנה פירושו אובדן אחת העמדות האחרונות באזור.
האימפריאליזם המערבי הוכרח להתנגש פנים אל פנים עם התנועה הלאומית הערבית. הניגודים עמדו להגיע לנקודת רתיחה. כל עוד שירתו מגמות האיחוד הערבי את הקולוניאליזם, היה האיחוד כשר. אולם מרגע שתנועת האיחוד לבשה אופי של תנועת שחרור, ועוד לבשה אצטלה סוציאליסטית, נעשתה מסוכנת ביותר (למערב כמובן).
על הלאמת תעלת סואץ הגיבו בריטניה וצרפת בפלישה צבאית. מה תהיה תגובתם לנישולם הסופי מהמרחב הערבי?
מלחמתם העקובה מדם של הבריטים בדרום חצי האי ערב ותגובת המערב להתפתחויות בירדן לא השאירו מקום לספק.
* * *
האזהרות הישירות לא באו מפי מעצמות המערב. היו אלה דווקא ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול וסגן שר הביטחון שמעון פרס שפתחו באיומים.
הצהיר ראש הממשלה: "כל ניסיון מצידו של חוסיין לעבור למדיניות לאומנית-התקפתית ביסודה, ולא חשוב בעזרת מי, היא צעד בכיוון להסתבכות. אנו אחת נדע: כל התפתחות בירדן נוגעת לנו במישרין. עיננו פקוחה עליה, והיערכותנו הביטחונית והמדינית חייבת להביאה בחשבון". פרס, כרגיל, דיבר "ישר לעניין": "על הפרק עומד גורלה של ממלכת ירדן. כאשר חוסיין מנסה להתחכם עם נאצר, לא תוכל ישראל להישאר אדישה!"
איומים אלה הפתיעו משקיפים מדיניות בארץ ומחוצה לה. דווקא בשאלת יחסי ישראל-ערב התבלט שינוי לטובה בעמדתו של המלך חוסיין מאז התקרבו לנאצר.
בראיון שנתן לרשות השידור N.B.C בניו יורק, באפריל השנה, דיבר חוסיין, בפעם הראשונה כמדומה, על דרך לשלום ישראלי-ערבי. לא במקרה ניתן ראיון זה לאחר פגישה בין נאצר לחוסיין. חוסיין לא היה מעז לדבר בנוסח זה ללא אישורו של נאצר. מכאן נבעה הפליאה. העובדות הוכיחו שהתקרבות ירדן-מצרים השפיעה בכיוון חיובי על יחסי ישראל-ירדן. דעתם של מנהיגי ישראל היתה שונה.
גם לגבי עמדת מצרים בוועידת אלכסנדריה היו הערכותיה של ישראל תמוהות ביותר. תגובת עיתונות העולם היתה כמעט אחידה.
"סאנדיי טיימס" כתב: "זו הפעם הראשונה בה עיינו המנהיגים הערביים בכובד ראש ביחסיהם עם ישראל. הפעם דחו המנהיגים הערביים באלכסנדריה במפגיע תוכניות תוקפניות וכל פעולה פרובוקטיבית ונפנוף חרבות. זוהי המשמעות העמוקה של ועידת הפסגה באלכסנדריה".
"אובזרבר" הצטרף גם הוא לדעה זו.
הערכת מנהיגי ישראל שוב התבלטה במקוריות.
הצהירה שרת החוץ גולדה מאיר במסיבת עיתונאים שנערכה ב-14 בספטמבר: "על ישראל מוטלת החובה להחדיר בלבותיהם של מדינאי העולם את ההכרה בסכנות הנשקפות מאיומי ועידת אלכסנדריה… על מדינות העולם לעזור לכוח ההרתעה של ישראל ולסייע לה באמצעות יכולת ההרתעה שלהן".
מתינותה של מצרים, כפי שהתבטאה בהשפעתה על ירדן ובעמדותיה בוועידת אלכסנדריה, נבעה משיקול אחד. חשש מהתערבות זרה שתעכב את תהליך האיחוד או הפיתוח הכלכלי.
היטיב להציג עמדה זו חסנין הייכל, עורך אל-אהרם, במאמר שפירסם ערב הפסגה בקהיר: "מלחמה באזור זה אינה יכולה להימשך ללא תגובות של מעצמות אחרות. ישראל היא הבסיס האחרון של המערב במרחב הערבי. המערב לא יוותר עליה ויתערב למענה נגד הערבים".
* * *
נאצר חשש מפרובוקציה ישראלית והתערבות צבאית מערבית. לכן השפיע על ארצות ערב שלא להפוך את סכסוך המים לסכסוך מזוין.
החלטות אלכסנדריה בנוגע למוביל המים לא יכלו לשמש עילה לפעולה צבאית. סכר מוחייבה, שהוחלט על הקמתו, לא חרג למעשה מגבולות תוכנית ג'ונסטון, לה הסכימה ישראל בזמנו.
הסכנה האמיתית היתה מכיוון אחר לגמרי. ועידת אלכסנדריה הדגישה את ממשותו של רעיון האיחוד הערבי. אחת מהחלטותיה היתה הקמת הצבא הפלשתינאי.
בעיית פלשתינה לא ירדה מהפרק.
ישראל הדגישה בתגובותיה למאורעות האחרונים בעולם הערבי את היצמדותה הבלתי מסויגת למחנה האימפריאליסטי.
עוצמת הסכסוך הישראלי-ערבי הוגברה. העולם הערבי צועד לסוציאליזם – ישראל דבקה בקפיטליזם. העולם הערבי נלחם בשרידי האימפריאליזם – ישראל משתדלת להוות "עמדה קדמית" של האימפריאליזם.
עמדתם של שליטי ישראל ברורה. הם רואים בסכסוך הישראלי-ערבי ניגוד בלתי מתגשר. הסיכוי היחידי לקיומה של ישראל – כוחה המרתיע.
גם "אבירי הביטחון" בישראל מבינים כי כוחו המרתיע של צה"ל לא יספיק לאורך ימים נגד אומה הגדולה מאתנו פי ארבעים ויותר. את מבצע סיני לא היו מעזים לבצע ללא תמיכת צרפת ובריטניה.
שאיפתם – לגייס תמיכת מעצמות המערב, כתוספת לכוחו של צה"ל. לשם מימוש מטרה זו כשר כל אמצעי.
אנו מוכנים למכור מפעלי פיתוח בחצי חינם, רק כדי שהון מערבי במידה גדולה והולכת יהיה מושקע בישראל.
ארץ שבגורלה קשור גורלו של הון אמריקאי – כאילו מחזיקה בידה פוליסת ביטוח של ארצות הברית. זה השיקול המנחה.
תמורת הבטחת חיפוי מצד הצי השישי מסכימים שליטי ישראל לשמש ז'נדארם של המערב באזור. מצרים מלאימה את הסואץ – ישראל תוקפת בסיני כדי לאפשר את הפלישה הבריטית-צרפתית. ירדן מתקרבת למצרים – ישראל מאיימת בפלישה.
אין זה שיגעון, זו שיטה.
מאז שימשה הצהרת בלפור, משנת 1917, הסיבה להקמתו של המנדט הבריטי; מאז הפלישה המשולשת לסואץ ב-1956, לא נוסף דבר ולא נגרע דבר מאבני הפינה של המדיניות הישראלית. הווה אומר: הסתמכות על כוח בלבד – בכל מקום שניתן להשיגו. העמדת ישראל לשירותה של כל מעצמה אימפריאליסטית או ניאו-קולוניאליסטית.
* * *
שוב מתחילה ההתרוצצות המוכרת כל כך מימי מלחמת סואץ. אנגליה נלחמת בדרום חצי האי ערב. מיד אץ שמעון פרס ללונדון – לנסות להשפיע בכיוון של פעולות משותפות. אינטרס מערבי נפגע בירדן – ישראל מוכנה להלום בכל רגע, כדי להעניש את החוצפן.
לו היה האימפריאליזם כוח עולה בעולם, לו היה האיחוד הערבי תהליך שוקע, אז היה קו המדיניות הרשמי מוצדק לחלוטין. אז אפשר היה לבסס את המדיניות על כוחו של המערב, ללא כל ייסורי מצפון.
במצב כוחות כזה יכולה היתה ישראל לקבוע עובדות בכוח ואיש לא היה פוצה פה ומצפצף. הרבה עובדות בהיסטוריה נקבעו בכוח, ללא צידוק מוסרי.
החיסרון היחידי בשיטה הרשמית, שהמצב הפוך בדיוק. האימפריאליזם נדחק מעמדותיו בעולם כולו. גם פרצופו של הניאו-קולוניאליזם נחשף במהירות. מבחינה זו אין העולם הערבי יוצא דופן. גם כאן הולך כוחו של האימפריאליזם ונחלש. לעומתו הולך רעיון האיחוד הסוציאליסטי מחיל אל חיל.
לכן חייבת ישראל לבצע החלטה קשה, אם כי הכרחית, להחליף סוסים. במקום ללכת עם הכוח היורד – להצטרף לכוח העולה.
ללכת עם תנועת האיחור הערבי הסוציאליסטי – נגד האימפריאליזם. במקום מאמצי ההתקרבות העצומים שעושה ישראל כלפי המחנה האימפריאליסטי חייבת ישראל להתחיל בפעולות התקרבות לעולם הערבי.
מובן כי הצעד הראשון יהיה פתרון בעיית פלשתינה. פתרון שאלות הפליטים והגבולות ייראה תשלום קטן ביותר עבור עתידנו באזור. התקשרותנו עם האימפריאליזם עלולה לעלות ביותר רב יותר.
ההינתקות המוחלטת מהעולם האימפריאליסטי וההצטרפות למלחמה נגדו תהווה ערובה טובה הרבה יותר לקיום מדינת ישראל.
חששו של נאצר, כפי שכבר צוין, מהתערבות זרה באזור גדול ביותר. הוא יודע את התפקיד שיכולה ישראל למלא במקרה כזה. לכן ברור כי גם הוא מעוניין בהסדר בעיית פלשתינה.
מדינת ישראל הקפיטליסטית, כפי שהיא היום, תהווה עצם בגרונו של האיחוד הערבי הסוציאליסטי. מדינת ישראל סוציאליסטית שלובה באיחוד הערבי תוכל לתרום לפיתוחו ותרחיק את סכנת ההתערבות האימפריאליסטית.
תוכנית זו הכרחית!
