כאשר נרצח ג'ון פיצג'רלד קנדי מן המארב, השתררה בעולם תדהמה.

בדמיונם של רוב האנשים מתקשרים מעשים כגון אלה עם ארצות נחשלות יותר. העובדה שגם בארצות הברית של אמריקה יכול רובה צלפים (עם או בלי כוונת טלסקופית) לגרום לחילופי גברי בשלטון – עובדה זו היתה לרבים הפתעה בלתי נעימה.

מעשה טירוף של אדם בודד?

– אולי.

מקרה?

– בוודאי. הרי גם צלף מאומן יכול להחטיא את המטרה, אפילו אם הוא זוכה לסיוע המשטרה המקומית המושחתת.

אבל החודשים שלאחר הרצח סיפקו גם הם כמה התרחשויות "מפתיעות" – והתרחשויות אלה כבר אי אפשר לזקוף על חשבון המקרה העיוור.

בערי התעשייה משתוללים קרבות בין ההמון הכושי לבין המשטרה. הנהגת מאבק הכושים נשמטת מידי האירגונים המתונים המסורתיים, ועוברת לידי קיצונים המדברים בגלוי על מהפכה אלימה.

וב"היכל הפרות" בסן פרנסיסקו מעניק אספסוף פרוע, הקרוי "הוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית" את כרטיס המועמדות לנשיאות – למיליונר הקרתני מאריזונה, ידידם של כנופיות ג'ון בירץ' והקו-קלוקס-קלאן. את המיעוט הלא-גדול של צירי הוועידה, המנסים למחות – משתיקים בגסות, ללא כל גינוני טקס.

עוד לפני חודשים ספורים התייחסו כל הפרשנים אל בארי גולדווטר בזלזול סלחני. היום כבר אין מזלזלים. האיש הזה עלול להיות הדייר הבא של הבית הלבן. החיוך קפא על פני המלגלגים.

אכן, שנה עשירה ב"הפתעות". הפתעות עבור החסידים השוטים של הדמוקרטיה המערבית, המעריצים הנלהבים והתמימים של "חברת השפע" האמריקנית, עבור המטיפים לרפורמות הדרגתיות והמאמינים בקידמה-חברתית עקב-בצד-אגודל במסגרת-החוק.

צלצולי אזעקה

במשך עשרים שנה – מאז תום מלחמת העולם השנייה – נהנה הקפיטליזם המערבי מגאות כלכלית כמעט רצופה ומיציבות פוליטית ממושכת. במבט שטחי היה נדמה כי תמה לנצח תקופת המשברים הכלכליים החריפים והזעזועים החברתיים העמוקים, שפקדו את העולם הרכושני עד מלחמת העולם. היתה זו, במערב, תקופה בלתי מהפכנית. חסידי הקפיטליזם על כל גווניהם – ובכללם הסוציאל-דמוקרטים וחסידי "הקפיטליזם המתוכנן" – מיהרו להכריז כי אין צורך במהפכה חברתית שתשנה מיסודם את יחסי הייצור וצורת הבעלות על אמצעי הייצור. הם חזו התרחבות והתקדמות בלתי מופרעות במסגרת "חברת השפע" הקפיטליסטית. במקום סיסמת הסוציאליזם העלו על נס את "מדינת הסעד", שבה המשק נשאר קפיטליסטי ביסודו; אבל הממשלה, בהתערבה בחיי הכלכלה, מצליחה לבטל את פעולת הסתירות של הכלכלה הרכושנית ולהבטיח "צדק סוציאלי".

העדר הזעזועים הכלכליים והאווירה החברתית הבלתי מהפכנית השפיעו גם על המפלגות הקומוניסטיות במערב. הללו זנחו – בעידוד הסובייטים – את רעיון המהפכה הסוציאליסטית או דחו אותו לימות המשיח.

ההתרחשויות האחרונות בארצות הברית הפריעו בגסות את השלווה המתוקה, העמידו בספק את האשליות הנעימות. כי לכל בר דעת ברור שאלה הם סימני משבר מתקרב, צלצולי אזעקה המבשרים זעזועים חברתיים.

בשורות אלה ברצוננו להסביר מדוע נתגלו סימני המשבר דווקא בארצות הברית – הארץ המפותחת והעשירה ביותר בעולם. נביע גם את דעתנו על מידתם ועומקם של הזעזועים שתחילתם מסתמנת עתה בדמות מאבק הגזעים ועליית גולדווטר.

הצטלבות שני ניגודים

במאמרנו בגיליון הקודם של "מצפן" הסברנו שבימינו עבר מרכז הכובד של סתירות השיטה הקפיטליסטית מן הזירה הפנימית (בתוך כל ארץ רכושנית) אל זירת הכלכלה העולמית. במסגרת הקפיטליזם העולמי – הפועל כיחידה אחת – שוררים ניגודים קוטביים בין הארצות הנחשלות, המנוצלות, הממלאות תפקיד של מעין "פרולטריון עולמי" – לבין הארצות המערביות המפותחות, המנצלות.

לפי ניתוח זה, המאבקים הקולוניאליים בין העמים המנוצלים לבין מנצליהם אינם אלא לבוש חדש, עולמי, של מלחמת המעמדות.

בכך גם ביארנו את העובדה שהמהפכה הסוציאליסטית העולמית מתפתחת לא מן המרכזים הרכושניים המפותחים, עקב הסתירות הפנימיות בתוך הארצות המערביות (כפי שחזה קארל מארכס) – אלא בכיוון הפוך: מן השוליים הקולוניאליים אל המרכז המפותח.

ואכן, במשך אותן עשרים שנה, בהן זכו ארצות המערב לשלווה פנימית וליציבות פנימית ניכרת, היו שנים של תמורות ענקיות בזירה הבין-לאומית. השיטה הקולוניאלית הישנה התפרקה. באופן חלקי תפסה את מקומה שיטה אימפריאליסטית חדשה ("ניאו קולוניאליזם"). אך בשורה של ארצות התחוללו וניצחו מהפכות סוציאליסטיות: סין, הודו-סין, קובה וייתכן שיש לצרף לרשימה זו גם את אלג'יריה.

ובכן, לא הניגודים הפנימיים בתוך צרפת הביאו להתפוצצות, אלא דווקא הניגוד בין צרפת לאלג'יריה (ניגוד שמקומו בזירה הבינלאומית) הוא שהתפוצץ. מהפכה סוציאליסטית הועמדה על הפרק באלג'יריה, לא בצרפת.

אולם במאמרנו הנ"ל קבענו, שהסתירות הפנימיות בתוך כל ארץ קפיטליסטית לא בטלו ולא נעלמו (אם כי הועמדו בצל, במידה מסוימת). סתירות פנימיות אלה עלולות, בתנאים ידועים, להחריף ולגרום לזעזועים – ואף להתפוצצות – בתוך הארצות המפותחות.

והנה, הדבר המציין את ארצות הברית הוא, שבתוך גבולותיה נפגשים, מחריפים ומצטלבים שני סוגי הניגודים – הסתירות ה"קלאסיות" של הכלכלה הרכושנית מצד אחד, והמאבק העולמי בין האומות האימפריאליסטיות לבין הקולוניות מצד שני.

ארצות הברית, העשירה והמפותחת, היא חלוצת המהפכה הטכנולוגית החדשה – מהפכת האוטומציה, או, כפי שקוראים לה עכשיו: "מהפכת הקיברנציה" (על שם מדע הקיברנטיקה, העוסק בתורת המנגנונים ותהליכי הפיקוח האוטומטיים).

מהפכה זו טרם הגיעה לשיאה אפילו בארצות הברית; אולם כבר עתה ברור כי היא מחריפה לאין שיעור את הסתירות הקלאסיות של הכלכלה והחברה הרכושנית. (עובדות ומספרים המדגימים זאת הבאנו בשורה של מאמרים בגיליונות קודמים של "מצפן" – ועוד נוסיף עליהם כאן).

אך ארצות הברית מיוחדת לא רק בזה שכלכלתה מפותחת ביותר (ולכן גם סתירותיה הפנימיות עשויות להיות עמוקות ביותר) – אלא גם בגורם נוסף ומיוחד: יש לה "קולוניה פנימית".

כי עשרים מיליון הכושים האמריקאים אינם סתם מעמד, שכבה או עדה. מבחינות רבות הם מהווים עם קולוניאלי מנוצל המצוי בתוך הארץ המדכאת.

האימפריאליסטים הצרפתים (ולא הם בלבד) נהגו פעם להכריז כי אלג'יריה איננה מושבה אלא חלק בלתי נפרד מהמטרופולין, מצרפת עצמה. אבל כשהבעיה הקולוניאלית החריפה ללא נשוא, נקרעה פיקציה זו לגזרים, והבעיה נפתרה פתרון חיצוני – צרפת נסוגה מאלג'יריה.

לעומת זאת, בעיית הכושים בארצות הברית היא באמת בעיה פנימית; אין לה פתרון חיצוני.

המשבר האמריקני הוא תולדה של שני סוגי ניגודים המשתלבים זה בזה – ניגודי הכלכלה הרכושנית והניגוד הקולוניאלי. בזה טמון ההסבר לחריפותו המיוחדת.

"מהפכה בייצור"

לפני חודשים אחדים פרסמה קבוצה של 25 מדענים ואנשי ציבור אמריקנים גילוי דעת שעורר סערה בעולם. גילוי הדעת מוכתר בכותרת: "המהפכה המשולשת: הערכה של המשברים העיקריים של ארצות הברית והצעות לפעולה". עם מחבריו נמנים אנשי שם כמו גונאר מירדאל, הכלכלן הידוע; ג'ראלד פיל, המו"ל של העיתון המדעי הנפוץ "סיינטיפיק אמריקן"; לינוס פאולינג – מדען בעל שם עולמי וחתן פרס נובל; ג'יימס בוגס – מנהיג כושי, פועל במפעל מכוניות בדטרויט ומחבר הספר "המהפכה האמריקנית".

המסמך מתאר בקיצור, אך בקווים בולטים, כמה מהתוצאות הכלכליות והחברתיות של המהפכה הטכנולוגית החדשה. נביא מתוכו קטעים אחדים.

"הקיברנציה נושאת קווי אופי של מהפכה בייצור. ביניהם נכללים פיתוח של טכניקות שונות באופן קיצוני (מן הטכניקות המקובלות) והופעתם, בעקב כך, של עקרונות חדשים לארגון הייצור; היערכות מחדש יסודית של יחסי האדם עם סביבתו; וגידול דרמטי באנרגיה הכוללת הקיימת בעין והקיימת בכוח".

גילוי הדעת ממשיך וקובע כי המהירות שבה מתחוללת המהפכה הנוכחית עולה לאין ערוך על מהירות המהפכות הטכנולוגיות הגדולות שקדמו לה. להלן מציין המסמך כי הבעיה היסודית שמעלה המהפכה החדשה היא בכך ששיטות הייצור החדשות באות בסתירה עם העקרונות המקובלים שלפיהם מתחלקים המצרכים בחברה הקפיטליסטית.

בנקודה זו מגלים בעלי גילוי הדעת חולשה כפולה.

  • ראשית, הם נמנעים לקרוא לילד בשמו. במקום לדבר על השיטה הקפיטליסטית, החברה הקפיטליסטית וכו', הם משתמשים במונחים כמו "השיטה התעשייתית", "החברה התעשייתית" וכו' – גם כאשר ברור לחלוטין מתוך הקשר הדברים, שמדובר לאו דווקא על התעשייה, אלא על המערכת הרכושנית כולה. באופן כללי יש לציין כי המסמך – למרות שהוא מכיל כמה ניסוחים חריפים – אינו מנוסח באופן אמיץ במיוחד; תערובת מוזרה של חריפות וטשטוש.
  • שנית – וזהו פגם יסודי יותר – טועים המחברים בטענתם שההתנגשות בין הטכנולוגיה החדשה לבין השיטה הקיימת נעוצה בכך שבמצב הנוכחי יכולת הפרט לצרוך מצרכים ושירותים (כלומר כוח הקנייה) צמוד ל"תרומתו" של הפרט לייצור. טענה זו אינה מביאה בחשבון את בעלי ההון, שכוח הקנייה שלהם אינו צמוד למידת השתתפותם בתהליך הייצור אלא לבעלותם על אמצעי הייצור. אילו אפשר היה להכפיל מהיום למחר את משכורותיהם הריאליות של כל השכירים בארצות הברית, כך שמשכורתו של העובד תמשיך להיות צמודה ל"תרומתו" לייצור (אלא שתהיה גדולה פי שניים) – אזי בכך היה נמצא פתרון למשבר. כי כוח הקנייה הנוסף שהיה מוזרם לשוק היה מאפשר הרחבת הייצור, העסקת כל המובטלים וכו'. אבל צעד כזה איננו אפשרי במסגרת השיטה הקיימת, משום שהיה מבטל את רווחיהם של בעלי ההון, וללא רווח לא יפעילו בעלי ההון את מפעליהם. המכשול לפתרון המשבר הוא אפוא לא בשיטת חלוקת כוח הקנייה בין העובדים, אלא בצורת הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. בעלי גילוי הדעת נרתעים מניסוח מפורש של מסקנה זו, אם כי היא משתמעת אפילו מדבריהם. לנקודה חשובה זו עוד נשוב להלן.

"מעמד מדולדל באופן קבוע"

כאשר גילוי הדעת מתאר את תוצאות המהפכה הטכנולוגית, מצלצלים הדברים כמעט כאילו הועתקו ישר מתוך כתביו של פלוני קארל מארכס:

"כאשר מכונות לוקחות מידי האנשים את תפקידי הייצור, הן סופגות חלק גדל והולך של האמצעים (בלשון מארכס: גידול ההרכב האורגני של ההון – י"מ), ובו בזמן האנשים הנדחקים החוצה נעשים תלויים באמצעים מינימליים ובלתי מתואמים שנוקטת הממשלה – ביטוח מפני אבטלה, ביטוח סוציאלי, עזרה סוציאלית. אמצעים אלה נעשים פחות ופחות מסוגלים להסוות את הפרדוקס ההיסטורי: חלק גדול והולך של האוכלוסייה מתקיים על הכנסות מינימליות, לעתים קרובות אף מתחת לרמת הדלות, בזמן שקיים פוטנציאל יצרני מספיק למלא את צרכיו של כל אדם בארצות הברית".

ובכן, בו בזמן שפריון הייצור מטפס ועולה בשיעורים חסרי תקדים, מתפשטת אבטלה המונית – וגם זו בשיעורים חסרי תקדים: 5.5% מכלל כוח העבודה הם מובטלים מלאים. בין הצעירים (עד גיל 20) שיעור האבטלה הוא 15%, בין הצעירים הכושים – 30%, בין הצעירים הכושים בגטאות מוכי הדלות – 50% ומעלה. קיימים גם אזורים שלמים מוכי עוני, שבהם שיעור האבטלה הכללי עולה על 50%. אלה הם מספרים רשמיים, והמחברים קובעים כי המספרים האמיתיים גבוהים הרבה יותר. הם מעריכים כי השיעור האמיתי של האבטלה מגיע ל-10% ולא 5.5%.

כך נוצר מעמד קבוע שלם של מוכי דלות:

"צעירים, במיוחד אלה 'הנפלטים החוצה' וכושים, מגיעים למסקנה שאין עבורם מקום בכוח העבודה, אולם באותו זמן אין מעמידים לפניהם שום אפשרות מעשית אחרת...

"מעמד מדולדל באופן קבוע הולך ומתהווה בארצות הברית. כ-38 מיליון אמריקאים, כמעט חמישית מכלל האומה, עדיין חיים בעוני. האחוז מכלל ההכנסות שאותו קיבלו 20% העניים ביותר מתוך האוכלוסייה היה 4.9% בשנת 1944 ואילו בשנת 1963 – 4.7%".

לפנינו דוגמה מושלמת עד לפרטי פרטים לניתוח המארכסיסטי הקלאסי בדבר המחלות היסודיות של שיטת הייצור הרכושנית: גידול עצום בהרכב האורגני של ההון ובפריון העבודה – וכנגד זה התרוששות יחסית של השכבות המנוצלות והיווצרות "חיל מילואים" עצום של מובטלים שנזרקו ממעגל הייצור. פוטנציאל אדיר של ייצור, עודף היצע שאין כנגדו ביקוש – ומול זה עוני ומחסור.

"חופש ועבודה"

אבל כאן מצטרף לתמונה גורם מיוחד: הנפגעים העיקריים הם (לעת עתה) הכושים, במיוחד הנוער הכושי.

אנשים רבים מחוץ לארצות הברית סבורים כי עיקר תביעתם של הכושים הוא שוויון זכויות אזרחיות. לאלה לא מובן מדוע פרצו ההתנגשויות הבין-גזעיות דווקא אחרי שנתקבל חוק שוויון הזכויות.

אולם האמת היא שהכושים אינם דורשים רק זכויות אזרח, אלא גם עבודה:

"המצעד על וושינגטון תבע חופש ועבודה. דרישתו של הכושי לעבודה אינה באה על סיפוקה... תביעת התנועה לשוויון זכויות אינה יכולה לבוא על סיפוקה במסגרת המערכת החברתית הקיימת עתה. הכושי מנסה לחדור לתוך קהילה חברתית ולתוך מסורת של עבודה והכנסה אשר נמצאות בתהליך של היעלמות גם עבור הפועל הלבן, שהיה עד עתה בעל זכויות יתר".

את זאת מבינים לא רק מחברי גילוי הדעת, אלא גם ה"מחותנים" עצמם – כלומר הכושים. לכן יורדת עתה השפעתם של המנהיגים הדורשים השתלבות הכושים בתוך החברה האמריקנית הקיימת ועולה קרנם של אלה המטיפים למהפכה נגד החברה הזו. מנהיגים "קיצוניים" אלה מסבירים להמוני הכושים שעליהם להזדהות מבחינה פוליטית ורוחנית לא עם שכניהם הלבנים, אלא עם כלל העמים המדוכאים ברחבי העולם, הנאבקים באימפריאליזם. תנועת "המוסלמים השחורים" היא רק אחת מבין כמה תנועות כושיות קיצוניות אשר בחודשים האחרונים הרחיבו במידה עצומה את השפעתם בגטו הכושי.

יש לציין שההתנגשויות וההפגנות שאירעו לאחרונה פרצו באופן בלתי מאורגן, מבלי שיהיו מעורבים בכך גופים פוליטיים. היו אלה רק סימנים ראשונים, המבשרים את בוא הסערה. האירגונים הפוליטיים המהפכניים של הכושים עדיין לא נתנו את האות לפעולה המונית. הם מאמנים את אנשיהם, צוברים נשק, מרחיבים את השפעתם – ומחכים לשעת הכושר. כאשר יינתן האות – תתחיל סופה אמיתית.

מרד המכונות

עד כאן תיארנו את גורמיו של המשבר האמריקני, אולם חייבים אנו לנסות לחזות את דרך התפתחותו של משבר זה.

ראשית, יש לקבוע כי למחלה זו של "עודף ייצור", של מחסור בתוך שפע, של אבטלה ומצוקה בתוך משק בעל פריון עבודה עצום – למחלה זו אין כל פתרון במסגרת הכלכלית והחברתית הקיימת היום. אמנם נכון כי במשך עשרים שנה הצליחו הממשלות הקפיטליסטיות לרכך את פעולתן של הסתירות הכלכליות באמצעים חלקיים שונים, על ידי התערבות בחיי המשק, תכנון כלכלי חלקי והושטת סיוע סוציאלי.

אולם אמצעים אלה הם חלקיים מדי, ואינם מסוגלים בשום אופן להתאים את המשטר הרכושני לטכנולוגיה החדשה. הניסיון לטפל במהפכה הטכנולוגית הנוכחית באמצעים המקובלים על ממשלות המערב, דומה לניסיון לכבות שריפה גדולה בדליי מים בודדים.

המוחות האלקטרוניים והמכונות האוטומטיות התמרדו נגד סדרי החברה הרכושנית.

גילוי הדעת על "המהפכה המשולשת" נכתב כולו במטרה להסביר כי יש לשנות מיסודה את כל השיטה הקיימת, והנה הקטע החשוב ביותר במסמך זה:

"העקשנות והחידוש שבמצב (המשברי) שעליו מצביעה הסטטיסטיקה, זכו להכרה כללית. למרבה האירוניה, ממשיכים להניח שאפשר לתכנן אמצעים כאלה, שיפחיתו את האבטלה עד למינימום וכך ישמרו על כושר פעולתה הכללי של שיטת הייצור הנוכחי...  אנו סבורים, לעומת זאת, כי שיטת הייצור התעשייתית (כלומר: הקפיטליסטית – י"מ) כבר חדלה מלהיות בעלת כושר פעולה".

מהפכה – או פאשיזם

מחברי גילוי הדעת (אולי חוץ משניים מהם המסתייגים משורת הצעות הכלולות במסמך) סבורים, בתמימות רבה, כי מספיק להתריע על המשבר המגיע לשיאו, ולהסביר שפתרון המשבר מחייב שינוי יסודי של כל השיטה הכלכלית והחברתית. הם מקווים כי כתוצאה מהסברה כזו יקחו המוסדות הכלכליים הקיימים על עצמם את מלאכת השינוי.

ברור שזוהי אוטופיה גמורה. אין בכוונתנו לנתח כאן בפרוטרוט את השינויים שמחברי המסמך מציעים. נציין רק ששינויים אלה לא רק יפגעו באינטרסים של מעמד בעלי ההון, אלא יחסלו למעשה את המעמד הזה. אולם כל מערכת השלטון בארצות הברית נמצאת דווקא בידי אותו מעמד!

הקפיטליסטים האמריקנים, בהרגישם כי סכנה חמורה מאיימת על כל המבנה הכלכלי והפוליטי שהם עומדים בראשו, הגיבו בשתי צורות שונות. היו אלה שתי התגובות היחידות האפשרויות מבחינה פוליטית.

האגף הליברלי (באופן יחסי) של הבורגנות מנסה להפעיל רפורמות מסוימות – כמובן מבלי לפגוע באופן יסודי בשיטה הרכושנית עצמה. זהו הקו של קנדי-ג'ונסון. אולם כבר הסברנו שרפורמות חלקיות כבר אינן מספיקות. מכאן ברור מדוע הקו הליברלי יחסית של האדמיניסטרציה הנוכחית לא הצליח לעצור את המשבר הכלכלי המתפתח ואת המרד הכושי.

האגף הריאקציוני של הבורגנות חש גם הוא בסערה המתקרבת. התגובה האינסטינקטיבית שלו היא – להתנגד לכל שינוי שהוא. גם לרפורמות חלקיות. נציגי הריאקציה האמריקנית מבינים (או מרגישים) שרפורמות כאלה אינן מסוגלות לעצור את הזעזועים המתקרבים. לכן הם ממליצים על ביצור נוסף של המשטר הקפיטליסטי ועל שימוש בשיטות פאשיסטיות לדיכוי כל התנגדות. אגף ריאקציוני ופאשיסטי זה מצא את ביטויו ומנהיגו בדמותו של ברי גולדווטר.

הפרשנים העירו, כי אחד מהגורמים שהוסיפו לגולדווטר עוצמה כה רבה, הוא דווקא המאבק החריף שמנהלים הכושים. רבים מהלבנים, שהיו מוכנים להסכים לרפורמות הדרגתיות לטובת הכושים, נבהלים מהתפרצויות האלימות ונדחפים לזרועות הריאקציה.

הפרשנים הללו צודקים. אולם עצם התופעה היא בלתי נמנעת. בכל מקרה בהיסטוריה, כאשר מופיע משבר קיצוני שאינו ניתן לפתרון בדרך של פשרות ורפורמות, מתחולל קיטוב פוליטי. הקצוות הקיצוניים מתחזקים והמרכז המתון נחלש. המציאות עצמה מכריחה אנשים לבחור בקיצוניות, כי רק פעולה קיצונית יכולה לענות על משבר קיצוני. אך ברור שהתחזקותו של קצה אחד מבהילה רבים מהמטיפים לפשרה ודוחפת אותם אל הקצה השני. כך קרה בדרך כלל וכך קורה גם בארצות הברית.

מאחר שהמשבר האמריקני הוא עמוק ויסודי, וניתן להיפתר רק באופן יסודי, חייבים אנו להסיק שגולדווטר איננו תופעה חולפת, כשם שמרד הכושים אינו חיזיון חולף. השאלה איננה אם יצליח המיליונר מאריזונה להיכנס לבית הלבן בשנה זו. גם אם יישאר בחוץ, לא ייעלם הוא והכוח הפוליטי שמאחוריו מן הבמה הפוליטית. להיפך, הוא יוסיף להתחזק.

בסופו של דבר תיפול ההכרעה: או מהפכה חברתית קרובה – או פאשיזם. לקראת הכרעה זו מתפתחת הדרמה האמריקנית.

*    *    *

כיום, היסוד המהפכני היחיד הפעיל ברחוב האמריקני הוא היסוד הכושי. אולם הכושים לבדם אינם מסוגלים לחולל את המהפכה. השאלה היא אם תקום בעוד מועד תנועה מהפכנית רבת עוצמה בקרב ההמונים הלבנים. אם כי תיתכנה הפתעות בשטח זה, הרי עתה נראים הסיכויים לכך קלושים למדי.

צר לנו לסיים בנימה פסימית – אולם לדעתנו אין מנוס מן המסקנה, שעליית הפאשיזם בארצות הברית נראית לא רק אפשרית, אלא אף ריאלית ביותר.