החל מחודש אוקטובר יקבלו המוני העובדים בישראל תוספת יוקר מקוצצת, ויפסידו סכום המגיע לעשרות מיליוני ל"י. לאחר היסוסים ותהיות הכריעה מפא"י, על ידי רוב יציב בוועד הפועל של ההסתדרות, כי העובדים יקבלו תוספת יוקר מוקטנת ובאיחור של שלושה חודשים.
לפי התחשיבים שלפיהם חושבה תוספת היוקר עד לחודש יולי, הגיעה לעובדים תוספת יוקר של 7 נקודות. לאחר הקיצוץ, או בסגנונה של מפא"י – העיקור של סעיף הדיור, יקבלו העובדים תוספת של 4 נקודות בלבד. יתר על כן, במקום לשלם את תוספת היוקר החל מחודש יולי, כפי שכתוב בהסכם שאישרה ההסתדרות עצמה, תשולם תוספת היוקר רק החל מחודש אוקטובר.
אם להתייחס לדברים כפשוטם, הרי עומדים אנו בפני מעשה גזל. גזל לאור היום הנעשה בהדרכתה, השפעתה ולחצה של ממשלת ישראל. איזה מניפולציות לא עשו כלכלני הממשלה וההסתדרות בחישוב מדד תוספת היוקר, וללא הועיל. מדי תקופת זמן מחייבת ההתייקרות במשק לשלם לעובדים את הפיצוי החסר והמאוחר בצורת תוספת יוקר.
לאחר שלפי בסיס חישוב, שאך עבר "טיפול ושיפור" על-מנת שלא לשלם לעובדים תוספת שהגיעה להם בשנה שעברה, הסתבר כי בחודש יולי השנה יצטרכו העובדים לקבל תוספת של 7 נקודות. פנו שוב חכמי ההסתדרות, הממשלה והתאחדות בעלי התעשייה לשינוי בסיס החישוב. חכמים אלה גילו, כי אחד הסעיפים המייקרים את המדד הוא סעיף עליית מחירי הקרקעות. על כן החליטו: הבה נוציא סעיף זה מחישוב היוקר, ואז יתכן שלא יצטרכו לשלם את התוספת.
מסתבר, כי לא עזרו כל הטיפולים והשיפורים ואף לאחר הוצאת סעיף המקרקעין מתוך סעיף הדיור, עדיין חייבים הכל לשלם את תוספת היוקר.
שר האוצר, פנחס ספיר, הכריז בגלוי, כי יעשה כל אשר ביכולתו על-מנת לא לשלם את התוספת הנדרשת. התאחדות בעלי התעשייה קפצה על המציאה והוכיחה אף היא את דאגתה למשק הארץ וליציבות הכלכלית על ידי סירוב לשלם את תוספת היוקר.
אך, רוצה האל ושנת 1965 – לאחר הדחיות הבלתי חוקיות – היא שנת בחירות להסתדרות. ויודעים [אהרן] בקר, [ירוחם] משל, ויתר אנשי מפא"י בוועד הפועל כי עלולה שנה זו להיות שנה גורלית עבורם. וביודעם את רחשי לבו של ציבור העובדים, ניסו בכל כוחם להשיג ולו משהו מתוספת היוקר. כך הגענו לתוספת היוקר המקוצצת של חודש אוקטובר. יש לזכור, שההכרעה נפלה קודם לכן במזכירות מפא"י, שהפכה – במקום ההסתדרות – למוסד ההכרעות הקטלניות לגבי ציבור העובדים.
במה מנפנפים שרי מפא"י ונציגיה בהסתדרות, בבואם להסביר לציבור העובדים את ההכרח בביטול מכשיר "תוספת היוקר"?
שרי מפא"י ובראשם פנחס ספיר ואשכול, מזהירים מפני התפתחות תהליכים אינפלציוניים, שיגרמו להרחבת הפער במאזן המסחרי, להקטנת היצוא וכד'. אולם, יש לזכור, כי האינפלציה כבר פועלת ממילא, ותוספת היוקר היא המכשיר שבעזרתו משתדל ציבור העובדים לשמור על שכרו הריאלי. ההתייקרות חלה כבר קודם לכן. תוספת היוקר, ואפילו תחושב לפי בסיס חישוב אחיד לאורך כל התקופה, היא פיצוי מאוחר להתייקרות שחלה בעבר. אם כן, סיבות ההתייקרות נעוצה בגורמים אחרים ולא בתוספת היוקר.
כבכל המדינות הקפיטליסטיות, כן בישראל, מאופיינת ההתפתחות הכלכלית על ידי תהליך אינפלציוני מתמיד. האינפלציה המודרכת והמווסתת אף הפכה לחלק מהאידיאולוגיה של המעמד הבורגני השליט, כמכשיר שבעזרתו אפשר להבטיח את הרווחים ואת המשך ההשקעות במשק. בכל הארצות הקפיטליסטיות מנסה המעמד השליט להטיל את מלוא עומס האינפלציה על ציבור העובדים. ההתייקרות של המצרכים גורמת בראש ובראשונה לגידול רווחיהם של בעלי ההון.
בכל הארצות הקפיטליסטיות נחלץ ציבור העובדים על ידי האיגודים המקצועיים ומפלגותיו הפוליטיות, להגנה על עצמו נגד התפתחות התהליכים האינפלציוניים על ידי פיצוי על ההתייקרות. ובכן, האינפלציה אינה מקרה ישראלי ספציפי. אם רוצה המדינה לשמור על היציבות הכלכלית, יש ביכולתה לעשות זאת על ידי מדיניותה המוניטרית והפיסקלית. ראשית, צריכה הממשלה לצמצם את תקציב הוצאותיה ולגרום לעודף בתקציב הממשלה. על ידי הכללת המוניטריות יש באפשרותה לעכב את גידולם של אמצעי התשלום במשק.
כל זה לא נעשה בישראל. הממשלה מקיימת תקציבים עצומים, אינפלציוניים במהותם, כגון תקציב הביטחון, משטרה ותקציבים ביורוקרטיים אחרים. לאחר שחלה ההתייקרות, נקרא ציבור העובדים, שהוא החש והסובל את ההתייקרות, לוותר על המכשיר היחיד שבכוחו להבטיח את קיום שכרו הריאלי.
כידוע, גילה שר האוצר פנחס ספיר, כי במשך שנות קיומה הקצרות של מדינת ישראל, צמחו בארץ כ-2,000 מיליונרים. ובכן, מחד גיסא טיפוח קפיטליזם, שברובו הוא קפיטליזם פרזיטי המתפתח, לא מהשקעות בייצור, אלא מספסרות בקרקעות, השקעות בבניינים, בנקאות וכד'. ומאידך גיסא פגיעה בעובדים והטלת מלוא העול של האינפלציה עליהם.
הקפיטליזם זה אופיו: כאשר קורה ובגלל האנרכיה בייצור הקפיטליסטי הוא מידרדר לשפל, הרי מוטל עומס המשבר על ציבור העובדים. המוני עובדים מפוטרים ממקומות עבודתם וסובלים את חרפת האבטלה והרעב. כאשר מאידך גיסא מתפתחת אינפלציה, השקעותיו גדלות, הרווחים גואים, שוב משתדל הקפיטליזם להטיל עומס ההתייקרות על ציבור העובדים.
על כן כל הדמגוגיה, כאילו ביטול מכשיר תוספת היוקר יבטל את היוקר, דמגוגיה זו חייבת להיפסק. העובדים צריכים לדעת לעמוד בפני אוסף השקרים המוטחים בפניהם. על העובדים לדעת, כי המאבק לקיומו של מכשיר תוספת היוקר הוא מאבק מעמדי. תבוטל תוספת היוקר – ירד השכר הריאלי של העובדים, ומאידך גיסא ישגו ויצמחו הרווחים של בעלי ההון.
ההסתדרות, שחייבת להיות המכשיר המעמדי של ציבור העובדים, שוב הוכיחה את אזלת ידה. ההסתדרות בהנהגת מפא"י התנוונה והפכה להיות מכשיר לביצוע מדיניותה של הממשלה. שרי מפא"י בממשלה והבונצים של מפא"י בהסתדרות חברו יחד על-מנת לבטל את כל הישגיו המעמדיים של ציבור העובדים בארץ. אם לא הקונסטלציה המיוחדת של ערב בחירות להסתדרות, הרי היינו מתנבאים בביטחון כי ציבור העובדים לא היה זוכה אף לתוספת היוקר המקוצצת המובטחת לו עתה.
ציבור העובדים חייב להבין, כי אין מי שידאג לצרכיו זולת הוא עצמו. אם ההסתדרות לא תהא מסוגלת להגן על הישגיו הכלכליים והסוציאליים של ציבור העובדים בארץ, על העובדים לקחת את עניינם בידיהם הם. לסלק את הבונצים מעמדותיהם הביורוקרטיות בהסתדרות, ולהפוך את ההסתדרות לאיגוד מקצועי אמיתי, שידע להגן על ציבור העובדים מפני נשיכות הקפיטל.
פרשת תוספת היוקר יולי 1964 הינה שיעור חשוב, המלמד על הצורך בהתפתחות זו.
