מאה שנה לאינטרנציונל – פ. עודד (עודד פילבסקי)

10 באוקטובר 1964

in גיליון-22: אוקטובר 1964, מאמרים

ב-28 בספטמבר השנה [1964] מלאו 100 שנה לאסיפת היסוד של האינטרנציונל הראשון. מועד זה מתאים הוא בהחלט לבדיקת כמה עניינים הקשורים לסולידריות הבינלאומית של מעמד הפועלים, כפי שבאה לכלל ביטוי אז ועתה.

האינטרנציונל הראשון קם, בעיקרו של דבר, כתוצאה מהתפתחות ההכרה בקרב השכבות הפעילות של אירגוני הפועלים במדינות אירופה ואמריקה. אותם הוגים הגיעו לכלל הכרה כי קיימים אינטרסים משותפים למעמד הפועלים המנוצל בידי ההון, בארצות השונות. זה התחיל מגילויי הבנה כי פועלים ממדינות מסוימות אינם צריכים לתת לעשות בהם שימוש לשבירת שביתות של פועלים ממדינות סמוכות. הנהגת האינטרנציונל, בה היתה השפעה גדולה למרכס ואנגלס, לא הסתפקה בכך, אלא הצביעה על דרך ההתארגנות הפוליטית העצמאית של מעמד הפועלים לשם תפיסת השלטון הפוליטי, לשם הפיכתו מן היסוד של המשטר הקפיטליסטי.

אין זאת אומרת כי האינטרנציונל זילזל במאבק המקצועי. יש לזכור כי את התביעה ל-8 שעות עבודה הניח על סדר יומה של החברה אותו אינטרנציונל. כמה מראשי האינטרנציונל לקחו חלק פעיל בניסיון הראשון בהיסטוריה האנושית, אשר נכשל, לכונן מדינה שתבטא את הדיקטטורה של הרוב, של הפרולטריון – היה זה ניסיון הקומונה הפריסאית משנת 1871. כישלון הקומונה גרם גל של ריאקציה ורדיפות על האירגונים שקשורים היו באינטרנציונל הראשון, דבר שאילצו להעביר את משרדיו לארצות הברית.

האינטרנציונל הכריז על התפרקותו ב-1876. בכך הסתיים שלב מסוים בהתפתחותה של תנועת הפועלים הבינלאומית, אשר חפף שלב מסוים בהתפתחותה של החברה הקפיטליסטית. לימים התברר כי הזרעים אשר זרע אותו מוסד נבטו בחלקי עולם שונים, מהם שהצמיחו צמרות מפוארות, מהם שכמשו ומהם יש גם שהצמיחו קוץ ודרדר.

הקפיטל שוב באופנה

בינתיים זרמו הרבה מים בנהרות. באה מהפכת אוקטובר; בא המשבר הגדול של המשק הקפיטליסטי של השנים 1929–1933; הופיעו "מדינות הסעד" הרכושניות... ושוב חוזר "הקפיטל" לאופנה. הוא חוזר ומעסיק שוב ושוב את אוהדיו ומתנגדיו של המרכסיזם כאחד, דווקא בארצות הקפיטליסטיות המפותחות ביותר. רעיונות אלה מעסיקים ומטרידים את מוחות קברניטי המפלגות והמחנות הפוליטיים שם, הואיל והם חשים כי יש ממש בקביעה הפרוגנוזיסטית של מרכס ביחס לניגוד הבלתי מתפשר העלול להתהוות בין התעצמותו והשתכללותו של המשק הקפיטליסטי לבין אופיו החברתי שלו עצמו.

ניגודים בעלי אופי בינלאומי

האינטרנציונל הראשון קם, בין השאר, כתוצאה מן האבחנה כי מהות המאבק שבין מעמד הפועלים להון הינו בינלאומי. אם אז כן – עתה, לא כל שכן. בינתיים יכולנו לחזות בתקומתו של האימפריאליזם  המודרני ובהשתרגות הבינלאומית של ההון הפיננסי. על במת ההיסטוריה הופיעה, במלוא חריפותה, בעיית העמים הקולוניאליים הקמים למאבק נגד משעבדיהם. עניין המאבק כנגד המעצמות הקולוניאליות נעשה לחלק בלתי נפרד מעניין המהפכה הסוציאליסטית, במודע או שלא במודע, הן בשל הזהות של האויב שכלפיו מכוונים חיצי המאבק, והן משום ששיטת המשק והחברה הקפיטליסטית אינה עשויה לתרום דבר לקידומן של הארצות הבלתי מפותחות אל המשק המתועש המודרני.

כאשר המאבק הינו בעל אופי בינלאומי, משתמעות מכך מסקנות מסוימות לגבי עקרונות ניהולו ומערכת היחסים בין הכוחות הפועלים באותה חזית. החוליה שבאה לאחר התפרקות האינטרנציונל הראשון היתה זו של האינטרנציונל השני, אשר שבק חיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. ההכרה הפועלית בדבר השותפות הבינלאומית במטרות ובאינטרסים, הוסיפה לפעול ולהתפתח באירגון בינלאומי זה. רמת ההכרה היתה כה גבוהה, שערב מלחמת העולם הראשונה הוסכם בו כי אין מתפקידו של מעמד הפועלים לשמש בשר תותחים במלחמה בין-אימפריאליסטית על חלוקתו מחדש של העולם בין המעצמות. לא רק על ה"לא" סוכם שם (בצימרוואלד), אלא גם ביחס ל"כן". סוכם שם כי מעמד הפועלים אינו צריך להישאר פסיבי עם פרוץ המלחמה, אלא להפנות את הנשק מול ממשלותיו הבורגניות, לסלקן מן השלטון וליטול את זה האחרון לידיו שלו. 1914 היתה כשרה לכך יותר מ-1871. הבולשביקים ברוסיה ועוד קבוצות קטנות של מהפכנים עקביים בגרמניה, הונגריה ובולגריה – נשארו נאמנים לעקרונות האינטרנציונל. השאר כרעו ברך בפני הסוציאל-שוביניזם ונגררו למלחמה כאשר הם מזדנבים אחר החצוצרות הלאומניות של הממשלות הבורגניות שלהם.

האינטרנציונל ה-3 קם ב-1919 בפטרוגראד. הוא הוא האינטרנציונל הקומוניסטי (קומאינטרן). הוא היה ביטוי להתפלגותה של תנועת הפועלים המהפכנית מן הסוציאל-שוביניזם של האינטרנציונל השני. עם ייסודו קיוו עדיין מנהיגיו כי המהפכה הרוסית תהא רק חוליה ראשונה בשרשרת של מהפכות נוספות במרכז ובמערב אירופה. תקוות אלו נתבדו ולא כאן המקום להיכנס לניתוח סיבות הדבר. העובדה היתה כי אינטרנציונל זה התארגן בתנאים של ניצחון המהפכה בארץ אחת בלבד.

לא כאן המקום להיכנס לניתוח המאורעות הפנים סובייטיים שנבעו מעובדה זו. ברם, בזירה הבינלאומית עשה סטלין עובדה זו לעניין בעל משמעות סטטית ולאבן בוחן ראשית למהותו של מהפכן. התנועה הקומוניסטית הלכה ונעשתה למערכת אירגוני סולידריות עם ברית המועצות, אשר הזניחו את הטיפול בשורשי הניגודים המעמדיים בתוך מדינותיהם ולא שמו דגש על פעילות מהפכנית מכרעת בסיטואציות אפשריות.

באינטרנציונלים הקודמים היו מוסדות מרכזיים, אך מטבע הדברים לא נוצרה בהם השתלטות של ביורוקרטיה מסוימת של המוסדות, בשל העדר תנאי גדילה וקיום לביורוקרטיה כזו. ברם, עתה השתנתה התמונה. באינטרנציונל זה, השלישי, חברה היתה ברית המועצות כמדינה. עובדה זו הצמיחה וטיפחה, בהנהגת סטלין, את ההשתלטות הביורוקרטית, המוחלטת, של המדינה הסובייטית על האינטרנציונל.

לנין, ערב גסיסתו, היה שותף לצעדיו הראשונים של האירגון הבינלאומי הנ"ל. כפי שידוע לנו היום, הוא הספיק עוד להזהיר ולהשמיע ביקורת עצמית על שהמפלגה הסובייטית דוחפת להחלטות רוסיות מדי בוועידות האינטרנציונל. כך, נעשה אירגון בינלאומי זה בהדרגה למכשיר בלעדי בידיה של מדיניות החוץ הסובייטית. השוביניזם המעצמתי הסובייטי רוקן אירגון זה מהרבה תכנים שאירגונים ארציים שונים של תנועת הפועלים המהפכנית עשויים היו למלאותו.

מוסקבה – פקין

בלי ידיעת משהו על הרקע ההיסטורי, קשה להבין את משמעות המחלוקת והגידופים ההדדיים שבין הקומוניסטים הסובייטים והסינים.

נצא מן ההנחות הבאות: הניגוד היסודי בחברה האנושית כיום מוסיף להיות הניגוד שבין מעמד הפועלים להון, ובצורתו המודרנית הוא מתבטא בניגוד שבין מעמד הפועלים לבורגנות בארצות הקפיטליסטיות, במאבק שבין עמי הקולוניות למעצמות האימפריאליסטיות ובתחרות שבין המדינות הסוציאליסטיות לקפיטליסטיות.

המטרה העיקרית של התנועות המהפכניות במרחבי שליטת ההון נשארת – המהפכה הסוציאליסטית.

אם ההנחות נכונות, ולפי דעתנו הן מוסיפות להיות נכונות גם בתנאים של קיום מאגרי נשק גרעיניים, משתמעות מכך כמה מסקנות. אנו לא נעסוק בסקירת הגידופים ההדדיים שבין מוסקבה לפקין – צורת ויכוח זו מצערת בהחלט ואינה מבהירה דבר. כן איננו יכולים להתייחס ברצינות לאימרה סינית שנשמעה לאחרונה, כאילו כרושצ'וב מכין את החזרת הקפיטליזם לברית המועצות. ברם, דומה שהסינים צודקים כאשר הם טוענים כי בתקופתנו מהווה ארצות הברית את הז'נדארם הבינלאומי של הקפיטליזם. דבר הימצאותו של צבא אמריקאי בווייטנאם, לאוס וקונגו מהווה הוכחה כי אכן כך הם פני הדברים. ואם כן, תובעים הסינים גישה אחרת של ברית המועצות ביחס לארצות הברית, אשר מדיניותה הנוכחית [של ברית המועצות] מוכנה להקריב אינטרסים של תמיכה בקידומה של המהפכה הסוציאליסטית, במקומות בהם הדבר אפשרי, למען השג הסדרים אלה או אחרים עם האימפריאליזם האמריקאי – במקום להוקיעו כאויב מס' 1 של המהפכה הסוציאליסטית.

הסינים אף טוענים, כי ההסדר בין שני הענקים ביחס לאי-הפצת הנשק הגרעיני ומניעת ייצורו על ידי מישהו אחר, אינו אלא חלוקת העולם לאזורי השפעה בין שתי המעצמות. ההאשמות הסיניות הן קשות מאוד ולא אחת מושמעות בצורה מאוד לא סימפטית, אבל יש להן תימוכין במציאות: לחצה של ברית המועצות לפציפיקציה בלאוס, עמדתה הבלתי תקיפה באו"ם בעת המשבר האחרון במפרץ טונקין (דבר שצוין על ידי הרבה כתבים), ויש המייחסים לה גם השפעה על הקומוניסטים העיראקיים בכיוון למתינות ולאי נקיטת יוזמה מהפכנית, בתקופת קאסם.

שלום ומלחמה

אחד הדברים שאין צורך להתווכח על עובדתיותו הוא – הרעיון המופץ בגלוי על ידי ברית המועצות, אשר לפיו יש לשלול כל מאבק מזוין. כי כל מאבק מזוין עלול להוביל למלחמה ומלחמה עלולה להוביל לשימוש בנשק אטומי. אין אנו מזלזלים חלילה בעתידה של האנושות ואין לנו ספק כי אחד התפקידים החשובים המוטל, אובייקטיבית, על המדינאות הסובייטית הוא מניעת מלחמת עולם ומניעת שימוש וייצור של נשק גרעיני. ברם, אם מתוך מניעים אלה מגיעים לשלילת כל מלחמת אזרחים וכל מאבק מזוין לכיבוש השלטון הפוליטי – אין פירוש הדבר אלא הטפה לכניעה לסחטנות האטומית של ארצות הברית ולניסיון לשמור על הסטטוס-קוו של יחסי המעמדות בעולם.

אם זה אמנם צריך להיות הקו המנחה מטעם ה"אוונגארד" למהפכנים בעולם כולו, אין מה לעשות זולת הקמת הרבה מועדונים לידידות עם ברית המועצות (דבר שאיננו רע כשלעצמו – הוא רע כאשר הוא תחליף לדברים רציניים יותר) ואירגון משלחות מכל המינים שיסעו לברית המועצות ויחזרו ממנה עד שהמוני העם ייווכחו כי ההישגים הסובייטיים בכל השטחים שקולים כנגד אלו של ארצות הברית ויפנו בבקשה רשמית למפלגה הקומוניסטית לארגן משטר סוציאליסטי בארצם. אפשרות ודאית יותר היא, שהרבה קודם הם ימצאו עצמם תחת רודנות פשיסטית א-לה גולדווטר.

מסקנה

אין צורך באירגון בינלאומי במתכונת של האינטרנציונל ה-3. אירגון ריכוזי כזה, המקבל הנחיות מן "המרכז" או ה"אוונגארד", או איך שתרצו לקרוא לזה – עלול רק להיעשות שוב לתנועה לידידות עם ברית המועצות או עם סין, במקום התארגנות לפעילות מהפכנית לקראת תנאים שיבשילו את ביצועה של המהפכה.

יש ויש צורך בקיום מגעים בינלאומיים והתייעצויות, ולעתים אף בפרסום החלטות בעניינים בינלאומיים שייראו כחיוניים. המגעים צריכים להימשך גם כאשר מתעוררים חילוקי דעות. המציאות של עולמנו מסובכת למדי. מדינות סוציאליסטיות העסוקות ראשן ורובן בפיתוח משק וניהול דיפלומטיה בינלאומית, עשויות לבוא לכלל מחלוקות עם תנועות מהפכניות הנלחמות עם נשק ביד נגד אויבים המקיימים קשרים דיפלומטיים עם אותן מדינות.

מחנות שונים של התנועה האנטי קפיטליסטית נמצאים, אובייקטיבית, בזווית שונה לקו החזית. מתוך כך צפויות נקודות מבט שונות וגם מנוגדות. על הכל יכולה לגבור רק התודעה, כי כל מערכת חייה של התנועה האנטי קפיטליסטית חייבת להיות כפופה לכיבוש עוד ועוד חלקים מאזור שליטתו של הקפיטל. יש לזכור, כי האוונגארד האמיתי של תקופתנו הן אותן תנועות העומדות יום יום עם נשק ביד נגד קלגסים חמושים של שלטון ההון; כל השיקולים צריכים להיות כפופים לצורך לתמוך אותן ולסייע בידן, לרבות השיקול של הסתכנות במלחמה גלובאלית. אם כך יהיו פני הדברים, תיעשה הסחטנות האטומית של קברניטי ארצות הברית להרבה פחות יעילה.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: