"אי הבנה כפולה": ביקורת ספרו של אהרן כהן, "ישראל והעולם הערבי" – א. ישראלי (עקיבא אור)

הופעת ספרו החדש של אהרן כהן עוררה עניין רב בקרב קוראי עברית המתעניינים בסכסוך הישראלי-ערבי.

הסיבות לכך הינן המחבר והבעיה כאחד.

הספר עצמו הינו הרביעי בסדרת ספריו של המחבר, ולדבריו אין הספרים הקודמים אלא בבחינת הבהרת הרקע לספר הנוכחי.

לא יהיה זה מוגזם לומר, כי הספר הנוכחי הוא גולת הכותרת של פעילותו הספרותית והפוליטית של א. כהן.

עבודת מחקר רחבה

לפנינו ספר עב-מידות (כ-600 עמוד), המכיל חומר אינפורמטיבי מרובה, מסמכים בלתי ידועים, מחקרים סטטיסטיים שנשכחו, עובדות נעלמות, פרטי שיחות בעל פה, מכתבים ומסמכים שלא פורסמו ונגנזו וכן חומר שראה אור בשעתו, אך נקבר בארכיונים. עתה לוקט הכל וכונס בכרך זה.

המחבר השקיע עבודה רבה באיסוף החומר וניכר כי אין זו עבודה חד-פעמית, אלא עבודת חיים של אדם העוסק בקביעות ובהתמדה, מדי יום ביומו, באיסוף, תיוק ומיון כל מה שמתפרסם (ולעתים מה שאינו מתפרסם) אודות מסכת יחסי ישראל-ערב.

כפי שנראה בהמשך הדברים, חולשתו העיקרית של הספר היא בניתוח העובדות, בעוד שהנקודה החזקה בו – היא איסוף וכינוס החומר האינפורמטיבי.

מתקבל הרושם כי המחבר עצמו חש בחולשתו והתאמץ לאזן אותה באמצעות הכמות הרבה של החומר העובדתי, אשר במקרים אחדים הוא מיותר.

אכן, הצבר האינפורמציה שבספר מחפה על חולשותיו שמקורן בהשקפותיו הפוליטיות של המחבר.

הספר אינו רק סיפור העובדות מנקודת השקפתו של המחבר, אלא הוא מכיל למעשה את הביוגרפיה הפוליטית שלו ושל זרם שלם בתנועה הציונית, אשר שאף להגיע לידי הבנה והסדר עם התנועה הלאומית הערבית. גורלו של זרם זה והלקח שניתן להסיק מכך חשובים יותר מפרט עובדתי זה או אחר.

באווירה השוביניסטית הנוכחית בישראל, כשהנוער והעולים החדשים מקבלים חינוך אנטי-ערבי מכוון, כשספרי הלימוד וההסברה בכללותה בנויים על השמטות, חצאי אמיתות ועיבוד מגמתי של כל ההיסטוריה הישראלית-ערבית, ממלא ספרו של א. כהן תפקיד חיובי.

הערבים מוצגים פה כבני אדם שאפשר להתדיין עימם, ועל נס מועלים יהודים שכל השקפת עולמם היתה מבוססת על האמונה באפשרות להסדיר את יחסי ישראל-ערב בדרכי שלום, באמצעות משא ומתן עם הערבים. במובן זה עשוי הספר להשפיע לטובה על כל אותם יהודים בישראל, שחונכו לחשוב כי היהודים והערבים יכולים להיפגש רק משני צידי החזית הצבאית.

עם זאת, חובה היא לחשוף את כל נקודות התורפה שבספר, ללא שום שיקול תכסיסי פשרני, לבל ייכשלו אנשים בעתיד בשיקולים שנתגלו כבר בעבר כמוטעים.

הרעיון היסודי

השקפתו היסודית של המחבר, העוברת כחוט השני בכל הספר, היא כי הסכסוך הישראלי-ערבי הינו במידה מכרעת תוצאה של אי-הבנה כפולה.

לדעתו, רוב היהודים שבאו לארץ ישראל בעקבות התנועה הציונית, לא הבינו כי הערבים הינם עם עתיק יומין, בעל תרבות מפותחת ועשירה, בעל מסורת והיסטוריה מפוארות, בעל שאיפות לאומיות, והתייחסו אליהם כאל אספסוף פרימיטיבי ונחשל, כאל "ילידים", ללא כבוד, ללא הערכה, ללא נימוס.

ומאידך, הערבים מצידם לא הבינו כי היהודים אינם קולוניזטורים זרים כמו הקולוניאליסטים האנגלים והצרפתים למשל (שאין להם שום קשר היסטורי ותרבותי לקולוניות והם באים להתעשר בלבד), אלא שיש ליהודים זיקה תרבותית והיסטורית בת אלפי שנים לארץ ישראל והם באים אליה כדי לחדש בה את חייהם הלאומיים.

מטרתו העיקרית של אהרן כהן, המדריכה אותו בכתיבת כל ספריו ובכל פעילותו המדינית, היא לגשר על פני אי ההבנה הכפולה הזאת באמצעות הסברה, הן ברחוב היהודי והן ברחוב הערבי.

זוהי ללא ספק מטרה חיובית, והיא עדיפה לאין ערוך על ההסברה הטוענת כי בין היהודים והערבים כרויה תהום שאינה ניתנת לגישור כלל. אולם בכוונות טובות ובמטרות חיוביות לא די. דרוש גם אומץ להסיק לקח מן העובדות, אפילו הן מנוגדות להשקפות היסוד הפוליטיות.

אהרן כהן היה ונשאר ציוני מסור ונאמן, כולו רווי ציונות. לדעתו אין ניגוד מהותי בין התנועה הלאומית הערבית לבין התנועה הלאומית היהודית (הציונית), ולכן אין כל סיבה מדוע לא יחיו היהודים והערבים בשלום.

לדעתנו, אין אמנם ניגוד מהותי בין היהודים כאנשים לבין הערבים כאנשים ואין שום סיבה – במישור האישי – מדוע לא יחיו השניים בשלום, אולם יש ויש ניגוד מהותי בין התנועה הלאומית היהודית – שהיא דבר נפרד ושונה לחלוטין מן היהודים כאנשים, לבין התנועה הלאומית הערבית – שאף היא שונה מהערבים כאנשים. שתי התנועות הללו אינן מסוגלות מעצם מהותן לחיות יחד בשלום.

אם לא די במה שמתרחש לעינינו בקפריסין – בא ספרו של א. כהן, חושף עובדות נשכחות ומוכיח לנו בדיוק את ההפך ממה שרצה המחבר להוכיח.

נצא ונראה.

שרשרת כישלונות

המחבר מביא רשימה ארוכה של משאים-ומתנים בין נציגים שונים של התנועה הציונית לנציגים שונים של התנועה הלאומית הערבית.

בעמוד 94 מסופר על משא ומתן בין סלים נג'אר הסורי לסמי הוכברג ב-1913. המשא ומתן נכשל כי "ההנהלה הציונית לא ידעה מה להציע להם" (עמ' 99).

בעמוד 105 מסופר על משא ומתן ב-1914 בין יעקובסון, ליכטהיים והוכברג מטעם ההנהלה הציונית, לבין סעיד אל-חוסייני ונשאשיבי מירושלים, פארס אל-ח'ורי מדמשק, מוח'תאר בייהום מביירות ונג'יב שוקייר. הציונים תבעו את הפסקת התעמולה נגד רכישת קרקעות בפלשתינה והערבים תבעו הפסקה של נישול פלאחים מהקרקעות העוברות ליהודים. א. כהן אינו מציין בפירוש שהמשא ומתן נכשל, אך נדמה לנו ששתי התביעות לא מולאו.

בעמוד 109 מסופר על משלחת ציונית שכללה את דיזנגוף, חיסין, לוריא, אייזנברג, מאירוביץ, ילין, לוי, רוזנהק וקלוואריסקי, שביקשו להיפגש בדצמבר 1914 עם אל-חאלדי, אש-שהבנדר, כורד עלי, שוקרי אל-עסלי ואחרים – אך הפגישה לא אושרה על ידי ההנהלה הציונית.

בעמוד 137 מסופר על פגישה בין רג'ינאלד וינגייט, ויצמן ואורמסבי-גור לבין פארס נימר, סעיד שוקייר וסולימן נאצרף, שנערכה במארס 1918. הכל התנהל בנימוס ובידידות, אלא ש"בעיות פוליטיות מוגדרות בנוגע לעתיד המדינה של א"י ובכלל זה שאלת העלייה היהודית ארצה לא נדונו", כדברי תיק L/276 בארכיון הציוני.

בעמוד 142 מסופר על ההסכם המפורסם בין ויצמן לבין האמיר פייצל, בו הסכים פייצל לעלייה יהודית, ושני הצדדים התחייבו להעביר כל סכסוך ביניהם לבוררות בריטית. אבל  גורל ההסכם ידוע. ראוי גם להוסיף שההנהגות של שתי התנועות הלאומיות ניערו בהקדם את חוצנן מההסכם והתאמצו להשכיחו.

בעמוד 154 מסופר על פגישה בין קלוואריסקי לאמיר ארסלאן, רפיק אל-תמימי, והאשם אל-אתאסי, בו ביקשו הערבים תשובה מפורטת על השאלה כיצד מתארים לעצמם הציונים את הנהלת א"י. קלוואריסקי הגיש פירוט על דעת עצמו שנתקבל כבסיס למשא ומתן יהודי-ערבי, אולם ההנהלה הציונית סירבה לאשר את הדבר.

בעמוד 178 מסופר על משא ומתן שנערך ב-1922, בין רשיד רידא, שייח' כמאל, ריאד אל-צולח ואמיל ח'ורי לבין ד"ר אידר, הבארון מנשה, ואשר ספיר:

"הד"ר ויצמן אישר את המו"מ. אף על פי כן לא הגיעו הדברים לשלב של עיבוד פרטים מעשיים. מדוע? – לפי עדותו של א. ספיר, נפסק המו"מ מאחר שהד"ר וייצמן מסר לציר בריטניה דו"ח מלא על תוכנו ומהותו של המו"מ" (עמ' 183).

בעמוד 235 מסופר על פגישה ב-1933 בין שייח' אל-פאיז, ראשיד אל-רזעאי, מטרי זורקא, אל-עג'ם, שמס א-דין ביי שאמי ואבו ח'אלד לבין ויצמן, ארלוזורוב, נימן, הקסטר, ברקסון, בן צבי, אלמליח, אברהם שפירא, שרתוק וכהן. הוחלפו דברי ברכה וידידות, ומה יצא מכך? לכהן פתרונים.

בעמוד 249 מסופר על משא ומתן שנערך ב-1937 בין רוטנברג, מאגנס, פרומקין, נובומייסקי וסמילנסקי, לבין מוסא אל-עלמי. נחתמו שם הסכמים פוליטיים וכלכליים (עמ' 251( מפורטים ביותר. א. כהן סבור שרק בגלל התערבות מ. שרת נכשל הכל (עמ' 255).

בעמוד 265 מסופר על פגישה ב-1941 בין עאדל ג'אבר לשרתוק וששון. גם שם נדונו בעיות מפורטות, וגם משא ומתן זה נכשל (267).

וכך נמשכים הדברים שוב ושוב, עד לעייפה. עד לפגישה בין ד. הורביץ וא. אבן עם מזכיר הליגה הערבית, עאזם פחה, בלונדון ב-1947. עד למשא ומתן בן גוריון-עבדאללה ב-1948 ועד בכלל אין אף משא ומתן אחד שהצליח. הכל נכשל באופן שיטתי.

מה מסיק א. כהן מכל העובדות הללו, בהן מוכח שוב ושוב כי שתי התנועות הלאומיות לא הצליחו, למרות הידברותן, להגיע להסדר?

הוא מסיק:

א.   כי יש עם מי לדבר בצד הערבי, ושקר עושה בן גוריון כשהוא טוען שאין עם מי לדבר;

ב.   כי חלק מהפגישות הוכשלו על ידי הבריטים;

ג.   כי ההנהלה הציונית לא הבינה את החשיבות שבהסדר עם התנועה הלאומית הערבית והעדיפה הסדרים עם הבריטים או יצירת עובדות.

נכון שיש עם מי לדבר. נכון כמו כן שחלק מהפגישות הוכשל על ידי הבריטים וייתכן כי חלק מסוים בהנהגה הציונית באמת לקה בסובייקטיביות ובאי הבנה.

אולם איך אפשר להתעלם מהמסקנה הבולטת ביותר המתבקשת מכל העובדות הללו? מכך ששתי תנועות לאומיות, המעלות את הייחוד הלאומי של אומותיהן לדרגת ערך עליון במדיניותן, אינן מסוגלות כלל להגיע להסדר, בפרט כשמדובר על טריטוריה שכל אחת מהן טוענת – כולה שלי?

באיזה מקום בעולם הצליחו שתי תנועות לאומיות יריבות לפתור בעיה לאומית?

לדרוש כזאת מהן הריהו תרתי דסתרי מבחינה פילוסופית, הגיונית, היסטורית, פוליטית ועובדתית – כאחת.

התנגשות לאומית

א. כהן עצמו מביא דוגמאות המוכיחות כי התנועה הלאומית חזקה ממנהיגיה, וכופה עליהן את דרכה גם כשהם אישית נכונים להסדר עם תנועה לאומית שנייה.

הנה הקונגרס הציוני ה-17 ב-1931 הכריח את ויצמן להתפטר מנשיאות ההנהלה הציונית, לאחר שבנאום הפתיחה הביע נכונות להסכם בין שתי התנועות על פריטט מדיני, והסתלק מהרעיון שהיהודים צריכים להיות רוב בארץ ישראל.

שום תנועה לאומית אינה יכולה להסכים לפריטט בשלטון, לפריטט מדיני או חברתי, ושום תנועה לאומית מעולם לא הסכימה לכך.

בקפריסין מתפוצץ לעינינו מוקש הפריטט בשלטון בין שתי תנועות לאומיות. לומר כי הבריטים מלבים את האש הרי זו רק חצי האמת. ללבות אפשר רק משהו הניתן לליבוי, משהו הטומן פוטנציאל של להבה.

מדוע אין הבריטים מלבים בקפריסין סכסוך על רקע דתי? הרי רוב התורכים הינם מוסלמים ורוב היוונים משתייכים לכנסייה היוונית אורתודוקסית?

התשובה ברורה: חלפה התקופה בה ניתן היה ללבות סכסוך על רקע דתי. בתקופתנו ניתן ללבות בעיקר סכסוכים על רקע לאומי, בין שתי תנועות לאומיות.

ברור שהיוונים והתורכים יכולים בהחלט לחיות בשלום – כאנשים, והם אף חיו כך שנים רבות, אך התנועה הלאומית היוונית והתנועה הלאומית הטורקית לא יוכלו לפתור את הסכסוך הלאומי ביניהן, מנקודת מוצא לאומית.

א. כהן מציג נכון את השאלה הפוליטית, כשהוא יוצא לחקור אם קיים ניגוד בלתי ניתן לגישור בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הערבית. אולם, במקום להסיק את הלקח הפוליטי המתבקש מכל אוסף העובדות המובאות בספרו, מכל אחת בנפרד ומכולן בשלמות, לקח המוכיח בבהירות רבה, ובצורה חד משמעית, כי אכן התהום בין שתי התנועות הלאומיות אינה ניתנת לגישור, הוא מחליק ועובר בלי משים, בצנעה, מן המישור הפוליטי למישורים אחרים, למישור הרגשות והכוונות הסובייקטיביות, אך התשובה לשאלה פוליטית נמצאת במישור הפוליטי, ולא במישור האישי.

את סיבת "אי ההבנה" שגילתה ההנהלה הציונית לגבי התנועה הלאומית הערבית אי אפשר לפרוט לסכום של אי הבנות אישיות הנובעות ממוצאם, חינוכם ותרבותם של כמה מבין המנהיגים הציוניים. הסכום מהווה כאן איכות אחרת ושונה מאשר כל המחוברים בנפרד.

• כלום אך מקרה הוא כי ההשקפות שאהרן כהן מחזיק בהן היו בדרך קבע, לאורך כל ההיסטוריה, השקפות המיעוט בתנועה הציונית?
• כלום אך מקרה הוא כי הרוב בתנועה הלאומית הערבית דחה בהתמדה את כל ההצעות של אותם מנהיגים ערבים אשר הציעו לקבל את הרעיון הציוני בחלקו או בשלמותו?
• כלום אך מקרה הוא שכל הניסיונות להגיע להסדר בין שתי התנועות נכשלו?

ההיסטוריה שאהרן כהן מתאר בספרו היא ההיסטוריה של כישלון כל ניסיונות ההתקרבות בין שתי התנועות הלאומיות, היהודית והערבית.

על סמך מה אפוא מבקש הוא מהקורא לקבל את ההנחה שאם רק יסולקו מחיצות "הפחד", "אי האמון", "האיבה", "אי ההבנה", "החשד" ו"המשפטים הקדומים" (מניעים אישיים מובהקים!) הרי שהכל יבוא על מקומו בשלום?

מפ"ם = ציונות + סוציאליזם

התשובה היא: על סמך השקפותיו המפ"מיות (אם כי האמת היא, שהשקפותיו הן כיום במיעוט גם בקרב מפ"ם).

מפ"ם היא המס שהציונות משלמת לסוציאליזם.

הציונות היא לאומית במהותה. מטרתה: "כל יהודי העולם – בארץ ישראל כולה".

הסוציאליזם המהפכני הוא בלתי לאומי במהותו. מטרתו: "השלטון בעולם – לידי הפועלים". את הלאומיות הוא תופס כתופעה היסטורית האופיינית לתקופת הקפיטליזם ואין הוא מכיר באומות נצחיות. את התנועות הלאומיות למיניהן הוא בוחן לפי השיקול אם הן מקרבות או מרחיקות את מטרתו היסודית.

כל ניסיון למזג, אידיאולוגית ופוליטית, את הציונות עם הסוציאליזם של מרכס ולנין סופו כישלון.

סיסמתה של מפ"ם – "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים" (הסדר מלמד משהו), כמוה כקרח חם.

המאבק האופוזיציוני ה"קונסטרוקטיבי" של מפ"ם בתוך המחנה הציוני הוא התמרדות תוך כדי כריעה על הברכיים. הספר מתאר את תולדות הכישלונות הללו וההתמרדויות הללו.

הנה, למשל, בעמוד 311 מצטט א. כהן מאמר שהוא עצמו כתב ב"על המשמר" לפני 19 שנה.

בין היתר נאמר שם: "היקום משטר חדש ביחסים בין ההנהגה [הציונית] לבין האופוזיציה בציונות וביישוב? [הכוונה למפ"ם]. התינתן אפשרות לסלול דרכים בשני (!!) הכיוונים שמחייביהם רואים בהם סיכויים גדולים יותר למפעלנו בארץ [הכוונה למפעל הציוני] – או נחזור לסימטת הכיוון האחד, לדרך הפסלנות וההשמצה כמקודם?"

הקטע הזה כולו תחינה מצד האופוזיציה ה"מתקדמת" במחנה הציוני, שירשו גם לה לנהל קצת מדיניות. אין כאן ביקורת מן היסוד על כל המדיניות של הרוב בהנהלה הציונית, שהרי גם האופוזיציה ניצבת על אותו יסוד רעיוני כמו ההנהגה. אין כאן אפילו פנייה להנהגה לחדול או לשנות את מדיניותה, אלא רק בקשה בקול תחנונים שלא יפריעו כל כך לאופוזיציה לנהל קצת מדיניות משלה.

לפני 19 שנה הציב א. כהן סימן שאלה בסוף ביקורתו. נדמה שתקופה ארוכה למדי חלפה מאז, כדי שישתכנע כי ההנהגה השיבה בלאו מוחלט ופסקני, בלשון העובדות שאינן משתמעות לשתי פנים, על שאלתו, ויבטל לאור כל זאת את סימן השאלה. אך לא! סימן השאלה הושאר במקומו גם כיום. א. כהן אינו מוסיף שום מסקנה אחרי הקטע הנ"ל (ורבים אחרים) אלא פשוט מחדש את השאלה!

את המדיניות ה"נועזת", ה"קונסטרוקטיבית" וה"מתקדמת" הזאת ניהלה מפ"ם (והשומר-הצעיר) מאז ומעולם בקונגרס הציוני, בתנועה הציונית, בסוכנות, בהסתדרות, בכנסת ובממשלה. מפ"ם מעולם לא חתרה לשלטון, היא תמיד חתרה להשתתפות בקואליציה ציונית בלבד. גם את זאת מוכיח הספר בבהירות.

לאומיות המבינה את עצמה

לא כל אדם שבמרכז השקפתו על ההיסטוריה, החברה והפוליטיקה ניצבת האומה, ובמיוחד האומה לתוכה נולד, מסונוור עד כדי אי הבנת התחומים שהשקפה זו תוחמת. מעניין לציין בקשר זה את דבריו של מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה, לד. הורביץ וא. אבן בלונדון בתחילת ספטמבר 1947.

על הצעת ההסכם עם הליגה שהביאו נציגי הסוכנות, ענה:

"העולם הערבי אינו נתון במצב רוח פשרני כל עיקר. ייתכן כי התוכנית שעליה דובר הגיונית היא, אך גורלם של עמים אינו נחתך בהיגיון רציונלי. עמים אינם מוותרים לעולם. בדברי שלום או פשרה לא תשיגו דבר. יכולים אתם להשיג אולי משהו אך ורק בכוח נשקכם. אנו ננסה למגר אתכם. אינני בטוח שנצליח בכך, אך ננסה.

הצלחנו לגרש את הצלבנים, מצד שני איבדנו את ספרד, את פרס, ייתכן שנאבד גם את ארץ ישראל, אולם השעה כבר מאוחרת מדי לפתרון בדרכי שלום".

כשחזרו וביקשו ממנו נציגי הסוכנות להגיע להסכם על בסיס דו"ח ועדת או"ם, משיב:

"הסכם כזה ייתכן רק על פי תנאינו אנו. העולם הערבי רואה בכם פולשים ומוכן להילחם בכם. ניגודי אינטרסים בין עמים על פי רוב אינם ניתנים להתיישב אלא בהתנגשות כזאת.

"הכוחות המניעים את העמים ומפעילים אותם אינם כפופים לשליטתנו (!).

"בעבר היתה אולי אפשרות להסכם אילו חלה התמזגות מלמטה. כיום אין עוד הדבר בגדר האפשרי. אתם מדברים על המזרח התיכון, לגבינו לא קיים מושג זה, בשבילנו קיים רק המושג של העולם הערבי. הלאומיות, זהו הכוח הגדול המניע אותנו.

"אין אנו זקוקים לפיתוח כלכלי. בשבילנו קיים מבחן אחד בלבד, מבחן הכוח. אילו הייתי מנהיג ציוני, אולי הייתי נוהג כמוכם. לכם אין ברירה. מכל מקום, הבעיה עשויה להיפתר אך ורק בכוח הנשק" (עמ' 356).

כאן מדבר מנהיג היודע בבירור, כי יותר משהוא שולט בתנועה הלאומית, שלטת היא בו.

הלאומיות של א. כהן, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר, מאופרת תדיר בכוונות טובות, בשאיפות כנות ביותר לאחוות עמים, בשיקולים סוציאליסטיים למיניהם. ההאשמה החמורה ביותר שאהרן כהן מטיח כלפי הנהלת התנועה הציונית היא, כי אין לה שום מדיניות כלפי התנועה הלאומית הערבית.

האמת היא, שגם אם לא קיים שום ניסוח מפורש של מדיניות כזו, הרי יש ויש לציונות מדיניות ערבית ברורה לחלוטין ומוגדרת לחלוטין, והיא המדיניות שניתן לעמוד עליה מתוך העובדות אשר חלקן מובא בספר, המדיניות של הקמת מדינה יהודית לאומית, בעלת רוב יהודי מכריע ברחבי ארץ ישראל, המדיניות הרגילה והטבעית של הצבת התנועה הלאומית היהודית מול ונגד התנועה הלאומית הערבית.

ייתכן שאי אפשר לנסח עיקרון כזה מפורשות בפומבי, כבמדיניות רשמית של התנועה הציונית, אך האם משתמע מכאן שאין מדיניות?

להעלות מסקנה כזאת כיום, אחרי 50 שנות מדיניות ציונית בארץ ישראל, פירושו אי הבנה מוחלטת את הציונות.

חברה יהודית וחברה ערבית

עד כאן עסקנו בעיקרי השקפותיו של המחבר, כפי שבאו לידי ביטוי בספר. עתה ניכנס מעט לפרטים.

נאמן להשקפתו, יוצא המחבר להוכיח (עמ' 208–215) את ההנחה, כי ערביי ישראל נהנו מהמפעל הציוני בארץ. הוא מביא נתונים סטטיסטיים, שרובם מוכיחים כי ערביי ארץ ישראל נמצאו, כתוצאה מההתיישבות היהודית, במצב כלכלי טוב מזה של ערביי שאר הארצות.

בעמוד 212 מופיעה טבלה שערך א. כהן עצמו ב-1943, בה מובא פירוט הוצאות בסך 30 מיליון ליש"ט שעברו בין השנים 1920–1941 מידי היהודים לידי הערבים בישראל. מתברר מתוכה, כי הסכום ששולם לאריסים ערבים אשר נושלו מקרקע שנרכשה על ידי יהודים הוא הסעיף הנמוך ביותר בטבלה (300,000 ליש"ט), נמוך אפילו ממחיר הזבל האורגני שקנו היהודים מהערבים (500,000 ליש"ט). זאת רק דרך אגב.

באמצעות שפע של פרטים סטטיסטיים, חלקם לעניין וחלקם שלא לעניין, מחפה א. כהן על הניתוח החברתי הכולל של התפתחות היישוב היהודי בארץ בשנים שבין שתי מלחמות העולם.

*     *     *

החברה היהודית שהתפתחה בארץ ישראל מימי הצהרת בלפור ואילך, התנהלה לאור הסיסמאות "כיבוש הקרקע", "עבודה עברית", "קנו תוצרת הארץ". כל מי שהיה בארץ בשנים הללו זוכר זאת היטב.

• "כיבוש הקרקע" משמעותו היתה רכישת הקרקעות מידי בעלי האחוזות הערבים, ובמידה שישבו על הקרקעות הללו אריסים – נישול האריסים.
• סיסמת "כיבוש הקרקע" אסרה ואוסרת עד היום על יהודי למכור אדמה לערבי בארץ ישראל. הקרקע היהודית בארץ ישראל מוחכרת למשך 99 שנה לאנשים פרטיים, אך רובה רכוש לאומי, שאין ליהודי המחזיק בה רשות למכרה לערבי.
• הגשמת מדיניות "כיבוש הקרקע" הכניסה את היישוב היהודי לניגוד עם בעל האחוזה (האפנדי, השייח'), והאריס (הפלאח) הפלשתינאי כאחד. הראשון נדחק על ידי ההון, השני נושל מאדמתו.
• סיסמת "עבודה עברית" פירושה היה כי במשק היהודי חייבים לעבוד יהודים בלבד. ההיסטוריה של האגף השמאלי בציונות בשנות ה-20 וה-30 היא ההיסטוריה של המאבק ל"כיבוש העבודה". ביצוע מדיניות זו הכניס את היישוב היהודי לניגוד עם הפרולטריון הערבי, ועם המוני הכפריים שנושלו מאדמתם וזרמו העירה.
• סיסמת "קנו תוצרת הארץ" פירושה היה כי יהודי חייב לקנות תוצרת שיוצרה על ידי יהודים בארץ ולהימנע מקניית תוצרת ערבית. גם בשטח זה התנהל מאבק ממושך בשנות ה-20 וה-30 ברחוב היהודי. סיסמה זו הכניסה את היישוב היהודי לניגוד עם הבורגנות הפלשתינאית.

העובדה המרכזית שא. כהן מטשטש אותה באמצעות ערפל של פרטים היא, כי החברה היהודית בארץ ישראל, בין שתי מלחמות העולם, היוותה חברה סגורה, אשר התנגשה בחברה הערבית המקומית.

זה היה העיקרון המוצהר וזו היתה הפרקטיקה.

חברה סגורה זו נכנסה לקונפליקט עם החברה הערבית-פלשתינאית על כל שכבותיה ומעמדותיה, עם הפיאודלים, האריסים, הפרולטריון, האינטליגנציה והבורגנות כאחד.

הפיאודליזם הפלשתינאי נדחק על ידי ההון, אך הקפיטליזם הערבי לא הצליח לתפוס את מקומו כי מצא את עצמו מול הקפיטליזם היהודי החזק והעשיר ממנו. האריסים ההופכים בכל מקרה אחר לפרולטריון – נתקלו כאן ב"עבודה עברית" והפכו ללומפן-פרולטריאט. האינטליגנציה לא יכלה לקבל עבודה במשק היהודי. כך קרה שמנגנון ממשלת המנדט הפך למעסיק העיקרי של ערביי פלשתין.

התפתחות חברתית מעוותת זו השתקפה כמובן בהנהגה הפוליטית. הנהגה זו נמצאה בידי פיאודלים ממשפחות מיוחסות, אנשים שייצגו את הריאקציה החברתית, ואשר מתחת לשולחן המשיכו למכור הכל תמורת כסף.

כל העובדות המבססות ניתוח זה מצויות בספר, אך הן מפוזרות זעיר פה זעיר שם (ראה למשל הצעותיו הכלכליות של רוטנברג בעמוד 250). מובן כי הניתוח שהבאנו כאן סותר את השקפותיו של א. כהן כי התיישבות היהודים הביאה לערבים אך טוב בלבד. הוא מנסה לאנוס את העובדות על מנת שתאשרנה את השקפותיו המפ"מיות. זה כמובן לא מסתדר כל כך טוב והתוצאה היא – בלבול וטשטוש.

אוסף מקרים?

בעמוד 58 מסופר על אינצידנט שאירע ב-1890 ביסוד המעלה. שייח' מגרבי בא עם פמלייתו לבקר במושבה ולראות את מטעי השושנים שפיתחו גנני הברון רוטשילד. כשדרכו בני החבורה על הערוגות גער בהם הגנן בהשמיעו גידופים בערבית, שאת מובנם לא ידע. השייח' נעלב, פרצה קטטה והתפתח קרב בין יהודים לערבים. רקע הקטטה לפי אהרן כהן – אי הבנת המנטליות הערבית.

בעמוד 59 מסופר על מקרה דומה שאירע בין ערביי זרנוגה ותושבי רחובות ב-1892. כאן כבר נזהר א. כהן ומציין כי הסיבה הישירה היתה נעוצה באי הבנה דומה, אך מהי הסיבה הבלתי ישירה – אין הוא אומר.

בעמודים 66–67 מסופר על סכסוכי קרקעות שפרצו בין יהודים לערבים אחרי שפלאחים נושלו מאדמות שנרכשו על ידי יהודים. המקרים אירעו בגדרה, רחובות, מטולה, סג'רה, יבנאל, כפר תבור, בית וגן, מלחמיה ועוד. הסבר פוליטי-חברתי לקטטות – אין.

בעמוד 59 מסור על פטיציה שהגישו נכבדי הערבים בירושלים ב-1891, עליה חתמו כ-500 איש, ובה נאמר כי "היהודים מוציאים את כל הקרקעות מידי המוסלמים ולוקחים את כל המסחר לידיהם ומביאים נשק לארץ".

מה יותר פשוט ומובן מאשר להכליל את כל העובדות הללו בקביעה כי מדיניות רכישת הקרקעות מידי הערבים ונישול הפלאחים שישבו עליהן, שימשו רקע ומקור ישיר לסכסוכים בין יהודים וערבים?

אך איש השומר-הצעיר אינו מסוגל לעכל רעיון כה פשוט. לדעתו, היו המלחמות בעיקר תוצאה של "אי הבנה", ורבות מהן אפשר היה למנוע לו הבינו היהודים את שפת הארץ, מנהגיה, מנטליות תושביה וכו' (69).

לדבריו, "האיזון הנכון בין עמידת גבורה ואומץ לב לבין הקפדה על יושר וצדקת הזולת – לא מן הדברים הפשוטים היא, אף בתנאים פחות מורכבים מאלה שנדונים בזה. הפגישה בין שני עולמות שונים כל כך, כעולם העולים היהודים מאירופה ועולם הפלאחים הבדווים הערבים בארץ ישראל בסוף המאה ה-19, מטבע הדברים שעוררה בעיות סבוכות" (69).

השמטת עובדות

אך לא תמיד עומד יושרו המקצועי של א. כהן במבחן. צריך לציין בצער, כי הספר לוקה בהשמטת עובדות מרכזיות ביותר.

כל מי שבקי במקצת בהיסטוריה הפלשתינאית יודע, כי המאורע הפוליטי והחברתי המרכזי בחיי ערביי פלשתין בין שתי מלחמות העולם היתה השביתה הכללית הערבית ב-1936. שביתה זו נמשכה כחצי שנה והקיפה את כל חלקי הציבור הערבי, את העובדים השכירים, את הסוחרים, את העובדים בשירותי הממשלה, התחבורה וכו'. המשק הערבי שותק לחלוטין. השביתה נוהלה בעיקר על ידי ההנהגה הפלשתינאית הריאקציונית וכוונה הן כנגד השלטון הבריטי והן כנגד התנועה הציונית.

השביתה פרצה הן כתוצאה מן המצב בפלשתינה עצמה והן כתוצאה ממניעים חיצוניים. בפלשתינה נלחצה התנועה הלאומית הערבית והיישוב הערבי על ידי הציונות והאימפריאליזם הבריטי. מאידך פרצה אותו זמן בסוריה שביתה כללית ששיתקה את כל המדינה. שביתה זו תבעה עצמאות לסוריה. אותה שעה שלטה בצרפת ממשלת "החזית העממית" של ליאון בלום, ומכיוון שהשביתה שיתקה את כל סוריה, נכנע האימפריאליזם הצרפתי והעניק אוטונומיה מסוימת לסוריה.

מעודדים על ידי הצלחה זו הכריזו ערביי פלשתין על שביתה כללית דומה.

אולם בפלשתינה היה המצב שונה. השביתה לא שיתקה את משק הארץ, מפני שבחברה היהודית הסגורה המשיך הכל להתנהל כסדרו, כך שבמידה ושותקו שירותי הדואר, הטלגרף, המים, הרכבות, התחבורה וכו' על ידי שובתים ערבים, הופעלו מיד על ידי פועלים יהודים. האימפריאליזם הבריטי היה איתן בהרבה מהצרפתי וסירב לוותר על עמדותיו ושלטונו.

השביתה לא הצליחה להשיג את מטרותיה והערבים לא ידעו כיצד להפסיקה ולצאת מהסבך בכבוד.

אם בתחילה כוונה השביתה הכללית בעיקרה נגד השלטון הבריטי בארץ, הרי בהדרגה הצליחו הבריטים להטותה נגד היישוב היהודי. אספסוף מובטל ורעב התארגן בכנופיות מזוינות וביצע פשיטות על בריטים ויהודים. הבריטים מצידם השיבו בהקמת מבצרי טיגרט ובגיוס יהודים למשטרת המנדט. בהדרגה הפכו ההתנפלויות לשוד ורצח יהודים, המכונים בפי ההיסטוריה הציונית הרשמית: מאורעות 1936.

פרשה זו, שהסעירה בשעתו את כל המזרח התיכון, אינה מוזכרת כלל בספרו של א. כהן. לא רק שחסר ניתוח מפורט של השביתה, אלא שלא מוזכר כלל כי התרחש מאורע כזה. לגבי ספר היסטוריה זהו חטא ללא כפרה.

בעמוד 206 מספר לנו א. כהן כי "נוכח סגירת נמל יפו בפני פועלים יהודים נאלצה הממשלה להרשות הקמתו של נמל תל אביב. פועלים יהודים חדרו לעבודות האבן, והבנייה חדלה להיות תלויה באבן שהיתה עד אז כמעט מונופולין ערבי. כן חדרו היהודים במידה ניכרת לשירות המדינה: רכבות, נמלים, פקידות לסוגיה" (206).

מדוע נסגר נמל יפו, ומתי?

כיצד בדיוק חדרו אז היהודים לשירותי המדינה? כל זאת שוכח א. כהן לספר.

האמת היא, שנמל יפו נסגר בגלל השביתה הכללית, שהקיפה גם את עובדי הרכבת, הנמלים והפקידות הערביים למיניהם. הציונות הסוציאליסטית ניצלה שביתה זו בהתלהבות לשם "כיבוש העבודה" ושלחה עובדים יהודים על מנת לשבור את השביתה ולתפוס את מקום השובתים הערבים.

הציוני שבאהרן כהן כל כך מתלהב, עד שאפילו כיום, כשלושים שנה לאחר מעשה, אין הוא חדל מלהתפעל מכך שעבודת הבנייה חדלה מלהיות תלויה באבן שהיתה עד אז מונופולין ערבי. בשביל הסוציאליסט המפ"מי עדיף המונופולין היהודי בהרבה על זה הערבי.

בעמוד 252, למשל, מסופר על משא ומתן חשוב שעמד להיערך בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי הוועד הערבי העליון. אחת הדרישות היתה ש"במשך המו"מ מפסיק הוועד הערבי העליון את השביתה". הקורא שואל את עצמו על איזו שביתה מדובר כאן, אם הדברים הגיעו עד כדי כך שהסוכנות היתה מעוניינת להפסיקה? א. כהן משאיר את הקורא ללא מענה.

שביתה כללית ערבית בפלשתינה ב-1936? – יוק.

פרט מרכזי אחר שהושמט והובלע הינה הצהרת שלוש מעצמות המערב מ-1950.

הצהרה פוליטית מרכזית זו, שכל הממשלות בישראל רואות בה משום תחליף להחלטת החלוקה של האו"ם, ומפרשות אותה כערובה מצד ארצות הברית, בריטניה וצרפת לסטטוס קוו הנוכחי במסגרת קווי שביתת הנשק, מוזכרת פעם אחת כלאחר יד (עמוד 445), בהקשר אחר לגמרי, ונעדר לחלוטין ניתוח משמעותה, הן מבחינת מדיניות החוץ הישראלית והן מבחינת יחסי ישראל-ערב.

מול השמטת עובדות מרכזיות אלה מן הכרוניקה וחוסר כל ניתוח שלהן, בולט בגיחוכו וביומרנותו הניפוח של מאמציה ה"קונסטרוקטיביים" ו"אחוות עמים" של מפ"ם.

בעמוד 516 מספר א. כהן, כי "בשנים האחרונות פחתו מאורעות מיוחדים בחומרתם כמו 'סריקות' ביישובים ערביים, גירושים שרירותיים אל מחוץ לגבולות המדינה, או פיצוץ יישובים ערביים (אקרית, כפר ענן שבגליל המזרחי וכיו"ב)".

בניסוח זה, תוך ביטויי הקלה, עוקף א. כהן את הצורך לטפל בשורה של מאורעות שניתוחם אינו נוח לו.

מה פירוש "וכיו"ב"?

האם לא שמע א. כהן על הסיפור הדמיוני "חירבת חיזעה" שנכתב בידי בנו של סמילנסקי?

האם לא שמע א. כהן על תוכנית ד' של אג"מ/מטכ"ל מ-10 במארס 1948?

האם לא שמע א. כהן על גירוש תושבי בירעים מכפרם, ב-1950, שנתיים אחרי הקמת המדינה, על פיצוץ כפרם בידי חבלני צה"ל, על מסירת אדמתם לקיבוץ השומר-הצעיר ברעם? האם לא שוחח א. כהן עם תושבי הכפר היושבים עד היום בגלות בג'יש?

האם לא שמע א. כהן על גירוש תושבי רמלה ולוד?

נותר לנו להצביע על עוד ליקוי אחד – מסירת עובדות ללא כל ניתוח, או תוך תיאור ניתוח של מישהו אחר והתחמקות מנקיטת עמדה.

דברים אלה אמורים בעיקר כלפי כל התיאור של פעולות ה"תגמול" ופרשת ההשתתפות של ישראל במלחמת סואץ.

בפרשת פעולות ה"תגמול" (489–500) מגיש לנו א. כהן בליל רעיוני. מחד, הוא מקבל את הגירסה הרשמית שהפעולות הצבאיות הישראליות שימשו כתגמול על מעשי הערבים. מאידך, הוא מסכים לכך שהפעולות עלו בקנה אחד עם מדיניות המערב באזור, אשר לחץ על מדינות ערב להצטרף לבריתות צבאיות אנטי-סובייטיות.

מסקנתו בקשר לפשיטת צה"ל לרצועת עזה ב-28 בפברואר 1955 היא, כי "מאחר שרבות ובנות משקל הן העדויות, ומצדדים שונים כל כך מעריכים באופן דומה את משמעות 'תקרית עזה' ואת תוצאותיה (כלומר מגנים זאת) – שוב לא קל כל כך לקבל את הגירסה הישראלית הרשמית הפשטנית בדבר השתלשלות העניינים עד 'עסקת הנשק' המפורסמת (המצרית-צ'כית) מסתיו 1955" (567).

ודאי שלא כל כך קל למפ"ם לקבל גירסאות לאומיות רשמיות, אבל תוך קשיים ומאמצים היא מצליחה בכל זאת להשלים עמן, לא כן?

מלחמת סואץ

בעמוד 571 הוא מביא שלוש "סיבות" שנועדו ללמד סניגוריה על התנהגות זו.

• שכל המבצע הוכן בסודיות על ידי בן גוריון.
• ששבועיים לפני המבצע גינה בן גוריון כל רעיון של מלחמת מנע.
• שגם לאחר מעשה לא סיפר בן גוריון לעם את משמעות הכישלון המדיני שבמלחמה זו.

אפולוגטיקה אומללה זו צריכה להסביר לקורא מדוע לא הצביעה סיעת מפ"ם בכנסת נגד המלחמה. מדוע לא הביעה אי אמון בממשלה, מדוע המשיכו שריה בנטוב וברזילי לשבת בממשלה, למרות שזו ניהלה מדיניות לה התנגד מילולית, מדיניות פרו-אימפריאליסטית מובהקת.

בשנתון הממשלה תש"ך כתב בן גוריון לאמור: "הדיון בישיבה זו (של הממשלה) היה רק פורמלי, כי יום לפני כן (ב-27.10.56) מסר ראש הממשלה את ההצעה ותוכנית הפשיטה לכל חברי הממשלה לפי סיעותיהם ורק שניים מחברי הממשלה התנגדו להצעה, אבל גם הודיעו שאם יוחלט בחיוב, ישאו במלוא האחריות של הפעולה שנודעה לאחר מעשה בשם מבצע סיני" (ד.ב.ג., שנתון הממשלה תש"ך, עמ' ט"ז).

נאמנים למסורת ההתמרדות תוך כריעה על הברכיים, נשארו שני שרי מפ"ם, בנטוב וברזילי, בממשלת סואץ.

יתר על כן, כשאולץ צה"ל לסגת מסיני ומרצועת עזה בלחץ האו"ם וארצות הברית, הכריז י. חזן מעל במת הכנסת:

"ממשלת ישראל הודיעה על נכונותה להוציא מעזה את צבאה ולקיים שם ממשל אזרחי (ישראלי!) שיפעל תוך תיאום הדוק עם בא-כוח האו"ם, זהו כשגבנו אל הקיר ואין לנו על מה לוותר. המערכה המדינית מאיימת עלינו בחיסול תוצאות הצודקות (!) של המערכה הצבאית המפוארת" (י. חזן, דברי הכנסת 12/1148, 22 בפברואר 1957).

על התנגדותה החריפה של מפ"ם לנסיגה מסיני ומרצועת עזה אין א. כהן מדבר כלל.

המשפט החריף ביותר שיכול היה א. כהן לומר נגד השתתפותה של ישראל במלחמת סואץ הוא: "מבצע סיני דילדל במידה רבה מאוד את מקורות האשראי המוסרי והמדינה שהיו לישראל בחברי העולם" (572).

אכן, דלדול.

בכל הנקודות הבאות:

• הסכם עבדאללה-בן גוריון,
• היווצרות בעיית הפליטים,
• מדיניות ה"תגמול",
• נכונות לקבלת פליטים ולוויתורים טריטוריאליים,

מקבל אהרן כהן למעשה את הגירסאות של התעמולה הרשמית ומשרד החוץ, תוך כדי השגות חסרות חשיבות או ביקורת "קונסטרוקטיבית".

את העובדה שישראל וירדן חילקו ביניהן את מדינת ערביי פלשתין, ושבכך הפרה ישראל את החלטת האו"ם והשתתפה באופן אקטיבי בעושק ערביי פלשתין, הוא מצדיק ותולה את כל האשם במדיניות הבריטית והערבית (583).

הצעה לפתרון הסכסוך

הצעותיו לפתרון הסכסוך הינן מאלפות. נביא כדוגמה הצעה אחת.

הוא כותב: "שאלת הגבולות היא הקלה שבבעיות. אילו היו מגיעים לכלל משא ומתן רציני על שלום אין להניח כי מו"מ זה היה נכשל בשל אותם כמה אלפי קמ"ר המהווים את ההפרש בין השטח שקבעה לישראל החלטת האו"ם מ-1947 (15,850 קמ"ר), לבין השטח בו מחזיקה ישראל על פי הסכמי שביתת הנשק שבינה לבין המדינות הערביות (20,600). לא מקרה הוא שאף דוברי הערבים אינם מבליטים בעיה זו. המדינות הערביות, ששטחן הכולל הוא כ-11.5 מיליון קמ"ר (כמיליון קמ"ר יותר מכל אירופה, עד הרי אוראל), אינן זקוקות לכמה אלפי קמ"ר אלה (!), שאגב אינם שטח אחיד-רצוף, כי אם קטעים קטעים באזורים שונים של מדינת ישראל. מאחר שהדברים התפתחו כפי שהתפתחו (!) דרישה לשינוי הגבולות הקיימים יכולה להישמע רק מתוך כוונה לערער את קיומה של מדינת ישראל או להכין תנאים נוחים יותר למיגורה – דבר ששום בר דעת לא יניח כי ישראל תיאות לכך" (עמ' 580).

לפנינו דוגמה קלאסית של לאומני המנסה לפתור סכסוך לאומי.

גבולות? – בעיה קלה!

לכם הרי יש המון אדמה, לנו כל כך מעט, ברור שאין בכלל לדבר על ויתורים מצידנו. בכלל אל תעיזו לדרוש זאת מאיתנו, כי בכך אתם מגלים כוונה לערער את קיומנו. נקודה.

הבעיה נפתרה!

אחרי הדגמה זו מתבקש הקורא לקבל את הצעותיו של א. כהן לפתרון הסכסוך.

הצעתו העניינית של א. כהן בעמוד 583 היא להשאיר את ישראל כמות שהיא ולהקים מדינה ערבית פלשתינאית בתחום הנקרא כיום ירדן. כראיה חותכת הוא מביא את הצהרת ראש ממשלת ירדן, אל מג'אלי, ב-1959, כי כל תושבי הממלכה הירדנית, בלי שים לב למוצאם, אזרחים ירדניים הם ואין בממלכה זו פליטים לא אזרחים. הוא רק שוכח להוסיף, כי עבדאללה בחסד בריטניה סיפח את הגדה המערבית ב-1949 מתוך הסכם עם ב.ג., כי כל ערביי פלשתין רואים בעבדאללה ובחוסיין בוגדים, וכי המדיניות הטבעית של שליטי ירדן היא לעכל את ערביי פלשתין ולהשכיח את כל ההיסטוריה.

באנדונג

את הצהרת ועידת באנדונג בקשר למזרח התיכון, אשר נוסחה בידי נאצר וקוראת "להגשמת החלטות האו"ם בשאלת פלשתינה ולהשגת הסדר בדרכי שלום של בעיה זו", הצהרה המהווה את ההכרה הראשונה של מנהיג ערבי מרכזי בזכות היהודים למדינה משלהם בפלשתינה, מגנה א. כהן (459), ורואה בה "אמנם" הודאה עקרונית בזכות קיומה של מדינת ישראל, אבל גם סילוף התמונה האמיתית בדבר גורמי המתיחות במזרח התיכון.

אין ברצוננו להלאות את הקורא, ולהיכנס לניתוח מפורט של כל תוכנית המדינה הדו-לאומית כפי שהוצעה על ידי השומר הצעיר. הדברים מייגעים ואף מיותרים, בפרט שרואים אנו בקפריסין מהו גורלה של מדינה דו-לאומית. אולם יש להזהיר את הקורא ממשחקי המלים של א. כהן.

כשהוא קובע כי "המציאות החיה, הממשית, של ארץ ישראל, היא מציאות דו-לאומית, ומציאות זו ביסודה לא תחלוף במהרה", הוא צודק בהחלט, אך כשהוא מנסה להסיק מכאן כי פתרון הבעיה חייב להיות דו-לאומי, הוא טועה ומטעה.

הפתרון לבעיה דו-לאומית איננו דו-לאומי, אלא אל-לאומי.

או שהמדינה היא לאומית, כמו יוון למשל, או שהיא אל-לאומית כמו יוגוסלביה. מדינה לאומית דו-לאומית הינה בחינת תרתי דסתרי, ובקפריסין זה מתגלה בעליל.

סיום מאלף!

בשני מקומות בספר (עמוד 356 ועמוד 578) מביע א. כהן את התמרמרותו על ההשוואה בין מדינת ישראל למדינת הצלבנים, השוואה שהיסטוריונים רבים עושים לעתים תכופות. הוא מקדיש לכך אפילו סעיף מיוחד תחת הכותרת "השוואה של קלות דעת".

טענתו המרכזית כנגד ההשוואה היא כי "הצלבנים לא באו למזרח התיכון כדי לבנות לעצמם מולדת בה ימצאו חרות וביטחון. מלבד להיטותם להתעשר במהירות וחמסנותם שלא ידעה גבול, לא נמצא להם טעם להמיר את מולדתם שבאירופה המערבית בארצות שממזרח הים התיכון. הצלבנים לא באו לבנות ולהחיות בזיעת אפם שממות ארץ ולעשות בה כל עבודה במו ידיהם" (579).

בתשובה לנימוק מוחץ זה נביא כאן קטע ממאמרו של ס. מאיר ב"מצפן" קודם (גיליון ספטמבר השנה):

"הקולוניאליזם הרגיל אינו מעוניין לדחוק את רגלי התושבים המקומיים. להיפך, הוא מעוניין בהם כמקור לעבודה זולה, כמקור לניצול. לכן בכל הקולוניות היו המתיישבים מיעוט קטן ששלט על רוב תושבי הארץ.

תנועת ההתיישבות הציונית שונה. מטרתה היתה נישול התושבים הקודמים לשם הקמת מדינה יהודית.

הקולוניאליזם הרגיל מטרתו היתה ניצול אוצרות הארץ. הקולוניאליזם הציוני מטרתו – הארץ עצמה".

אכן, במידה וההשוואה אינה נכונה (ואיננו בטוחים בכך), הרי היא כולה לחובת הציונות, ובוודאי שלא לזכותה.

בעמוד האחרון של הספר (590) מעלה א. כהן רעיון נכון. הוא מסביר כי לשם ניהול משא ומתן עם יריב פוליטי צריך לבחור נציג מתאים, נציג שיהיה מקובל על הצד השני, בעל סמכויות, ונאמן לשולחיו. כשהוא בא להמחיש רעיון זה, הוא שולף מארכיונו את המסמך החזק האחרון, ציטטה מפי בן גוריון בימי השביתה הערבית הכללית ב-1936. אמר אז ב.ג.:

"חשובה השאלה מי ומי ינהל את המו"מ עם הערבים. ראוי לכך רק מי שיש לו שתי התכונות הללו: (א) מי שמאמין אמונה עמוקה בציונות, מי שעיקרי הציונות (כגון עבודה עברית, עלייה עממית, קרקע) הם בשבילו בבחינת "ייהרג ואל יעבור", מי שרואה את הציונות המכסימליסטית כמינימום הכרחי בשביל העם העברי, מי שרואה את הגשמת הציונות כשאלת החיים והמוות של העם היהודי. (ב) מי שמבין את נפש הערבי, מי שמכבד את שאיפתו הלאומית, מי שמסוגל לראות את הדברים בעיני ערבי".

כל אדם שהגיונו לא סובך על ידי רגשות לאומיים רואה מיד כי הדרישה המופיעה בסעיף א' סותרת לחלוטין את הדרישה המופיעה בסעיף ב'.

כיצד ייתכן לכבד את השאיפות הלאומית של ערביי פלשתין ויחד עם זאת לראות את הגשמת הציונות המכסימליסטית (!) – כולל כיבוש הקרקע, עבודה עברית, עלייה עממית וכו' – כמינימום (!) הכרחי בשביל העם היהודי.

אם זה אינו קרח חם, אז מהו זה?

אך אותנו לא מעניין כרגע ב.ג., אלא א. כהן, והוא אשר מוסיף את הדברים הבאים אחרי הציטטה הנ"ל:

"ואולי אמנם אחת הסיבות החשובות (!) לכך שניסיונות שונים של מו"מ יהודי-ערבי (החשובים שבהם הוזכרו בספר זה), נסתיימו כפי שנסתיימו –  היתה העובדה שנציגי היהודים במו"מ לא הצטיינו בשתי (!) התכונות הנ"ל בעוד שמצוינים בכך לא ניתן להם לפעול בזה לפי כושרם ואמונתם. אנשים כאלה מצויים גם במפלגתו של ראש הממשלה, גם במפלגות ובחוגים אחרים (!) שבישראל, כיהודים, כערבים (!)" (עמוד 590).

זהו "הקלף החזק" ששולף א. כהן, זוהי ביקורתו "המוחצת" על הלאומנות הציונית.

מסתבר שלפי דעתו עתיד הסכסוך להיפתר אם רק יותן לאנשים המצטיינים בשתי התכונות הנ"ל לנהל משא ומתן, והוא מזמין את מפא"י לפנות לשם כך למפ"ם.

אין הוא חושף את הניגוד המהותי בין שתי הדרישות וספק אם בכלל הוא רואה אותו.

יתר על כן, הוא עוד מגביר את הבלבול כשהוא מודיע לנו שיש גם ערבים! (כנראה במפ"ם) המקיימים את שתי הדרישות הנ"ל.

יסלח לנו הקורא אם התעוררה סקרנותנו, אך אנו מבקשים ממר א. כהן להראות לנו, או לפחות לגלות לנו, מיהו אותו מועמד ערבי המאמין אמונה עמוקה בציונות, שעיקרי הציונות (כגון עבודה עברית, עלייה עממית, קרקע וכו') הם בשבילו בבחינת ייהרג ואל יעבור", מי שרואה את הציונות המכסימליסטית כמינימום הכרחי בשביל העם העברי, מי שרואה את הגשמת הציונות כשאלת החיים והמוות של העם היהודי.

אנו אחוזי סקרנות לראות ערבי כזה.

מדיניות לאומית, השקפה לאומית, תנועה לאומית, אינן מסוגלות מעצם מהותן לפתור סכסוך בין שתי תנועות לאומיות.

רק מפלגה המנהלת מדיניות על-לאומית, סוציאליסטית, מסוגלת לפתור סכסוך לאומי.