תרגום מכתב העת הצרפתי "סו לה דראפו די סוסיאליזם" (תחת דגל הסוציאליזם).
* * *
לפני שלוש שנים, ביולי 1961, נכנסה מצרים לשלב המכריע השני של התפתחותה הכלכלית והחברתית, שנולדה עם נפילתה של המונרכיה הפיאודלית ב-1952. האימוץ של מה שכונה "החוקים סוציאליסטיים", ביולי 1961, מציין מפנה פנימי עמוק. אחרי שבמשך תשע שנים החזיקה והגדילה הבורגנות המצרית את כוחה הכלכלי בתוך מסגרת שלטון נאצר, הנחית עליה זה האחרון מכה ניצחת.
החוקים של יולי מכילים במציאות הלאמה של כל הבנקים, חברות ביטוח, חברות יבוא ותחבורה, הפקעה טוטלית או חלקית של יותר מ-300 מפעלים תעשייתיים; קביעת מקסימום של 100 פדאן (שטח אדמה שצמד שוורים חורש ביום אחד; במצרים מידתו 4,2 דונם)
רכוש אדמה חקלאית; הגבלת שכר של מנהלי החברות ל-5,000 לירות מצריות (ל"מ) לשנה, לכל היותר; שיטת מסים שמאפשרת לגבות 90% של ההכנסות מעל 10,000 ל"מ לשנה. משמעותם של האמצעים האלה היא – קבורת הכוח הכלכלי של המעמדות הרכושניים בעיר ובכפר. בעזרת האמצעים הנ"ל לקחה המדינה לידיה 82% של הכלכלה המצרית.
השלב השני הזה של המשטר הנאצרי היה, במיוחד, תוצאה של מדיניותו האנטי-אימפריאליסטית הרדיקלית. המדיניות האנטי-אימפריאליסטית, שהוצאתה לפועל גרמה מיד לשלילת המקורות הפיננסיים הקפיטליסטיים הזרים, הכריחה את הממשלה המצרית לחפש בתוך הארץ עצמה אמצעים פיננסיים למדיניותה הכלכלית, שהתבטאה בתוכנית להכפיל את ההכנסה הלאומית השנתית במשך 10 שנים. סירוב השכבות הרכושניות לספק את הצרכים האלה הביאו לכיליונן.
25% מרווחי החברות – לפועלים
המאבק הכפול – האנטי-אימפריאליסטי ונגד בעלי ההון המקומי – גרם למפנה חד של המשטר הנאצרי בשני המישורים – הפנימי והחיצוני. בפנים הארץ, לשם השגת תמיכה מסוימת אצל ההמון העמל. בהמשך פעולתם של המנהיגים נגד ההון הפרטי הונהגה שורה של אמצעים לטובת העובדים. חוץ מחינוך חינם, שאיפשר ליותר מ-60% הילדים המצרים ללמוד, ולהכפלת מספר התלמידים בבתי ספר תיכון, קבעה ההחלטה מיולי לחלק 25% של רווחי החברות לפועלים. החלוקה הזאת מתבצעת על ידי נתינת 10% במזומן והעברה של 15% לקופות סוציאליות. שבוע העבודה קוצר ל-42 שעות, בלי הורדת השכר. במועצות המנהלים של החברות מוכרחים להימצא שלושה נציגים של העובדים וארבעה של הממשלה.
דמוקרטיזציה
במישור הפוליטי התחילה הליברליזציה עם הפסקת שיטת מחנות הריכוז, ב-1960. מאז הורגשה המגמה הזאת גם במישור החברתי וגם במישור הפוליטי. עוצמתם של האיגודים המקצועיים גדלה. השביתות שהתקיימו ביוני 1963 במפעלים התעשייתיים בכפר אל-דואר – בפעם הראשונה אחרי תפיסת השלטון ב-1952 – מבטאות את המגמה הזאת. הפעם לא בוצעו שום פעולות נגד תנועת השביתות. במישור הפוליטי מורגשת הליברליזציה בראש וראשונה בחיסול מחנות הריכוז ובשחרור אחרוני האסירים הקומוניסטים זמן קצר לפני חנוכת הסכר הגבוה של אסואן.
במישור החיצוני ביקשה וקיבלה מצרים בזמן האחרון חלק חשוב של צורכי הון להשקעה מהמדינות הסוציאליסטיות ובמיוחד מברית המועצות בצורה של הלוואות. הפרסום הגלוי ביותר בשטח זה יצא לאור בזמן חנוכת הסכר.
נחשלות הכפר – מכשול ראשי
אף על פי כן ממשיכים להתנשא מכשולים רציניים בדרך המשך ההתקדמות הכלכלית והחברתית במצרים. המכשול שקשה ביותר להתגבר עליו הוא המצב של פיגור מחריד שבו נמצא עוד הכפר. בערך 16 מיליון איכרים נמצאים כמעט מחוץ לתהליך ההשתנויות. שיעור גידול ניכר של האוכלוסייה (כל דקה שני ולדות חדשים) מחריף את הבעיה. ד"ר עלי אל-ג'רטלי מסכם את המצב במחקר ("אוכלוסייה ומקורות כלכליים במצרים") כדלקמן: "אנו רצים במהירות לא תיאמן בדרך קדימה, אבל איננו מתקדמים אף שעל אחד". לא לקחו בחשבון, באופן ממשי, שהפעלת הסכר הגבוה של אסואן עם אגמו המלאכותי העצום, שיוסיף 1,200,000 פדאן אדמה פורייה, לא תשנה את ההכנסה הממוצעת לגולגולת בשל גידול האוכלוסין עד אז. למרות כל ניסיונות הממשלה לעצור בעד המבול האנושי הזה, התוצאות עדיין חלשות ביותר.
שינוי רדיקלי בכפר – צו השעה
כדי לנצח בהמשך תיעושה, מוכרחה מצרים לעלות על הדרך של שינוי אגררי רדיקלי. שינוי כזה יכול לפעול אך ורק בעזרתם ושיתופם הפעיל של הפלאחים. ובכן, הוא מותנה בצעדים חדשים של השלטון המצרי לשם השגת משען מועיל בהמונים האלה. למרות העוני הגדול של האיכר המצרי, קיים תהליך של התפתחות גם בחלק המכריע הזה של אוכלוסיית הארץ. האיכרים קונים טרנזיסטורים, שומעים את החדשות של העיר ושל ארצות ערביות אחרות, שם החלו שינויים עמוקים. הם הולכים עשרות קילומטרים כדי ליהנות ממקלט הטלוויזיה היחיד הנמצא בקוטר של 50 קילומטר.
התנאים נראים בשלים לשם פתיחת שלב שלישי של המהפכה המצרית. האמצעים המינהליים שנקט המשטר מקילים על החדרת שיתוף נרחב של הפועלים והאיכרים בהתפתחות הכלכלית והחברתית של הארץ. גם "הברית הסוציאליסטית הערבית", שהממשלה מעודדת את התחזקותה בבסיס, נקראת לפנות לדרך הזאת, במישור הפוליטי.
שיתוף עם פ.ל.נ.
התזכיר המשותף שנוסח על ידי הצירים של "הברית הסוציאליסטית הערבית" ושל ה"פ.ל.נ." (אלג'יריה) מכיל נקודות מעניינות בנדון. הוא קובע "את הצורך בהתעניינות חומרית של הפועלים, בהשתתפות של היוצרים בהנהלת הכלכלה, עיבוד ריכוזי של התכנון ואי-ריכוזיות בהוצאה לפועל". כך הוא אומר: "מנגנון המדינה מוכרח להיעשות ליחידה מהפכנית ויעילה לשם מניעת הסכנות של ריכוז יתר וניוון ביורוקרטי. ההמון הרחב יוכל לבצע יותר ויותר את ביקורתו הישירה על ההנהלה המדינתית".
על בעיית האיחוד הערבי נאמר שם: "הגשמתו של האיחוד הזה תהיה המעשה של ההמונים העמלים הנמצאים במאבק משותף למען בניין הסוציאליזם, הדרך היחידה להבטחת פיתוח ממשי של העולם הערבי". התזכיר קבע: "בתמצית מציין הסוציאליזם את קץ ניצול אדם בידי אדם; החזקת כל אמצעי הייצור בידי העם; חלוקה שווה של העושר הלאומי ופריחה חופשית של היחיד. הצירים מצהירים שקיים רק סוציאליזם אחד ויחיד, ושדרכי הגשמתו שונים לפי תנאי כל חברה".
התקופה הבאה תלמד אם מצרים תעבור לשלב השלישי של המהפכה ואם היא תכין את הדרך למשטר מבוסס באמת על התערבות ישירה של ההמונים העמלים המאורגנים במועצות פועלים ואיכרים, אשר יגשימו, על יסוד שיטה דמוקרטית של הנהלה עצמית, את השינוי הרדיקלי, שיפעיל את החברה המצרית להמשך התפתחותה המתקדמת.
