"אפליה, דיכוי, רדיפות" – אל-ארד

הננו מביאים בזה לידי הקוראים את הנוסח המלא של תזכיר אל-ארד לאירגון האומות המאוחדות. עד כמה שידיעתנו מגעת, לא פורסם עד עתה מסמך זה, בשלמותו ובעברית, אף לא באחד מהביטאונים בישראל.

הבאת המסמך איננה מלמדת על הזדהותנו עמו. אנו שוללים את אמיתות הפיסקה מס' 2 במבוא: "…כל המאמצים ליצור התקרבות הדדית בין הערבים ומעט האלמנטים הדמוקרטיים היהודיים, נכשלו ולא נשאו פרי".

כן שוללים אנו את גישתה של אל-ארד לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, המבוססת על החלטות האו"ם מ-1947. הננו סבורים כי פתרון יסודי לבעיה יכול לבוא רק על ידי השתלבותה של ישראל בתהליך האדיר הפוקד את המזרח התיכון, בכיוון לאחדות ערבית ולסוציאליזם. זה מחייב, כמובן, שישראל תחדל מלהיות מדינה ציונית השלובה במערך האימפריאליסטי. כן מחייבת גישתנו את ההכרה בזכויות ערביי פלשתינא.

זכויות אלה כוללות את זכות הפליטים הערבים לחזור למולדת ואת זכות ערביי פלשתינא להתדיין על עניין הגבולות. אין אנו מייחסים שום קדושה לקווי שביתת הנשק הנוכחיים וגם לא לאלה שהותוו על ידי האו"ם ב-1947. הפתרון לעניין זה יימצא על ידי הסדר בין שני הצדדים.

כל זה אינו מפחית במאומה את ההתרשמות מן המציאות המזוועת של הפקרות ושרירות לב, החסויות בחוק, הנקוטות ביחס לאוכלוסיה הערבית בישראל ואשר השלטונות מסוגלים להפעילן, כל אימת שיחפצו, נגד כל אזרח או קבוצת אזרחים שייראו בעיניהם כמסוכנים.

תזכיר זה עשוי להעשיר את האינפורמציה של הקורא ביחס לטיב המשטר בו נתונים ערביי ישראל (ההדגשות בגוף הטקסט הן שלנו – מ.מ. [משה מחובר]).

*     *     *

23 ביוני 1964

חב' אל-ארד בע"מ, נצרת, ישראל.

אל הוד מעלתו המזכיר הכללי,

אירגון האומות המאוחדות,

ניו-יורק, ניו-יורק, ארצות הברית

תזכיר על הערבים בישראל

ישראל, מדינה שנוסדה לא מכבר, חוגגת השנה את השנה ה-16 להיווסדה.

למרות שמאורעות גדולים ושינויים קיצוניים נתחוללו בעולם בשתי עשרות השנים שחלפו, למרות ההישגים העצומים שהאנושות השיגה בעבר הקרוב, עדיין רחוקים הערבים בישראל מליהנות מזכויותיהם הטבעיות.

הם סובלים ממדיניות נחרצת של דיכוי, אפליה ורדיפות, שממשלת ישראל מנהלת נגדם.

ממשלת ישראל מתמידה במדיניות המכוונת להגשמת מטרות נוראות בכל הנוגע לציבוריות הערבית, מטרות המנוגדות לחוקים הבינלאומיים ולהגינות האנושית, מדיניות הנוגדת את הצהרות הממשלה והתחייבויותיה הבינלאומיות.

אלה הם הגורמים העיקריים המעודדים את הממשלה להמשיך במדיניות האפליה שלה:

1. ההשפעה הרבה והיעילה שהאירגונים הציוניים מפעילים על העיתונות העולמית. כתוצאה מכך נפגמת האמת, ומצבה הקשה של הציבוריות הערבית מוצג לעיני דעת הקהל העולמית בצורה מטעה ומסבכת.
2.  מסע השנאה. ממשלת ישראל מנהלת מדיניות של שנאה נגד הערבים, מעודדת רגש זה בקרב היהודים, ומטיפה לו בהתלהבות בקרב תלמידי בתי הספר ומוסדות ההשכלה הגבוהה. לצערנו, כל המאמצים ליצור התקרבות הדדית בין הערבים, ומעט האלמנטים הדמוקרטיים היהודיים, נכשלו ולא נשאו פרי.
3. חוסר הפעילות של האו"ם. חרף פניות חוזרות ונשנות לאו"ם, לטפל ולחקור במצבם הלא נורמלי של הערבים, הסובלים דיכוי ואפליה אופייניים ל"תקופת כיבוש" כפי שהוגדר הדבר על ידי שר המשפטים הישראלי הנוכחי, נשאר האו"ם אדיש ופאסיבי לחלוטין.

ממשלת ישראל שואפת בכל מאודה לכבות את הרגשות הלאומיים הערביים ולחסל לחלוטין את הזהות הלאומית הערבית בישראל. התוכניות הציוניות, אף לפני הקמת מדינת ישראל, דנו במדינה יהודית בלבד, בכל המובנים. ראובן ברקת, לשעבר המזכיר המדיני של ההסתדרות, וכיום המזכיר הכללי של מפא"י, מפלגת השלטון, הצהיר ב-1955: "חשבנו על מדינה יהודית לחלוטין, ללא מיעוטים".

נאמנה לשאיפתה להשיג את המכסימום בהתאם להנחיות הללו, טיפחה הממשלה חוקים אפלים וצעדים נוקשים כלפי הערבים שהעדיפו להישאר בישראל ב-1948 בתקווה ששום שיטות נקם לא יופעלו נגדם. למרבה הצער נתבדו כל התקוות הטובות הללו, נוכח העריצות, השימוש לרעה והאפליה – עובדות מצערות המחזיקות את ערביי ישראל באופן מתמיד במצב של אי נוחות.

הקווים העיקריים של מדיניות זו הם:

1. קרקעות ערביים

הממשלה יזמה חוקים המכוונים להפקעת הקרקעות הערביים ולהחרבת הכפרים הערביים והנחלאות החקלאיות.

בשנת 1948 כפתה הממשלה את תקנות החירום לרכוש נפקדים, תקנות שהומרו מאוחר יותר, ב-1950, בחוק רכוש הנעדרים.

כ"נעדר" מוגדר בחוק כל תושב פלשתינאי קודם, אשר או שעזב את מקום מגוריו הקבוע בפלשתינה לפני 1 באוגוסט 1948, או עבר, מכל סיבה שהיא, לאחד מאותם האזורים בפלשתינה שנמצאו תחת שליטת כוחות אשר התנגדו להקמת מדינת ישראל בתקופה שבין 29 לנובמבר 1947 ועד היום בו יבוטל מצב החירום עליו הכריזה הממשלה ב-19 באפריל 1948.

למעשה, מצב החירום הינו עדיין בתוקפו. והמונח "נעדר", על כל המסקנות המשפטיות המשתמעות ממנו, מופעל כלפי כל הערבים באזור המשולש ורבים אחרים החיים בחלקים שונים של המדינה, שנכבשו על ידי ישראל, או נמסרו לה מאוחר יותר.

יצוין, כי הרוב המכריע של הערבים אשר שינו את מקום מגוריהם, פחד מגורל איום, בדומה לזה שנפל בחלקם של תושבי דיר-יאסין, אשר 200 מהם נשחטו באכזריות על ידי כוחות יהודיים בלתי סדירים ב-9 באפריל, 1948.

יתר על כן, הממשלה מפעילה בהרחבה את סעיף 125 של תקנות ההגנה (חירום) מ-1945 על מנת להפקיע קרקעות ערביות.

בסעיף 125 נאמר:

"מפקד צבאי זכאי להצהיר בפקודה על כל שטח או מקום כאזור סגור, לצורך תקנות אלה. כל אדם, אשר בתקופה בה פקודה כזאת נמצאת בתוקפה לגבי אזור או מקום, נכנס או יוצא מאזור או מקום ללא אישור בכתב שהוצא על ידי המפקד הצבאי או בשמו, יהיה אשם בעבירה נגד תקנות אלה".

כתוצאה מכך, עשרות כפרים ערביים הוכרזו כ"אזורים סגורים", אחרי שיושביהם פונו מהם. כך נפתחה הדרך לתפיסת קרקעותיהם. נזכיר כאן רק אחדים מהם. גבסיה, עמקא, פרדיס, כפר עינן, מגדל, כפר ברעם, מנסורה, מיער, קויקט, ברווה, דמון, רואיס.

בשנת 1949 נתנה הממשלה תוקף לתקנות חירום (אזורים סגורים), בהתאם לכך יופה כוחו של שר הביטחון להכריז על כל אזור בישראל "אזור ביטחון" ולפנות את יושביו מתוכו, 10 ימים לאחר הודעה זו.

בתוקף התקנות הללו הכריז שר הביטחון על רוב המשולש והגליל המיושבים ברובם על ידי ערבים, כעל "אזורי ביטחון". התושבים הערביים של איקרית וברעם, שני כפרים בגליל, גורשו בכוח הזרוע. הם התלוננו על העוול שנעשה להם בפני בית הדין בירושלים, אך בעוד עניינם נדון בערכאות המשפטיות החריבו השלטונות את שני הכפרים, מבלי להתחשב בכבוד השיפוט העליון. יתרה מזו, ראש הממשלה, בן-גוריון, הכחיש בכנסת כי ידע משהו על שני המאורעות המחפירים הללו, ולהוסיף חוצפה על עלבון הושמד הכפר איקרית, שכל תושביו הינם יוונים קתולים, על ידי הצבא הישראלי דווקא בערב כריסטמס 1951.

ב-1948 הוציאה הממשלה תקנות חירום בקשר לאדמות בור. התקנות מייפות את כוחו של שר החקלאות לתפוס את כל אדמות הבור, שהפכו לכאלה בתוקף תקנות הביטחון (חירום) מ-1945 ותקנות החירום (אזורים סגורים) 1949, לשם השבחתן הסופית ומסירתן לידי מתיישבים יהודים.

ב-1950 נתנה הממשלה תוקף לחוק הפקעת קרקעות במקרי חירום. חוק זה מייפה את כוחה של הממשלה לתפוס באופן זמני כל קרקע ולמשכן כל בניין הנחשב כדרוש ל"הגנת המדינה, הביטחון הלאומי, השירותים הסוציאליים, קליטת העלייה (היהודית), שיכון חיילים משוחררים ונכי מלחמה". תחילה, כשנחקק חוק זה, נאמר שיישאר בתוקף שלוש שנים, אך עוד בטרם חלפה תקופה זו הוארך תוקף החוק לשש שנים נוספות ולבסוף שונה בצורה כזאת שכל הקרקעות והבניינים שנתפסו ויושבו בתוקף החוק עד 1 באוגוסט  1958 הופקעו סופית.

ב-1953 הוצא חוק בעלות הקרקע. שישה חודשים לאחר פרסומו הרשמי הוחרמו קרקעותיהם של 250 כפרים ערביים. בתוקף חוק זה, כל הקרקע שנשמרה, נתפסה, הוקצבה, או שימשה, מאז 14 במאי 1948, לצרכי פיתוח, התיישבות וביטחון, ואשר בעליה לא טיפלו בה, הוכרזה כרכושה של רשות הפיתוח.

החוק קבע את הפיצויים שיש לשלם עבור כל דונם בהתאם לערכו ב-1 בינואר 1950 – מעשה של אי צדק משווע. אותו זמן היו המחירים נמוכים במיוחד, וערך הלירה הישראלית היה נמוך פי חמישה מערכה ב-1953, כשהחוק נתקבל.

על מנת לחזק את השליטה בערבים ולשדוד מהם יותר קרקעות באמצעות החוק, הוכרז ב-1958 על צו הרישום. חוק זה מהווה תיקון לחוק הקרקעות העותומני משנת 1858. הוא קובע את תקופת הרישום ל-20 שנה, במקום 10 שנים בחוק העותומני. החוק העותומני דורש כי בטרם תירשם רשמית כל חלקת אדמה על שמו של אדם במשרד הרישום לקרקעות, [רישום] המהווה הכרה בבעלות, חייב הנרשם להוכיח כי עיבד את אדמתו ברציפות לפחות 10 שנים. למעשה, רוב אדמות פלשתינה הן אדמות מירי, שלגביהן שני החוקים תופסים. בחלק ניכר מאדמות אלה, במיוחד בגליל, לא בוצעו מיפוי ומדידה ולכן התביעות לגביהן לא נרשמו בתקופת המנדט. אילו נשארו בתוקפן התקנות של החוק העותומני יכלו האיכרים הערבים להוכיח בקלות את תביעותיהם לגבי בעלות על הקרקעות, אך התיקון משנת 1958, המאריך את תקופת הרישום מ-10 ל-20 שנה, מקשה עליהם ולעתים אף מונע מהם זאת ובכך מאפשר לממשלה להניח את ידיה על אלפי דונמים של קרקעות ערביים.

כדי להרחיב עוד יותר את תפיסת הקרקעות הערביים, משתמשת הממשלה מפעם לפעם בצו הקרקעות 1943 (הפקעות לצרכי ציבור). חוק זה מאפשר לממשלה להפקיע את רוב הקרקעות הערביים סביב נצרת, שעליהם נבנתה עיר יהודית. יתר מכן, גם אדמות בטול ושגור הופקעו – אדמות שעליהן נבנית כרמיאל, עיר יהודית.

יהיו נימוקיה ואמתלותיה של הממשלה אשר יהיו, לעולם לא תצליח להסתיר את האמת המרה. היא פועלת בהתלהבות להפיכת כל הגליל לאזור יהודי לחלוטין. ידוע, כי גם לפני הקמת מדינת ישראל ביקש בן-גוריון מילווה מן הקרן הקיימת ובתמורה הבטיח לה שני מיליון דונם במחיר חצי לירה הדונם. הקרן הקיימת התעניינה מה הן אדמות אלה ומר בן גוריון השיב כי קיימת אפשרות ש"ההגנה" תתפוס אדמות ערביות בפלשתינה ותמסור אותן לקרן הקיימת כתמורה בעיסקה.

במסעה הבלתי פוסק והבלתי נחלש בהוצאת חוקים, צווים ותקנות המכוונים בצורה מפלה לרעה כנגד המיעוט הערבי בישראל, מתעלמת הממשלה בעקשנות מהתחייבויותיה הבינלאומיות והצהרותיה, מפירה את החלטות האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 (חלוקה) ואת הסכם שביתת הנשק הישראלי-ירדני מ-1949.

בסעיף 8 בפרק 2 של החלטות החלוקה נאמר:

"שום הפקעת קרקע שבבעלות ערבית במדינה היהודית לא תורשה, פרט לצרכי הציבור. בכל מקרה של הפקעה ישולמו פיצויים מלאים, כפי שייקבע על ידי בית המשפט העליון, בטרם תבוצע ההפקעה".

יצוין כי ישראל בפנייתה להתקבל לאו"ם הבטיחה לכבד ולקיים את החלטות האו"ם בנוגע לפלשתינה וכן את הסכמי שביתת הנשק. יתר על כן, היא הבטיחה שלעולם לא תחוקק חוקים, צווים או תקנות העלולים להיות מנוגדים לרוח או לתוכן החלטות האו"ם או הסכמי שביתת הנשק.

בסעיף 6 חלק 3 של הסכם שביתת הנשק הישראלי-ירדני נאמר:

"בכל מקרה בו ייפגעו כפרים כתוצאה מקביעת קו שביתת הנשק, כפי שנקבע בסעיף 2 בפרק זה, יהיו תושבי הכפרים הללו זכאים להחזיק במלוא זכויותיהם בנוגע לרכוש, מגורים וחופש, ויזכו להגנת זכויות אלה".

בחשפנו את מסע הממשלה להפקעת הקרקעות הערביים עלינו לטפל בבעיית הווקף המוסלמי (הנאמן הדתי). בניגוד לתהליכים משפטיים ומסורתיים ששררו בתקופת המנדט, הפרידה ממשלת ישראל את הציבור המוסלמי מן הווקף, השתלטה לחלוטין על האדמיניסטרציה שלו ועשתה שימוש לרעה בכספיו, בעוד שכל שאר הציבורים הלא יהודיים במדינה נהנים משליטה מסוימת בווקפים שלהם.

בחפשו מסווה להסתיר בו את הטיפול המרושע בווקפים המוסלמיים מינה משרד הדתות "ועדות ייעוץ מוסלמיות". לוועדות אלה אין שום סמכויות, למעשה מהוות הן חלונות ראווה בלבד, שחבריהן נבחרו במיוחד כדי להיות משרתים של השלטון למגינת ליבם של כל בני עדתם.

למרות שבווקפים המוסלמיים מצטברים מדי שנה סכומים ענקיים, נמנע מהציבוריות המוסלמית כל חלק בכסף זה. כתוצאה מכך סובלת פעילותם הדתית, החברתית והתרבותית ממחסור ונמצאת למעשה במצב קיפאון מאז הקמת המדינה.

ב-1955 טען בן-גוריון כי ההכנסות מרכוש הווקף לאותה שנה הסתכמו ב-180,000 ל"י בלבד, זה מנוגד למציאות. אדמות הווקף המוסלמי מהוות כ-1/16 מפלשתינה, כשרובן נמצא בישראל. לדוגמה:

• הווקף של רובין – 40,000 פידאן [1 פידאן=כ-3 דונם].
• הווקף של סדני עלי – 28,000 פידאן.
• הווקף של אל-רדואן – 50,000 פידאן.

בעיית הבדואים (השבטים הערביים) בנגב אף היא בעלת חשיבות רבה. במשך 16 שנים הם נתונים לרדיפות ולדיכוי. הם נאלצים לחיות "חיי גטו", ורק אנשים נאמנים לשלטון רשאים לבקרם. רבים נושלו מאדמותיהם החקלאיות הפוריות וגורשו לאזורים צחיחים המתוארים על ידי היהודים כ"לב אפילת המדבר". אדמותיהם חולקו בין איכרים יהודים וקיבוצים.

חרף כל זאת, ממשיכה הממשלה במדיניותה הנוקשה בתקווה לגרש את הבדואים הנותרים. היא מנהלת מדיניות זו בכל מיני אמצעים, לעתים בשכנוע והבטחות, ולעתים קרובות מאוד באיומים ואינטריגות. המקרה האחרון, בו נחשד ערבי ברצח נערה יהודייה, נוצל בכוונה תחילה בצורה כזאת שעורר גל של איבה ובכך נתן למימשל הצבאי נימוק לפתוח נגד הבדואים במסע טרור ולחץ חסר רחמים.

2. המימשל הצבאי

262,000 ערבים – הם חיים ברובם בגליל, במשולש ובנגב. מאז הקמת המדינה כפו השלטונות ממשל צבאי מחוכם על שלושת האזורים הללו. ממשל מאוס זה מאופיין בגסותו ובאופיו הגזעי המובהק. הוא זורע איבה, פירוד, פחד וטרור.

תקנות ההגנה (חירום) 1945, שנועדו לדיכוי מהומות והתקוממות, מהוות את עמוד השידרה של הממשל הצבאי. חוקים אלה נותנים למושל הצבאי סמכויות שרירותיות ניכרות ההופכות את שלטונם לשרירותי, עריץ, ומאפשרות להם לעשות בו שימוש לרעה.

תחת המימשל הצבאי איבד האזרח ערבי את זכויות היסוד שלו, דהיינו, את חופש התנועה וההבעה. המושלים הצבאיים משתמשים בהרחבה בסמכויותיהם למעצר אדמיניסטרטיבי והגליות. הם מחזיקים באופן בלתי חוקי בכל האדמיניסטרציה של הערבים ומתערבים בגסות בענייניהם הפנימיים של האזרחים.

מבקר המדינה הצהיר בדו"ח השנתי שלו לשנת 1959, כי המושלים הצבאיים מטפלים תכופות בעניינים שאינם במסגרת שיפוטם והכפופים רק לרשויות האזרחיות.

השלטונות הישראליים טוענים כי המימשל הצבאי הכרחי לביטחון המדינה. הם משתמשים בעיתונות ומנצלים את מנגנון התעמולה על מנת לתאר את הערבים כגיס חמישי המסכן את ביטחון המדינה. למעשה, כל ההאשמות הללו הוכחו כמסולפות, מוטעות ומטעות. הוויכוח בכנסת ב-1962 מאשר את השקפתנו וסותר את האשמות השלטונות.

הרי מספר קטעים מהוויכוח:

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ומנהיג מפא"י, אמר:

"אני יודע כי רוב ערביי ישראל רוצים לחיות בשלום ומצפים לפתרון שליו של הסכסוך הישראלי-ערבי".

משה כרמל, מנהיג מרכזי ב"אחדות העבודה", אמר:

"המימשל הצבאי איננו עוד הכרח לביטחון המדינה. קיומו הממושך מזיק ליחסים היהודיים-ערביים בישראל, פוגע בחוק היסוד הדמוקרטי בדבר שוויון כל אזרחי המדינה, פוגע ברגשות ומזיק לשמה הטוב של ישראל בעולם".

יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם, אמר:

"אין שום קשר בין ביטחון המדינה, ביטחונה הפנימי, והמימשל הצבאי".

קבוצת פרופסורים באוניברסיטה העברית הוציאה ב-1958 גילוי דעת המגנה את המימשל הצבאי, גם מספר קציני צבא גבוהים הגישו ב-1962 תזכיר השולל את הצורך בקיום המימשל הצבאי.

לסיכום: המימשל הצבאי נוסד כדי להשיג את המטרות המרושעות הבאות:

1. הפקעת הקרקעות הערביים. עסקנו כבר בבעיה זו בפרוטרוט. שמעון פרס, סגן שר הביטחון, כתב ב"דבר" (26.1.62): "סעיף 125 של תקנות החירום הוא העמוד החזק של המימשל הצבאי, הוא כופה את מסע העלייה וההתיישבות".
2. המימשל הצבאי מסייע לעוות ניסיונות רבים ליצור יחידה ערבית פוליטית עצמאית, מסייע לשלול מהאזרח הערבי את זכויותיו ובמיוחד את זכות ההבעה שלו. כל הניסיונות להוציא עיתון ערבי חופשי, עצמאי ומכובד, נתקלו בהתנגדות עקשנית. המימשל הצבאי מכוון למנוע מהקמת חזית ערבית משותפת בתוך ישראל. הוא מכוון לחיסול התרבות הערבית ולפירוד וחיסול כל הסטטוס הערבי.
3. המימשל הצבאי משרת את האינטרסים של מפלגת השלטון. הצבעות המיעוט הערבי מכוונות באמצעות הבטחות כוזבות ואיומים לבחירת מועמדים בלתי רצויים.

3. התרבות הערבית

רמת הלימודים הגבוהה בתקופת השלטון המנדטורי ירדה לשיא השפל ב-16 השנים האחרונות. אחוז ההצלחות בבחינות הבגרות הממשלתיות בבתי הספר הערביים הנמצאים בפיקוח משרד החינוך הוא 5.4% בלבד. השפלה זו נובעת מכמה סיבות.

1. ההתערבות המזיקה והגסה של המימשל הצבאי והש.ב. (שירותי המודיעין) בבעיות חינוכיות טהורות. למעשה, לשני הגופים הללו יש יתרון בבחירת ומינוי "מורים" ללא קשר בדרגת השכלתם וסמכותם המקצועית. הם נבחרים לפי השירותים שהם מסוגלים לשרת את המימשל הצבאי והש.ב. הם נדרשים להיות צייתנים, משרתים נאמנים וסוכני תעמולה למפלגת השלטון.
2. חוסר מקום בבתי הספר. למרות שמספר התלמידים הערביים הולך ורב, מספר בתי הספר וגודלם מצומצם מאוד. משרד החינוך מתרשל בכוונה להפעיל את חוק חינוך חובה חינם בקרב המיעוטים ומאפשר תנאי הוראה בלתי מתאימים ובלתי נוחים בבתי הספר.
3.  מחסור חריף בספרים מתאימים, ציוד מעבדתי, מפות וספריות.
4.  עובדים אחראים אחדים עושים שימוש לרעה בסמכותם בפרסמם ספרים בעלי רמה נמוכה מתוך כוונה לרווחים ספסריים ובתקווה להרעיל את המנטליות של הדור החדש.

חמישה בתי ספר תיכוניים ערביים קיימים בישראל, אחד בלבד (בנצרת) מלמד מדעי הטבע. לכל השאר חסרים אולמות, מגרשי משחקים ומועדונים.

גישתה השלילית של הממשלה כלפי התרבות הערבית מכוונת למחוק ממוחות בני הדור החדש כל קשר עם עברם המפואר, לכבות את הרגשות הלאומיים ותקוותיהם לעתיד טוב יותר. למעשה הוא מותיר להם שתי אפשרויות קודרות: הגירה או התבוללות.

4. אפליה גזעית

הצהרת העצמאות הכריזה על שוויון מלא לכל אזרחי המדינה, והמליצה על שיתוף הערבים בכל המוסדות הרשמיים והציבוריים. לצערנו, מדיניות הממשלה רואה בערבים אזרחים ממדרגה שנייה, ומתייחסת אליהם אף גרוע מכך. היא מעודדת בגלוי כל מיני צעדי אפליה ומסייעת לזרוע איבה ופירוד ביניהם. גל האפליה חילחל עמוק לכל שכבות החיים ויצר רגשות מתמידים של איבה וחשד.

האזרחים הערבים מהווים עשירית מהאוכלוסייה, ממלאים את חובותיהם האזרחיות והתחייבויותיהם ומשלמים כל מיני מיסים. למרות זאת מהווים העובדים הערבים בממשלה רק 1.5% מכלל העובדים.

במערכת הבחירות ב-1961 הדגיש אחד מהמועמדים:

"חובת הממשלה היא להפוך את ערביי ישראל ל'מעמד עובדים' שיעמוד לשירות ההמונים היהודים".

למעשה, קיבלה הממשלה קו מדיני זה ומנסה להשיג את המכסימום בכיוון זה במינימום של זמן.

מדיניות האפליה המוחשית המנוהלת נגד ערביי ישראל נוגעת לכל צדדי החיים. נתאר בקיצור את הפרטים הבאים:

• שירותים ציבוריים: עד עתה מורגש ברוב הכפרים הערביים מחסור במי שתייה, חשמל ודרכי אספלט.
• שירותי בריאות: כפרים רבים סובלים מהיעדר מוחלט של שירותי בריאות. התקרית האחרונה בכפר כיסרא, שבה נפטרו 12 ילדים מאדמת, היא הוכחה חותכת להזנחה.
• רשויות מקומיות: הבעיה מנוצלת בהרחבה על ידי המימשל הצבאי. היישובים הערביים סובלים או ממכת רשויות מקומיות ממונות, או מהיעדרן המוחלט.
• אחרון בתור אך לא בחשיבות: ממשלת ישראל שוללת מהערבים את זכויותיהם היסודיות: חופש הדיבור, חופש הביטוי וחופש פוליטי. הממשלה מתנגדת באופן נמרץ לייסוד תנועה פוליטית ערבית עצמאית המסוגלת לייצג באמת את המיעוטים הערביים. הממשלה גם שוללת מהערבים את זכותם היסודית לפרסם את עיתונם שבו יוכלו לבטא את רגשותיהם, שאיפותיהם ותביעותיהם למימוש זכויותיהם.

ההתנגדות הגלויה ליצירת תנועה פוליטית ערבית עצמאית, הניסיונות חסרי המעצורים לדכא את הנוער הערבי החושב והחופשי, השלילה הבלתי צודקת של אפשרות הביטוי החופשי, כלומר הוצאת עיתון; כל הגורמים הללו מנוצלים על ידי הרשויות המוסמכות בניסיונן להשיג את מטרתן המרושעת, דהיינו: חיסול הסטטוס הערבי הלאומי בישראל. יתר על כן, הרשויות מעודדות את הנוער הערבי להצטרף למפלגות ציוניות ובלתי ציוניות, בתקווה למחות את רגשותיהם הלאומיים ולהקל בכך את הטמעתם בסביבה היהודית.

בתוך אווירה בלתי בריאה זו של רדיפות ואפליה, גזענות ושוביניזם, נשמע קול ערבי גאה הקורא לכל הערבים בישראל לשמור על זכויותיהם החוקיות, על מקומם המתאים בחברה ועל כבוד לרגשותיהם ומסורתם.

קול זה יצא מקבוצת נוער ערבי המשוכנעת עמוקות בצדקתה, המתנגדת באומץ לכל ניסיונות האפליה, לשדידת הקרקעות ולנישול. הם תובעים שוויון, צדק, כבוד וחופש. הם מדגישים את תביעתם לצדק, אשר נעשה לעתים קרובות פלסתר באמצעות חוגים גרועים ואינטריגות.

קבוצה זו של צעירים התאחדה תחת סיסמה אחת: "צדק" וקריאה אחת: "אל-ארד" (האדמה). הם ידועים בדרך כלל כ"קבוצת אל-ארד".

בראשית פעולתם החליטו לפרסם עיתון משלהם תחת השם: "אל-ארד", המסמל את המורשת הנצחית השייכת מימים ימימה לערבים.

לפני כן פירסמו תזכיר לציבור בו הסבירו את תביעותיהם הצודקות וכוונותיהם השלוות. אחר כך הגישו בקשה רשמית לרישיון לשם הוצאת העיתון.

הרשויות המוסמכות דחו את מתן התשובה מעבר לתקופה הקבועה בחוק, בהמציאן סיבות סרק. כתוצאה מכך החליטה הקבוצה לפרסם ביולטין שבועי המביע את דעתה על בעיות פנים ומדיניות חוץ. זו היתה נקודת המפנה ותחילת התנגשות גסה עם השלטונות, שנעזרו בכל האמצעים לדיכוי פעילות הקבוצה, אשר חבריה נפלו קורבן לסנקציות כספיות וכלכליות חריפות. העיתונות המקומית יצאה נגד הקבוצה במערכת הסברה מטעה והאשמות כוזבות. אפילו העיתונות הציונית בעולם הצטרפה למערכה, ובמיוחד ה"ג'ואיש כרוניקל" הלונדוני.

"אל-ארד" ניצבה איתנה מול כל ההתקפות, התככים והאי מוסריות. היא לא נסוגה ממדיניותה המבוססת על יסודות צודקים ואמונה קדושה. הרשויות הביאו את הקבוצה לאחר מכן לבית המשפט בהאשמה שעברה על חוק העיתונות. חברי הקבוצה נדונו לקנסות כבדים של 1,000 ל"י כל אחד ומאסר על תנאי לשלושה חודשים. לבסוף הקטין בית המשפט העליון לערעורים את הקנסות למחציתם, אך תנאי המאסר לא שונו. למרות שהקנסות הכבדים גרמו נזק כספי כבד לחברי הקבוצה המשיכו הם במאמציהם להשיג צדק לעניינם.

אותה עת פנתה הקבוצה לרשם החברות בבקשה לרשום חברה מסחרית לשם הדפסה והפצה, תחת השם "חב' אל-ארד בע"מ". הרשם פסל את הבקשה באמתלה של ביטחון המדינה ושמירה על הסדר הציבורי. הבעיה הובאה לבית המשפט העליון בירושלים אשר דחה את טענות הרשם וציווה לרשום את החברה. התובע הכללי עירער על פסק הדין וחמישה שופטי בית המשפט העליון דנו בעניין. ברוב קולות חזר בית המשפט ואישר את פסק דינו הראשון וציווה סופית לרשום את החברה. על סמך זאת ביקשה "חב' אל-ארד בע"מ" רישיון להוציא לאור את העיתון הנכסף "אל-ארד" ופעם נוספת סירב מושל מחוז הצפון (נצרת) לאשר את הרישיון המבוקש בטענה שלעורך הראשי חסרים נתונים.

הוגשה בקשה חדשה בצירוף הנתונים הדרושים של העורך הראשי. נאמן לגישתו המוטעה סירב מושל המחוז, בהסתמכו על סעיף 94 של תקנות ההגנה (חירום) המעניקות לו סמכויות מתאימות.

כל הטיפול הלא נעים והגס נגד אותם צעירים ערבים המבקשים להביע ברמה את השקפותיהם הפוליטיות מוכיח בבהירות את האפליה והשוביניזם.

קבוצת "אל-ארד" מאמינה כי ערביי ישראל הינם חלק מערביי פלשתין המהווים חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית.

אלה הן מטרותיהם:

1. שוויון מלא לכל האזרחים, שוויון המקיף את כל זכויות היסוד. קץ לאפליה ולדיכוי.
2. ביצוע, מצידה של ישראל, של החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 בדבר חלוקת פלשתינה – החלטה צודקת, המגינה על האינטרסים של העם היהודי והערבי ומחזקת יציבות ושלום במזרח התיכון.
3. ניהול מדיניות חוץ ישראלית של אי הזדהות, נייטרליזם חיובי ודו קיום בשלום.
4. הכרה מצד ישראל בתנועה הלאומית הערבית הקוראת לאחדות וסוציאליזם, כביטוי לכוח המתקדם ביותר והמוסמך, שבו תלוי עתידו של אזור זה – תחזית בה תלוי עתידה של ישראל עצמה.
5. שיתוף פעולה עם כל הגופים בישראל המסכימים להגשמת העקרונות הנ"ל או לחלק מהם.

בהמשיכה לחפש צדק והבנה הגישה קבוצת אל-ארד את בקשתה לבית המשפט העליון בירושלים, אולם באווירה עוינת ללא תקדים דחה בית המשפטי את הבקשה.

בפסק דינו קבע נשיא בית המשפט:

"המגישים טענו כי הסירוב לאשר להם רישיון לעיתון המסוגל לבטא את השקפותיהם הפוליטיות מהווה פגיעה בחופש הפרט ובחופש העיתונות. אולם בהתחשב בעובדה שזוהי בעיה חברתית-פוליטית הקשורה בתנאים המיוחדים שבהם התקיימה מדינת ישראל בשנים שחלפו, אין בכך כדי להוות בסיס לתביעה בבית המשפט העליון, אלא יש להפנות זאת לכתובת אחרת. כי תהיה השקפת בית המשפט העליון אשר תהיה, ביכולתו רק לתבוע הפעלת החוק, בין אם הוא טוב, בין אם הוא רע, בין אם הוא משקף את המציאות, בין אם לאו – השאלות השנויות במחלוקת שייכות לתחומה של הכנסת, לא לתחומם של בתי המשפט".

השופט ברנזון אמר:

"המגישים טענו כי אם יצווה בית המשפט על המשיב (מושל המחוז) להסביר את הסיבות שהביאו אותו לשלול מהם רישיון, יתברר כי הם (המגישים – קב' אל-ארד) נפגעו מאפליה גזעית ופוליטית משום שהם ערבים שהשקפתם אינה מקבילה לזו של אירגונים יהודיים ונגדה את זו של המשיב. מאידך, הבטיח התובע הכללי לבית המשפט כי מושל המחוז פעל לפי שיקולי ביטחון בלבד, אך החומר ששימש כבסיס להחלטתו אינו ניתן לפרסום בתוקף צו שהוצא על ידי שר הביטחון. עם זאת הבטיח להראות חומר זה לבית המשפט עצמו. אולם אנו דחינו את הצעתו כיוון שלא ראינו עצמנו מתאימים לבדוק את הסיבות להחלטת המשיב בעת שפעל בתחום שיפוטו החוקי בסרבו לגלותם. מכל מקום, המגישים לא יכלו לבטל את תוכן החומר שלא הורשו לבדקו".

השופט ברנזון המשיך לדון בקובלנת המגישים, כי בלתי מניחה ביותר את הדעת היא העובדה, שעניין כה חשוב, הקשור באופן הדוק בחופש הדיבור והפרסום, יופקד לחלוטין ובשלמות בידיו של מושל המחוז מבלי שתהיה כל אפשרות לבקר זאת. בדונו בעניין זה קבע השופט ברנזון:

"נכון כי זוהי שאלה רצינית ביותר… לבית המשפט אין ברירה… אלא לכפות את החוק כפי שהוא, ואם המשיב בוחר שלא לפרש את סיבותיו לאי מתן הרישיון המבוקש למגישים, אין ביכולתו של בית המשפט העליון להתערב".

יתר על כן, תקנות ההגנה (חירום) 1945 מעניקות למושלי המחוזות די סמכויות להתערבות בכל צדדי החיים. סעיף 94 של התקנות הללו נותן למושלי המחוזות את הכוח להחניק את חופש העיתונות. בסעיף זה נאמר:

94. (2) מושל המחוז, בהתאם להבנתו, וללא מתן סיבה כלשהי, רשאי לאשר או לשלול כל רישיון (לעיתון) ורשאי לצרף תנאים לכך, כך שבכל עת יוכל לבטל כל רישיון כזה או לשנותו, או להשמיט מתוכו כל תנאי קודם, או להוסיף לו תנאים חדשים.

עלינו לציין עוד כמה מהסעיפים המיוחדים בתקנות החירום הפוגעות בגסות בחרויות החיוניות של הפרט. סעיף 109 נותן למושלים הצבאיים מלוא הכוח להגביל את חופש הפרט:

109. (1) מושל צבאי רשאי להוציא, ביחס לכל אדם, צו בנוגע לכל או לחלק מהמטרות הבאות כנאמר:

א. להבטיח, שפרט לרישוי על ידי צו, או על ידי סמכות או אדם מתאים כמפורט בצו, לא יהיה אותו אדם רשאי להימצא בכל שטח שיצוין, בישראל.

ב. לתבוע ממנו להודיע על תנועותיו, באופן ובזמן ולאותה רשות, כפי שיצוין בצו.

ג. לאסור או להגביל את ההחזקה או השימוש על ידי אותו אדם בכל אחד מהחפצים שיפורטו.

ד. להטיל עליו הגבלות בנוגע לעבודתו או עסקו כפי שיצוין בצו, וכן בנוגע לקשריו או התחברותו עם אנשים אחרים ובנוגע לפעילותו בקשר להפצת ידיעות או השקפות…

סעיף 110 מעניק למושלים הצבאיים את הסמכות להוציא צווי "פיקוח משטרה". בסעיף נאמר:

110 (1) מושל צבאי רשאי להורות בצו כי כל אדם יועמד תחת פיקוח משטרתי לכל תקופה שלא תעלה על שנה אחת.

2. כל אדם הנתון תחת פיקוח משטרתי בהתאם לסעיף הקודם יהיה כפוף לכל, או לחלק, מההגבלות הבאות כפי שיורה המושל הצבאי, לאמור:

א. הוא יידרש לגור בתחומי כל שטח בישראל כפי שיצוין בצו מטעם המושל הצבאי.

ב. הוא לא יורשה להעביר את מקום מגוריו לשום אזור אחר באותו מחוז משטרתי ללא אישור בכתב ממפקח המשטרה האזורי, או לשום מחוז משטרתי אחר ללא אישור בכתב מן המפקח הכללי של המשטרה.

ג. הוא לא יהיה רשאי לעזוב את העיר, הכפר, או תת-המחוז, בתחומם התגורר, ללא אישור מהמפקח האזורי של המשטרה.

ד. הוא יודיע בכל עת למפקח האזורי של המשטרה במחוז מגוריו על הבית שבו הוא מתגורר.

ה. הוא יהיה חייב, בכל עת שיידרש לעשות זאת על ידי קצין המשטרה האחראי למשטרה באזור מגוריו, להתייצב בתחנה המשטרה הקרובה ביותר.

ו. הוא יישאר בתוך מקום מגוריו החל משעה אחת לאחר שקיעת החמה ועד לזריחתה והמשטרה תהא רשאית לבקרו במקום מגוריו בכל עת.

יתרה מזו, סעיף 111 מייפה את כוחו של המושל הצבאי להוציא צווי מעצר אדמיניסטרטיבי, ככתוב:

111. (1) מושל צבאי רשאי להורות בצו כי כל אדם ייעצר במקום מעצר כמצוין על ידי המושל הצבאי בצו.

סעיף 125 מייפה את כוחם של המושלים הצבאיים להטיל עוצר על כל חלק, או חלקים מסוימים במדינה, ככתוב:

מושל צבאי רשאי לצוות על כל אדם בתחום המצוין בצו להימצא בתוך ביתו בשעות המפורטות בצו ובמקרה כזה, באם כל אדם נמצא או נשאר מחוץ לביתו באותו תחום בשעות המפורטות ללא אישור בכתב מטעם המושל הצבאי, או בשמו, או על ידי אדם שהוסמך כחוק על ידי המושל הצבאי להוציא אישורים כאלה, יהיה חייב בעבירה על התקנות הללו.

תקנות ההגנה הללו מ-1945, שעליהן התבסס פסק דינו של בית המשפט העליון, הינן למעשה עריצות ואימפריאליסטיות באופיין ובמשמעותן. הן הוצאו על ידי הרשויות המנדטוריות הבריטיות ונועדו במקורן לדכא את כל התנועות לשחרור לאומי.

סעיפי התקנות המאוסות הללו מבטלים במישרין ובעקיפין כל תקנות וחוקים קיימים אחרים ומעניקים לרשויות סמכות לפגוע ולבטל את חרות הפרט של האזרח, להותירו חסר אונים ואומלל. תקנות אכזריות ודיקטטוריות אלה כופות הגבלות קודרות על חופש העיתונות, הדיבור, הביטוי וההתאגדות.

מאז פורסמו נתקלו בהתנגדות עזה ובמחאות נמרצות מצד ערבים ויהודים כאחד. ב-7 בפברואר 1946 נערכה נגדן אסיפת מחאה בתל אביב, שבה נועדו 400 עורכי דין יהודיים, שחלק מהם תופסים כיום משרות רמות. ד"ר דונקלבלום, שמונה כחבר בבית המשפט העליון אחרי הקמת המדינה, אמר באותה פגישה:

"תקנות אלה מהוות איום מתמיד נגד האזרחים, ואנו כעורכי דין רואים בהן פגיעה גסה בעקרונות היסוד של החוק, הצדק והמשמעת. תקנות אלה שוללות מהאזרחים את זכויותיהם ומעניקות לרשויות סמכויות בלתי מוגבלות".

ד"ר דב יוסף (שר המשפטים הנוכחי) פנה לעצרת באומרו:

"מתעוררת השאלה לאור התקנות הללו: האם תהיה קיימת חרות לאזרחים או שכולנו נהיה כפופים לטרור משפטי? הייתכן כי הרשויות יוכלו להתערב בעניינינו הפרטיים ללא כל הגבלה? כל אזרח יכול מעתה להיאסר ולהימצא חסר-אונים מבלי שתוגש נגדו תביעה משפטית כחוק, ומבלי שיובא לבית המשפט. תקנות אלה מותירות את האזרח חסר הגנה לחלוטין. אין יותר חופש לפרט. השאלה היא: חופש או עריצות, אין אפשרות נוספת. אין ביכולתנו לדרוש מהאזרח לכבד תקנות אלה המלבות אי-אמון ושנאה".

יעקב שפירא, שמונה לאחר מכן לתובע כללי של ממשלת ישראל, תקף במרירות את התקנות באותה עצרת מחאה וקבע:

"לתקנות הללו אין אח ודוגמה בעולם התרבותי, אפילו לא בגרמניה הנאצית. ייתכן שהן קיימות במדינה כבושה. הרשויות מעמידות פנים כאילו התקנות מכוונות נגד פושעים, אך שום רשות אינה יכולה להרשות לעצמה הוצאת תקנות כה בלתי אנושיות".

בסיום האסיפה נתקבלו ההחלטות הבאות:

1. תקנות החירום שוללות מהאזרח את כל חרויות היסוד שלו.
2. תקנות החירום מהוות איום מתמיד נגד יסוד החוק והמשמעת ואיום גדול על חופש הפרט וחייו וכופות משפט דיקטטורי.
3.  האסיפה קוראת לביטול התקנות.

בחוסר כל בושה נוכח עמדתה המגוחכת, מעיזה העיתונות הציונית והרשמית לבקר את המצב הפנימי במדינות אחרות בעוד שהמצב בישראל עצמה מתחת לכל ביקורת. הרשויות מנהלות מסע טרור, רדיפות ואפליה ללא אח ודוגמה ברשעותו ועוצמתו נגד הערבים, שהינם, חרף כל האשמות הכזב, הבעלים האמיתיים של הארץ.

התקווה הרפה שהיתה לנו והאמון בבתי המשפט והצדק גזה ונעלמה אחרי שבית המשפט העליון פסק את דינו נגד עניינה של חברת אל-ארד בע"מ. פסק דין זה, שעורר את רוגזם של כל האזרחים החושבים בחופשיות, היווה מכת מוות לחופש הפרט והעיתונות. אדישות היהודים לסבלם של האזרחים הערבים, שהם בלבד סובלים מתוצאות תקנות החירום והמימשל הצבאי, מעוררת בחריפות את הצורך בהתערבות יעילה מצד האו"ם. האו"ם נתבע בדחיפות לדון במלוא הרצינות בקובלנותיהם של האזרחים הערבים בישראל ולהגן על זכויותיהם.

ממשלת ישראל מקווה באמצעות הפעלת לחץ וטרור לזרוע בקרב ערביי ישראל מצב של פחד, ייאוש וכניעה. אנו מצהירים כי זה לא יצליח לעולם. אנו נחושים בהחלטתנו להתנגד לדיכוי ולהיאבק נמרצות למען זכויותינו. יש לזכור כי פעולות פרועות כאלה גורמות רק שנאה ואיבה. הממשלה מקווה כמו כן לפריצת מהומות דמים ביוזמת הערבים, אשר ינוצלו קבל דעת הקהל העולמית לשם הנחתת מהלומת מוות למיעוטים. נחזור ונאמר כי למזימה מקיאוולית זו תהיינה תגובות נרחבות גם מעבר לגבולות ישראל, ובוודאי שתהיה לה נגיעה לכל העולם הערבי ולכל האנשים החושבים בחופשיות.

הננו מאשימים בזה את ישראל על מדיניותה הבלתי חוקית. עליה לשאת במלוא האחריות והתוצאות, אשר יפלו גם בחלקו של האו"ם באם יישאר בטל ואדיש. גורלם של 262,000 ערבים בישראל אינו דבר של מה בכך, אלא מהווה בעיה הזועקת לצדק, להבנה ולהיגיון. מה שהיה טוב לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה וכיום, טוב גם עבור המיעוטים החיים בתוך גבולותיה.

השלום והיציבות באזור וכן עתידה של ישראל תלויים אך ורק בהתנהגותם של המנהיגים הישראלים.