ידידי הקורא,

הרשה לי להזכיר לך את הקטע הבא:

"היו כבר שביתות בארץ הזאת, היו כבר מאבקים מקצועיים. לא זה החידוש. היקפו של המאבק הוא חדש; אבל גם לא בזה העיקר. העיקר הוא בכך שהיום יש למאבק תוכן חדש וצורה חדשה.

"תוכן חדש יש למאבק – כי היום כבר מדובר לא רק על תוספת שכר ושיפור התנאים במפעל זה או אחר, בענף זה או אחר. המאבק חורג יותר ויותר מעבר לשאלות מקומיות מיוחדות והופך למאבק נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה. ואכן, בסיסמה זו ממש התקיימו השביתות הגדולות בתחילת השנה. וזו, ידידים ואויבים, היא כנראה רק ההתחלה.

"צורה חדשה יש למאבק – כי בארץ מתגלגל סוד. כל הפועלים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרגישים היטב את הסוד הזה: רבים גם יודעים אותו. אחדים אף מבינים אותו; מעטים לוחשים אותו; הגיע הזמן שמישהו ינסח אותו בפירוש ויכריז עליו ובקול רם: לעובדים בישראל אין איגוד מקצועי. לא איגוד מקצועי "טוב" ולא איגוד מקצועי "רע", לא "ריאקציוני". לא "מתקדם"; – בכלל אין.

"כן, כן, גם אנחנו חברי קופת חולים. גם אנחנו שמענו שיש לנו 'הסתדרות כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל'. לאירגון זה יש בניין גדול ויפה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, שם יושבים מוסדות הנקראים 'ועדה מרכזת' ו'הוועד הפועל'. בהסתדרות הנ"ל קיימת 'חברת עובדים', קיימת ועדת תרבות, קיימים אלף ואחד מוסדות יפים וחשובים, וביניהם קיימת גם 'המחלקה לאיגוד מקצועי' (מי ראה פעם איגוד מקצועי שיש לו מחלקה ל... איגוד מקצועי?). במחלקה זו יושבים עסקנים ששמם ידוע לכל פועל ישראלי וגם תפקידם ידוע: לא להרשות שום מאבק מקצועי רציני, שום שביתה; ואם במקרה פורצת שביתה, אזי תפקידה של המחלקה הוא – לשבור אותה. זו איננה מחלקה ל... אלא מחלקה נגד איגוד מקצועי.

"אולי אפשר להפוך את ה'הסתדרות' לאיגוד מקצועי. אולי. בינתיים ברור לפועלים שאינם יכולים לנהל כמעט שום מערכה במסגרת המוסדות השייכים ל'הסתדרות' והמוכרים על ידה. לכן הם הקימו ומקימים גופים מטיפוס חדש, גופים שאינם כפופים למשמעתם של עסקני מוסדות ה'הסתדרות' אלא למרותם של הפועלים חברי ה'הסתדרות'.

"גופים אלה נקראים ועדי פעולה.

"במדינה שלנו חיים כמה ליצנים. חלק מהם כותב את מהדורות החדשות של קול ישראל, חלק אחר כותב מאמרים על גבי ניירות הנקראים אצלנו בשם 'עיתוני בוקר' ו'עיתוני ערב'.

"הליצנים האלה מספרים כי את ועדי הפעולה יזמו והקימו – מפלגות השמאל. בתחילה נועד הסיפור הזה להפחיד ולהרתיע את הפועלים, אך במשך הזמן התחילו להאמין בו גם הליצנים עצמם וגם עסקני המפלגות הללו. לעסקנים נדמה כי הם באמת מנהיגים את ועדות הפעולה.

"צרי מוח אלה אינם יכולים לתפוס כי הם רק נסחפים בגל אשר התרומם באופן ספונטני ואשר עתיד לכסות אותם ביחד עם סיסמאותיהם המגוחכות, ותככיהם הנלעגים".

*     *     *

הקטע שהבאתי לעיל לקוח מתוך המאמר הראשי בגיליון מס' 2 של "מצפן", שיצא בחודש דצמבר 1962 – כלומר לפני יותר משנה וחצי.

דומני שיכולים אנחנו לקבוע בסיפוק, שהיינו הראשונים אשר קבענו בפומבי ובפירוש שההסתדרות חדלה כמעט מלמלא תפקיד של איגוד מקצועי והפכה למכשיר המשמש בעיקר – לשבירת שביתות.

מאז ועד היום נשפך תה רב בבניין הגבוה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב והעובדה שקבענו אז הפכה עתה לנחלת הכלל. אתה יכול לקרוא כמעט בכל עיתון על "משבר האמון" של הפועלים כלפי ההסתדרות ועל כך שבארץ אין, בעצם, איגוד מקצועי במובן האמיתי של המלה. ה"סוד" שאנחנו גילינו אז חדל בינתיים מלהיות סוד. עכשיו אפילו הציפורים מצפצפות אותו מעל הגגות.

העניין הומחש שוב בגל השביתות האחרון. גם הפעם התייצבו אנשי הוועד הפועל והמחלקה לאיגוד מקצועי בעמדה של מתווכים בין הפועל למעביד. ולא, חלילה, בתור מתווכים נייטרליים, כי אם מתווכים לטובת המעביד (כדי להזכיר למי שכבר שכח: תפקידו האמיתי של איגוד מקצועי איננו לתווך, אלא להופיע לצד העובדים ולייצג אותם).

אינני מזכיר לך כל זאת, ידידי הקורא, בכדי לטפוח לעצמנו על השכם ולהתפאר בכך שאנחנו גילינו איזו תגלית מרעישה. בעצם, התגלית בכלל איננה שלנו. אנחנו רק הדפסנו והכרזנו בגלוי מה שהפועלים הרגישו בעצמם מזה שנים אחדות.

הכוונה שלי היא לגמרי אחרת. רציתי להזכיר לך, בהזדמנות זאת, שאנחנו לא רק הקדמנו לתאר את המצב כמות שהוא, אלא גם הקדמנו להציע פתרון לפועלי ישראל.

בעמוד הראשון של "מצפן" מס' 1, שיצא בנובמבר 1962, הופיעה הסיסמה:

"מוועדי פעולה – לאירגון של קבע".

ובעמוד האחרון של אותו גיליון ראשון הופיעה רשימת התביעות שיש להיאבק עליהן, למען יהיה לפועלי ישראל איגוד מקצועי של ממש.

גם היום – זהו הפתרון היחיד. לא להצביע בעד עסקני מפלגה זו או אחרת, אלא לחולל מהפכה אמיתית במבנה האיגוד מקצועי הישראלי. הדרך היחידה לשינוי המצב היא בהפיכת האירגונים העצמיים הזמניים של הפועלים (ועדי פעולה, ועדות מארגנות וכו') לאירגון קבוע, שיוכל להעמיד את עצמו כרשימה בבחירות להסתדרות, לארגן פעולות סולידריות של כלל ציבור הפועלים למאבקים הפורצים בכל מפעל, לרכז בידיו קרן שביתה רצינית שתאפשר ניהול מאבקים ממושכים – במלים אחרות: אירגון כזה יוכל להיהפך לכוח מחץ איגוד מקצועי בידי מעמד הפועלים בישראל.

זהו המוצא היחידי. הוא הכרחי. הוא גם אפשרי.