במאמר זה מנסה ישראל מור – אחד המשתתפים הקבועים בעיתוננו – לבחון מחדש את הניתוח המרכסיסטי אודות האופי הכל-עולמי של המהפכה הסוציאליסטית.
המערכת מבכרת, בשלב זה, לא לחוות דעה – לחיוב או לשלילה – על הרעיונות המובעים במאמר. היא מקווה שבעקבותיו יבוא דיון נרחב ומעמיק בשאלות הנדונות.
בפולמוס הסיני-סובייטי מאשים כל צד את הצד השני ב"טרוצקיזם". עובדה זו מוכיחה, כי רעיונותיו של ליאון טרוצקי יש בהם עדיין די עוצמה להדריך את מנוחתם של מחנות כבירים. לכן יש עניין מיוחד בכך, שבמאמר זה מקדיש י. מור מקום גם לניתוח אחד מרעיונותיו המרכזיים של טרוצקי.
* * *
המרכסיזם הוא אחת התופעות המיוחדות במינן בתולדות האנושות. תורות פוליטיות רבות הועלו במשך ההיסטוריה על ידי הוגי דעות שונים. רובן נשכחו, ועל כל פנים לא גילו חיוניות כה רבה או יכולת להשפיע בצורה מכרעת על כל מהלך החיים הפוליטיים של הדורות שלאחריהן. המרכסיזם הוא התיאוריה הפוליטית היחידה, אשר יותר ממאה שנים אחרי הופעתה עדיין מהווה גורם מרכזי בחיים המדיניים. רישומו של המרכסיזם ניכר באופן פעיל בכל ההיסטוריה בת זמננו והוא ממשיך לשמש כדוקטרינה המוצהרת של מחנות פוליטיים עצומים.
בניגוד גלוי לחיוניותו הרבה של המרכסיזם בחיים הפוליטיים בזמננו, מתגלה – לפחות לכאורה – אי התאמה ניכרת בין התחזיות שנוסחו על ידי מרכס ואנגלס לבין מהלך ההתפתחות הממשי של ההיסטוריה העולמית.
מרכס תיאר את הסוציאליזם לא רק – ולא בעיקר – כהתגשמות חזון הצדק האנושי, אלא כתוצאה של תהליך היסטורי הכרחי. לפי תורת הסוציאליזם המדעי של מרכס, בהגיע הקפיטליזם לשיא התפתחותו הוא נקלע לסתירות כלכליות פנימיות, שאין מוצא מהן במסגרת השיטה הקפיטליסטית עצמה. סתירות אלה יגרמו לניגודים ולמאבקים חברתיים אשר ימוטטו את הקפיטליזם ויובילו באורח בלתי נמנע להקמת השיטה הכלכלית-חברתית היחידה התואמת את הטכנולוגיה החדישה – השיטה הסוציאליסטית.
שאלה כפולה
מרכס חזה שהמעבר לסוציאליזם יתחולל תחילה בארצות קפיטליסטיות מפותחות ביותר, בהן הסתירות הפנימיות של המשטר יחריפו ויבשילו באופן מיוחד.
תחזית זו נתבדתה. עד היום טרם הגיע הסוציאליזם לשלטון בארץ מפותחת כלשהי. מהפכות סוציאליסטיות ניצחו דווקא בארצות תת- מפותחות: ברוסיה, סין, הודו-סין, קובה. כלומר עצם התחזית של ניצחון המהפכה הסוציאליסטית נתגשם אף נתגשם; מהפכה זו כבר ניצחה בארצות שאוכלוסייתן הכוללת מהווה חלק נכבד מאוד של המין האנושי. אולם הצורה בה נתממשה התחזית שונה שינוי רב מהצורה שצפו מרכס ותלמידיו.
יתר על כן, בניגוד לתחזיותיהם של אבות המרכסיזם, גילה המשטר הקפיטליסטי בארצות המפותחות כוח עמידה רב. הוא התאושש מן המשברים הכלכליים והצבאיים הכבדים שעברו עליו בעשורים הקודמים, ובמבט ראשון, לפחות, נדמה כאילו הצליח להתגבר על התוצאות החמורות ביותר של הסתירות הטבועות בו.
מבחינה פוליטית משתקף הדבר כיום בכך, שבשום מדינה באירופה המערבית, למשל, אינה קיימת תסיסה מהפכנית המכוונת לכיבוש השלטון הפוליטי, לשינוי מהותי ומרחיק לכת של כל סדרי החיים, בדומה לזו הקיימת בחלקי תבל תת מפותחים, כמו באמריקה הלטינית, או דרום-מזרח אסיה למשל.
כמובן, גם מבט שטחי – אם איננו משוחד – מגלה שאף בארצות המפותחות ניצב הקפיטליזם בפני בעיות חמורות. די אם נזכיר בהקשר זה את תהליך האוטומציה, המאיים לערער את כל דפוסי הכלכלה והחברה במערב.
אך ברור שהמהפכות הסוציאליסטיות שניצחו עד כה לא פרצו כתוצאה ישירה של הסתירות הפנימיות בארצות המפותחות. הדינמיקה שהולידה מהפכות אלה נראית שונה לגמרי מזו שתוארה בתחזיתו של מרכס.
השאלה היא כפולה:
- מדוע לא פרצו עדיין מהפכות סוציאליסטיות בחלקים התעשייתיים, המפותחים של כדור הארץ?
- מדוע כן פרצו מהפכות סוציאליסטיות דווקא באזורים נחשלים מבחינה כלכלית?
יש הסבורים כי התשובה לשאלה הראשונה טמונה בגורמים סובייקטיביים, כלומר בבגידת ההנהגות של מעמד הפועלים בארצות המערב. הכוונה היא הן לבגידת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות של האינטרנציונל השני והן לנטילת עוקצן המהפכני של המפלגות הקומוניסטיות במערב, אשר הפכו בתקופת סטאלין מגורמים בעלי יוזמה מהפכנית לכלבים מאולפים במדיניות הסטטוס-קוו העולמי של סטאלין ושל ממשיכי מדיניות החוץ שלו.
"החוליה החלשה"
אולם תשובה זו אינה עונה על השאלה השנייה.
יתר על כן, אותם גורמים עצמם פעלו גם במזרח. כיצד קרה שהמפלגות הקומוניסטיות בסין או בהודו-סין הצליחו לעשות מה שלא הצליחה שום מפלגה קומוניסטית במערב – למרות היותן כפופות לקומינטרן ולקומינפורם, למרות העצות וההוראות המכשילות שניתנו להן על ידי סטאלין? זאת ועוד: מדוע דווקא בארצות נחשלות כקובה או אלג'יריה קמו תנועות אלטרנטיביות מחוץ לכותלי המפלגות הקומוניסטיות, אשר נטלו על עצמן את ביצוע המהפכה הסוציאליסטית, בעוד שבמערב אירופה לא קרה כדבר הזה?
מדוע מצליח הקסטרואיזם להכות שורשים ברחבי אמריקה הלטינית אך לא באירופה המערבית?
ומאידך, מדוע מצליח הרפורמיזם בתנועת הפועלים להכות שורשים בעיקר בארצות תעשייתיות מפותחות, אך לא באזורים הנחשלים בעולם ה"מערבי"?
מדוע קיימת תסיסה מהפכנית חריפה בארצות הנחשלות ולא בארצות המערב?
השאלות שהעלינו אינן חדשות. הן העסיקו אף את לנין בשעתו.
עוד לפני מהפכת אוקטובר הכיר לנין באפשרות שהמהפכה הסוציאליסטית (שהוא ראה אותה תמיד כמהפכה עולמית, כתהליך כל-עולמי) תפרוץ תחילה ברוסיה הנחשלת. אך הוא הניח שתוך זמן קצר ביותר היא תתפשט מערבה אל הארצות המפותחות, לפחות לגרמניה. הוא לא רק הכיר אפשרות זאת, אלא אף ביסס עליה את פעילותו.
לאחר ניצחון המהפכה הרוסית וכישלון הניסיונות המהפכניים במערב (בעיקר בגרמניה) ניצבה מחדש השאלה ביתר תוקף.
אחת מהתשובות שהעלה אז לנין היא התיאוריה בדבר "החוליה החלשה": –
"החזית האימפריאליסטית נפרצה (על ידי מהפכת אוקטובר) בחוליה החלשה ביותר שלה – רוסיה הצארית".
פירוש הדבר – ובעניין זה אין מחלוקת אפילו בין טרוצקי וסטאלין (ראה "הצעת הפרוגרמה של האינטרנציונל הקומוניסטי", ליאון טרוצקי, אלמא-אטא, 1928, עמ' 46 ואילך; כמו כן ראה הרצאה "על יסודות הלניניזם", יוסף סטאלין, 1924, פרק שלישי – הרצאה זו כלולה בספר "יסודות הלניניזם") – כי רוסיה היתה המדינה הנחשלת ביותר והחלשה ביותר מבחינה כלכלית בין כל המדינות האימפריאליסטיות. זוהי הסיבה לכך שהמעמדות השליטים בה היו הראשונים שכרעו תחת נטל המשא שהועמס על כוחות הייצור החלשים במהלך המלחמה. התפתחות זו דחפה את הפרולטריון של המדינה האימפריאליסטית הנחשלת ביותר להיות הראשון לתפישת השלטון.
הסבר זה יכול היה להיחשב כמניח את הדעת כל עוד המהפכה הסוציאליסטית המנצחת היחידה היתה זו הרוסית. רוסיה הצארית היתה באמת בעלת אופי כפול: מצד אחד – מדינה תת מפותחת שהיא גם מעצמה עולמית, ומצד שני – מעצמה, אימפריה (אם כי דומה יותר לאימפריה העותמאנית מאשר לאימפריה הבריטית), שהיא החלשה והמפגרת בין המעצמות. איזה צד של אופי כפול זה הוא שקבע את ראשוניות המהפכה הרוסית? בשנות העשרים והשלושים עוד קשה היה לתת תשובה מלאה לשאלה זו.
אך אילו באמת הגורם הקובע היה אופיה של רוסיה כחלשה בין המעצמות האימפריאליסטיות, או אז אפשר היה להניח שהשלב הבא יהיה פריצת המהפכה הסוציאליסטית במעצמה האימפריאליסטית החלשה מבין אלה שנותרו.
אך לאמיתו של דבר התחולל התהליך בכיוון הפוך. המהפכה הבאה ניצחה בסין, שלא היתה שייכת כלל לחזית המעצמות האימפריאליסטיות. בסין – ולא ביפן, בסין – ולא באיטליה, צרפת או גרמניה. ומאז התחוללו מהפכות סוציאליסטיות בארצות נוספות (הודו-סין, קובה וייתכן שיש לצרף לכאן גם את אלג'יריה) שהן בוודאי ובוודאי אינן נמנות עם הארצות התעשייתיות, אפילו לא עם החלשות ביניהן.
תורת "החוליה החלשה בין המדינות האימפריאליסטיות" אינה מסבירה איפוא את התהליך ההיסטורי הממשי.
"מהפכה עולמית"
התשובה לשאלות שהעלינו טמונה בהבנת אופיה הכל-עולמי של המהפכה הסוציאליסטית, בראייתה כתהליך המתחולל בעולם המודרני, המהווה (לפחות מחוץ לגוש הארצות הסוציאליסטיות) יחידה כלכלית אחת, שוק עולמי אחד.
לתפישה זו יש שתי בחינות.
- תהליכים חברתיים וכלכליים דומים מתרחשים בארצות שונות, לפי חוקיות כללית פחות או יותר אחידה – אם כי בזמנים שונים, כשארץ אחת מקדימה בהרבה או במעט את רעותה.
- ההתפתחות המודרנית העצומה של כוחות הייצור, אשר פרצו הרחק מעבר לגבולות המדינה הלאומית, יצרו קשרי כלכלה, מסחר, תחבורה ותרבות הדוקים ביותר, שהפכו את העולם כולו (או לפחות את החלק הקפיטליסטי והקולוניאלי שלו) לשוק עולמי אחד, ליחידה כלכלית אחת, בה מהוות הכלכלות הלאומיות חלקים-מרכיבים של איכות חדשה – הכלכלה העולמית. חלקים אלה אינם נמצאים בדרגת התפתחות שווה ואף אינם ממלאים תפקידים דומים בתוך השלמות הכוללת.
המרכסיזם ראה תמיד את המהפכה הסוציאליסטית כתהליך עולמי. אך בזמנים שונים קיבלה הנחה זו פירושים שונים.
כך, למשל, ענה אנגלס בשנת 1847, בתשובה לשאלה בדבר אופי המהפכה הסוציאליסטית:
שאלה: מהפכה זו, התוכל להתחולל לבדה בארץ אחת?
תשובה: לא, התעשייה הגדולה, כבר משום כך שייצרה את השוק העולמי, קשרה קשרים כאלה בין כל עמי תבל, ובייחוד בין עמי הציביליזציה, שכל עם תלוי במה שמתרחש אצל עמים אחרים. נוסף לכך העלתה התעשייה הגדולה את ההתפתחות החברתית בכל ארצות הציביליזציה למדרגה דומה כל כך, שבכל הארצות האלה נעשו הבורגנות והפרולטריון שני מעמדות מכריעים בחברה, והמלחמה שבין שניהם תהיה המלחמה העיקרית של השעה. מכאן, שמהפכה הקומוניסטית לא תהיה לאומית בלבד, אלא תהיה מהפכה שתתחולל בעת ובעונה אחת בכל ארצות הציביליזציה, כלומר, לפחות באנגליה, באמריקה, בצרפת ובגרמניה. קצב התפתחותה בכל אחת מהארצות הללו יהיה מזורז יותר או איטי יותר, ככל שיש לארץ זו או אחרת תעשייה מפותחת יותר, עושר רב יותר, כמות גדולה יותר של כוחות ייצור, הגשמתה בגרמניה תהיה האיטית והקשה ביותר (1847! – י.מ.); באנגליה – המהירה והקלה ביותר. תהיה לה השפעה חוזרת חשובה גם על שאר ארצות העולם ותשנה לחלוטין את צורת התפתחותן בזמן הזה ותזרז אותה ביותר.
היא תהיה מהפכה עולמית, ועל כן יהיה גם היקפה היקף עולמי" (פ. אנגלס, "עקרונות הקומוניזם", שאלה מס' 19).
זהו ניסוח תמציתי של גישת מרכס ואנגלס לבעיה. אך ההיסטוריה לא התפתחה בהתאם לתחזית זאת.
חשוב להבין, כי בתקופה בה נכתבו דברים אלה הצטמצם ה"עולם" – מבחינה כלכלית ופוליטית – לארצות התעשייתיות המפותחות, והוא מה שאנגלס מכנה בשם "ארצות הציביליזציה". "עולם" זה היה מורכב ממדינות בעלות דרגת התפתחות פחות או יותר דומה (אם כי לא זהה לחלוטין), הקשורות ביניהן קשר גומלין של חלקים דומים זה לזה. יתר הארצות – באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית – היוו אז כתמים לבנים על המפה הפוליטית, או שמילאו תפקיד שולי במדיניות ובכלכלה.
בתקופתנו, במיוחד מאז מלחמת העולם הראשונה, נשתנתה תמונת העולם תכלית שינוי. ה"עולם" – מבחינה כלכלית-חברתית – כולל היום את כל הארצות שעל פני המפה הגיאוגרפית. זה כבר איננו צירוף של ארצות שוות דרגה באופן יחסי, בעלות רמות התפתחות דומות פחות או יותר, כי אם להיפך – אחדות של ניגודים קוטביים, ארצות הממלאות תפקידים שונים ואף מנוגדים בתוך השלמות הכוללת.
"פרולטריון עולמי"
הכלכלה העולמית אינה סכום פשוט של הכלכלות הלאומיות. התפתחות המדע, התעשייה, הטכנולוגיה והתחבורה, קשרה וחיברה את הכלכלות הלאומיות ליחידה המהווה איכות חדשה.
הפער הגדול בין התחזית הנ"ל של אנגלס לבין ההתפתחות ההיסטורית המודרנית נובע לא מכך ששיטת הניתוח המרכסיסטית מוטעית, אלא מכך שנושא הניתוח – כלומר ה"עולם" – קיבל בינתיים צורה שונה לחלוטין.
בתנאים השוררים בתקופתנו יהיה זה מוטעה לקחת כנקודת מוצא של ניתוח את התנאים השוררים בארץ אחת או בקבוצת ארצות, את הסתירות הפנימיות בתוך ארץ אחת, את ה"בשלות" של ארץ זו או אחרת, במנותק מקשרי הגומלין הכלכליים והפוליטיים העולמיים. נקודת המוצא חייבת להיות – המערכת העולמית כשלמות אחת, ומקומה המיוחד של הארץ הנתונה בתוך שלמות זאת. לא דרגת ההתפתחות הפנימית של הכלכלה בתוך הארץ היא הקובעת, אלא מקומה של אותה ארץ במערכת הכל-עולמית.
לדוגמה: בנתחנו את המצב הפוליטי בברזיל, לא די לומר שהיא מפגרת בהרבה בהתפתחותה הכלכלית אחרי ארצות הברית; אלא חייבים אנו לקחת בחשבון את מכלול הקשרים והניגודים בין שתי הארצות הללו. אילו ברזיל היתה נמצאת לבדה, על כוכב לכת אחר, ומתפתחת במנותק ובנפרד מארצות הברית, אפשר היה להניח שאותו תהליך היסטורי שהתחולל בארצות הברית עתיד להתחולל, בשינויים קלים ובאיחור גם בברזיל. במקרה זה הדבר המאפיין את ברזיל היה – דרגת התפתחותה הפנימית, והיא היתה קובעת את התהליך הפוליטי בה. אולם כיוון שברזיל וארצות הברית נמצאות שתיהן על פני כדור הארץ וקשורות ביניהן קשרים אופייניים, הרי הדבר הקובע הוא מקומה של ברזיל במערכת הכללית של השוק העולמי.
הניגודים הכלכליים והחברתיים הפנימיים בברזיל מקבלים צורה מיוחדת ואופיינית כתוצאה ממקומה של ברזיל בכלכלה העולמית (ובמיוחד כתוצאה ממכלול הקשרים והניגודים שבינה לבין ארצות הברית). הסתירות החיצוניות מטביעות את חותמן על הסתירות הפנימיות ומעצבות אותן.
המערכת העולמית, כאמור, איננה בנויה מחלקים דומים, אלא מחלקים-מרכיבים שונים הממלאים תפקידים שונים ומתחברים ליחידה אחת.
במערכת זו ממלאות הארצות הקפיטליסטיות המפותחות את תפקיד המנצל והמשעבד העולמי ואילו הארצות התת-מפותחות הן ה"פרולטריון" העולמי.
אם בוחנים את השאלות שהעלינו מנקודת מבט זו, הרי התשובה היא כמעט מובנת מאליה.
אילו הגורם המכריע בתהליך ההיסטורי של המעבר העולמי אל הסוציאליזם היה רמת ההתפתחות הכלכלית הפנימית בתוך כל ארץ, הרי שבאמת היתה המהפכה הסוציאליסטית חייבת לפרוץ תחילה בארצות שבהן הגיע הקפיטליזם לשיא התפתחותו. בארצות אלה היו משברי הקפיטליזם וסתירותיו מגיעים אף הם לשיא, והמעמדות המנוצלים שבהן היו מתקוממים ותופשים את השלטון.
אולם משניגשים לעניין זה מנקודת הראות העולמית, הרי שהמשבר של הקפיטליזם קיים בקנה מידה עולמי, ומתקומם נגדו "הפרולטריון העולמי", ולא מעמד הפועלים המקומי שבתוך הארצות המפותחות (שאף הוא נהנה מניצול עמי הארצות הקולוניאליות והקולוניאליות לשעבר).
בכך התשובה לשתי השאלות שהעלינו. כאן ההסבר מדוע לא פרצה מהפכה בארצות התעשייתיות המפותחות, אלא דווקא בארצות נחשלות.
מן השוליים – למרכז
כמובן, אין פירוש הדבר שחוקי ההתפתחות של הקפיטליזם חדלו לפעול בתוך כל ארץ וארץ; וכמו כן אין פירוש הדבר שבטלו חלוקת המעמדות הפנימית והמאבק המעמדי בתוך כל ארץ. בצירוף מיוחד של נסיבות ייתכן גם עתה שסתירות פנימיות כאלה בתוך ארץ מפותחת יולידו מהפכה לפי המתכונת הקלאסית שחזה מרכס. אולם התהליך ההיסטורי הכולל מצביע על כך, שהמהפכה הסוציאליסטית מתפתחת בקנה מידה בינלאומי – מן השוליים הקולוניאליים כלפי המרכז האימפריאליסטי.
שרשרת המהפכות – רוסיה, סין, הודו-סין, קובה ואלג'יריה – איננה תוצאה של מקריות היסטורית או של גורמים סובייקטיביים. הכל מצביע על כך שלפנינו תהליך החוקיות האובייקטיבית.
השכבה החברתית הפותחת מהפכה היא תמיד זו המנוצלת ביותר, המדוכאת ביותר, הסובלת ביותר מן המצב הקיים. לכן, בתהליך ההיסטורי העולמי נושאי המהפכה עד היום הם המוני הארצות הנחשלות, הסובלים מפני הקפיטליזם העולמי לאין ערוך יותר מאשר הפרולטריון בארצות המפותחות.
עוד לפני ארבעים שנה כתב לנין:
"דיכוי האומות הקולוניאליות והחלשות במשך דורות רבים על ידי המעצמות האימפריאליסטיות השאיר בלב המוני העמלים של הארצות המדוכאות לא רק התמרמרות אלא גם אי אמון כלפי האומות המדכאות בכלל, לרבות גם כלפי הפרולטריון של האומות האלה" ("הנחות בשאלה הלאומית והקולוניאלית", 5.6.1920).
כשכתב לנין דברים אלה, טרם נמצאו מספיק עובדות כדי להצביע על כיוון התפתחות התהליך ההיסטורי של המהפכה הסוציאליסטית בעולם. אולם המהפכות שפרצו מאז מצביעות בבירור על כיוון מסוים: מן השוליים הקולוניאליים לעבר המרכז האימפריאליסטי, מן הארצות הבלתי מפותחות לעבר הארצות המפותחות.
האם רק מקרה הוא, שתמורות חברתיות סוציאליסטיות הועמדו על הפרק באלג'יריה לפני שהועמדו על הפרק בצרפת? בקובה לפני ארצות הברית? האם מקרה הוא שהפרולטריון האלג'ירי עלה על דרך המהפכה הסוציאליסטית לפני מעמד הפועלים הצרפתי?
יצוין, כי ראיית העולם בתקופתנו כיחידה כלכלית אחת מקובלת על כל המרכסיסטים. אולם איש כנראה טרם הסיק מכאן את המסקנה כי מהפכה סוציאליסטית בהכרח תעמוד על הפרק בארצות הקולוניאליות לפני הארצות האימפריאליסטיות.
כך למשל קבע לנין בשנת 1920: –
"האינטרנציונל הקומוניסטי חייב לקבוע ולבסס באופן עיוני את ההנחה, כי בעזרת הפרולטריון של הארצות המפותחות ביותר יכולות הארצות המפגרות לעבור לשיטה הסובייטית, ואחרי שלב מעבר מסוים – לקומוניזם, מבלי לעבור דרך שלב ההתפתחות הקפיטליסטי" (מתוך דו"ח הוועדה לבעיות לאומיות וקולוניאליות באינטרנציונל הקומוניסטי, 26 ביולי 1920).
כלומר, לנין קובע שישנה אפשרות של מהפכה סוציאליסטית והקמת שלטון מועצות עובדים בארצות נחשלות. אך הוא מעולם לא קבע כי זו האפשרות העיקרית בתקופתנו, הכיוון העיקרי של התפשטות המהפכה. יתר על כן, הוא היה סבור שלשם ביצוע מהפכה סוציאליסטית בארצות המפגרות הכרחית עזרת מעמד הפועלים בארצות המערב (לנין כמובן אינו מדבר כאן על תמיכה כלכלית אחרי תפישת השלטון).
אולם התברר, כי במציאות המצב שונה לחלוטין. קובה ביצעה מהפכה סוציאליסטית ללא תמיכת הפרולטריון האמריקאי, אלג'יריה נמצאת עתה בעיצומן של תמורות סוציאליסטיות, לאחר מלחמת שחרור עקובה מדם, שבה לא קיבלה סיוע מכריע ממעמד הפועלים הצרפתי. יתר על כן – במידה שיש היום במערב (בארצות הברית, בצרפת וכו') תנועות מהפכניות באמת, החותרות לכיבוש השלטון, הרי הן שואבות את עיקר השראתן דווקא מן התנועות המהפכניות שבארצות הנחשלות!
לא רק לנין, אלא אף טרוצקי, אשר פיתח בהרחבה את רעיון המהפכה הסוציאליסטית כתהליך כל-עולמי, ובפרט את התגשמותו בארצות נחשלות, גם הוא – עד יום הירצחו ב-1940 – היה סבור כי המהפכה הסוציאליסטית בארצות נחשלות היא אמנם אפשרית, אך איננה מהווה את הכיוון ההכרחי של התהליך ההיסטורי. בחיבור "על המהפכה המתמדת" (פולמוס נגד קארל ראדק) הוא כותב:
"הסכימה שהבאנו לעיל אודות התפתחות המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו מבטלת את השאלה בדבר הארצות אשר 'בשלות' או 'בלתי בשלות' לסוציאליזם, במובן של המיון הקטנוני וחסר החיים הניתן על ידי הפרוגרמה הנוכחית של הקומינטרן. באותה מידה שהקפיטליזם יצר את השוק העולמי, את חלוקת כוח העבודה וכוחות הייצור ברחבי העולם, הוא גם הכין את כלכלת העולם לתמורות סוציאליסטיות. ארצות שונות יעברו תהליך זה בקצב שונה. ארצות מפגרות מסוגלות בתנאים מסוימים להגיע לדיקטטורה של הפרולטריון מהר יותר מאשר ארצות מפותחות, אך הן יגיעו מאוחר יותר מאלה האחרונות לסוציאליזם" ("המהפכה המתמדת", נובמבר 1930, פרק הסיום, הנחה 11).
כלל או יוצא מן הכלל?
איננו חולקים על ההנחה שארץ מפגרת לא תוכל להגיע לסוציאליזם – כלומר לחברה סוציאליסטית במלוא מובן המילה – לפני הארצות המפותחות. לעניין זה עוד נחזור להלן. גם הניתוח בדבר אחדותו הכלכלית של העולם הוא קולע. התיקון היחידי שהכניסה ההיסטוריה (מאז מלחמת העולם השנייה) לניסוח מצוין זה הוא, שארצות מפגרות לא רק "מסוגלות בתנאים מסוימים" לחולל מהפכה סוציאליסטית ולהגיע לדיקטטורה של הפרולטריון, לפני הארצות המפותחות, אלא שזוהי החוקיות העיקרית בתהליך ההיסטורי.
היום היה צריך לנסח זאת כך: ארצות מפותחות מסוגלות, בתנאים מסוימים, להגיע לדיקטטורה של הפרולטריון מהר יותר מאשר ארצות מפגרות. המציאות הראתה כי מה שנחשב בעיני התיאורטיקנים כאפשרות יוצאת מן הכלל, הוא למעשה – הכלל; ואילו מה שנחשב ככלל הוא למעשה – יוצא מן הכלל.
בימינו, המשבר הפנימי של השיטה הקפיטליסטית העולמית מתגלה בעיקר כניגוד בין הארצות המפותחות לבין התת-מפותחות. הפער הקיים – והמתרחב! – בין שני סוגי ארצות אלה הוא גילוי של "חוק התרוששות יחסית" במובן חדש, עולמי, החובק את השיטה הקפיטליסטית כולה.
הדבר הקובע אינו בזה שהארצות הנחשלות מפגרות אחרי ארצות התעשייה בכך וכך עשרות שנים, אלא בזה שבתנאי השוק העולמי הקפיטליסטי מנוצלות הארצות הנחשלות על ידי הארצות המפותחות. זו הסיבה שהפער ביניהן הולך וגדל במקום שיצטמצם (כל מי שעקב אחרי ועידת הסחר העולמי בז'נבה שנסתיימה זה עתה, עמד בבירור גמור על עובדה זו).
מצב דברים זה דוחף באורח בלתי נמנע את הארצות הנחשלות להינתק מהשוק העולמי הקפיטליסטי. המהפכות הלאומיות, האנטי קולוניאליות, בארצות אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית בתקופתנו אינן חזרה מאוחרת על המהפכות הלאומיות באירופה של המאה ה-19. אין אלה מהפכות "בורגניות דמוקרטיות", משום שהבעיות העומדות לפניהן אינן רק ביצוע רפורמות בורגנות כגון אלה של המהפכות הלאומיות הישנות; משימתן היא ניתוק מתנאי השיעבוד של השוק העולמי הקפיטליסטי וסתימת הפער בין הארצות הנחשלות לבין ארצות התעשייה. תפקיד זה ניתן לביצוע רק בשיטות סוציאליסטיות והוא מחייב מהפכה סוציאליסטית.
כמובן, במקרים רבים קורה שהבורגנות המקומית מתייצבת בהנהגת המהפכה האנטי-קולוניאלית, ונותנת לה אופי "בורגני דמוקרטי". אבל אז אין המהפכה מסוגלת להגשים את משימתה העיקרית. היא "נתקעת" באמצע הדרך ובסופו של דבר נסוגה אחורנית. כדוגמה לכך אפשר להביא את ההתפתחויות בעיראק, ולאחרונה גם בברזיל.
מכאן ברור שאין לסגוד לתפקידה המהפכני של הבורגנות הלאומית במדינות הקולוניאליות והנחשלות (כפי שנוהגות המפלגות הקומוניסטיות), אלא אדרבא, יש לנהל מדיניות מהפכנית עצמאית, לבקר את הבורגנות הלאומית, לחשוף את חוסר יכולתה להשלים את המהפכה, להיאבק להדחת הבורגנות הלאומית מהנהגת המהפכה, ולהעביר את המהפכה האנטי-קולוניאלית לפסים סוציאליסטיים ממש.
הניתוק של ארץ קולוניאלית מן השוק הקפיטליסטי העולמי נעשה בימינו לאפשרי, והוא קל יותר מאשר בעבר, בגלל קיומו של גוש הארצות הסוציאליסטיות, והעזרה הכלכלית שהוא מושיט. בקשר לכך, די להזכיר את הדוגמה של קובה.
חמש מסקנות
מן הסכימה ששורטטה כאן בקווים כלליים, ניתן להסיק את המסקנות הבאות:
- המשבר של הקפיטליזם כשיטה עולמית מביא לשורה של מהפכות סוציאליסטיות, הפורצות תחילה בארצות תת-מפותחות. כך היה בעבר, ויש להניח שכך יימשך הדבר להבא. קרוב לוודאי שמהפכות כאלה יתחוללו בארצות דרום אמריקה לפני שיתחוללו בארצות מערב אירופה. באופן הדרגתי יעבור התהליך מן הקצוות הנחשלים אל המרכזים המפותחים, התעשייתיים. ייתכנו, כמובן, גם מצבים מיוחדים, יוצאים מן הכלל, של פריצת מהפכה סוציאליסטית בארץ מפותחת זו או אחרת עוד לפני השלמת תהליך זה בארצות הנחשלות.
- בתקופתנו לובש תהליך המהפכה הסוציאליסטית העולמית את הצורה של מאבק העמים הקולוניאליים נגד האימפריאליזם. בהקשר זה מעניין לציין, כי האגף הקיצוני, המהפכני, של תנועת השחרור הכושית בארצות הברית רואה את עצמו כחלק אינטגראלי, בלתי נפרד, של התנועה האנטי-אימפריאליסטית העולמית. הוא רואה את "המהפכה השחורה" לא כתהליך אמריקאי פנימי, אלא כחלק מתהליך עולמי.
- הבסיס הממשי לפעולה המהפכנית בחלקים השונים של העולם הלא סוציאליסטי, אינו הדמיון בתנאים, הקווים המשותפים במבנה הכלכלי חברתי – אלא דווקא בקווי הייחוד המאפיינים את מקומה של כל ארץ במערך העולמי.
- הצעד העיקרי בכל מהפכה הוא – כיבוש השלטון הפוליטי. תהליך המהפכה הסוציאליסטית הוא כל-עולמי בהיקפו. אולם מאחר שלא קיים שלטון פוליטי כל-עולמי, מתגשם התהליך באמצעות שרשרת כיבושי שלטון במדינות הלאומיות השונות, שרשרת המשתרעת על פני תקופה היסטורית שלמה. במשך תקופה זו נכבש השלטון הפוליטי תחילה בארצות תת-מפותחות, בהן חסר הבסיס התעשייתי הטכנולוגי להקמת משטר סוציאליסטי בתבנית שחזה מרכס. הנוסחה של מרכס בדבר שני שלבים ("סוציאליסטי" ו"קומוניסטי") של התפתחות החברה החדשה, אין כוחה יפה לגבי ארצות נחשלות אלה. כאן קודם לשלבים הללו שלב הכנה, שלב הקמת הבסיס הטכנולוגי הדרוש, וסתימת הפער בין ארצות אלה לבין הארצות המפותחות. לכן, הארצות שבהן נתחוללה מהפכה סוציאליסטית מוקדם יותר, לאו דווקא הן שיקדימו להשלים את כינון החברה הסוציאליסטית.
- הניתוח הכלכלי-פוליטי של קארל מרכס לא התיישן, אלא שיש להשתמש בו באופן המתאים לתנאי העולם החדישים – לא רק לגבי הקפיטליזם שבמסגרת ארץ אחת או קבוצה קטנה של ארצות, כי אם גם – ובעיקר! – לגבי הכלכלה האימפריאליסטית העולמית בשלמותה.
