הדיכוי בדרום אפריקה – מאת פראנץ ג'.ט. ליי

[הכותב, פראנץ ג'ון טניסון לי, נולד בדרום אפריקה ב-1938 ובתקופת האפרטהייד הוגדר "צבעוני". מ-1962 הוא חי בגרמניה, למד מדע המדינה, פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פרנקפורט ואחר כך לימד באוניברסיטאות בגרמניה, גיאנה, ונצואלה וארצות הברית].

*     *     *

למקרא החומר המתפרסם בעיתונות אפשר להגיע למסקנה שבמערב זוכה תנועת השחרור האפריקאית ברפובליקה של דרום אפריקה לאהדה שאין לה אח ודוגמה. העיתונות המערב-גרמנית למשל, מגלה להפתעתנו עמדה חד-משמעית כלפי מדיניות האפרטהייד הברברית של הלאומנים האפריקנרים. יחד עם זה, בשום מקום בעולם אין אהדה זו כה צבועה כמו במקרה הזה. העיתונות במערב גרמניה אינה מוכנה להרחיק לכת עד להסקת מסקנות סופיות מביטול שיטת האפרטהייד.

מדיניות ההפליה הגזעית כוונתה לא רק להבטיח את עליונותם הפוליטית של "עם האדונים" הלבן – הלא הם תומכי וחברי מפלגת פרוורד הלאומנית. מדיניות זו מהווה בסיס הכרחי לעבודת העבדים באחוזות הלבנות, ולרווחים הפנטסטיים של המכרות והתעשיות האחרות בדרום אפריקה. רק כאשר מבינים עובדה זו אפשר לראות את השאלה של שחרור האפריקאים באורח הנכון.

שחרור האפריקאים בדרום אפריקה אינו אפשרי ללא חיסולה של השיטה הכלכלית הנוכחית. אלה המתנגדים לאפרטהייד, מבלי להכיר בצורך לשינוי רדיקלי בחברה הדרום אפריקאית, נתונים בטעות גורלית, או שאהדתם מזויפת.

ברפובליקה הדרום אפריקאית אנו רואים בצורה גלויה שהקפיטליזם תלוי בניצול ובדיכוי המוני העמלים. אם אנו מתעלמים מהפרולטריון הלבן, אשר נקנה על ידי שכר עבודה גבוה, הרי סוד הקפיטליזם בדרום אפריקה הוא ההבדל בצבע העור.

מאגר העבודה

בערך 73% מהאוכלוסייה השחורה, המהווה חלק מכריע מאוכלוסיית דרום אפריקה, חיים מחוץ לערים (במספרים מוחלטים: 8,250,000 מתוך 11,000,000). מתוכם 3,000,000 עובדים למעשה בתנאי עבדות בחוות הלבנים, בעוד השאר, 5,200,000, נאבקים לעצם קיומם במה שמכונה כיום אזורים סגורים ובעתיד "באנטוסטנים" (טראנסקי ה"עצמאית" היא הראשונה ביניהם), הכוללים רק 13.7% משטחה הכולל של דרום אפריקה.

בהתאם לחוק האדמה משנת 1913 והתיקון משנת 1945, "לשום אפריקאי אסור להחזיק, לקנות או למכור אדמה בכל רחבי דרום אפריקה" (סעיף 25, פרק 6). האפריקאים יכולים רק להמשיך ולעבד אדמה באזורים הסגורים. לעומת זאת, 20% מהאוכלוסייה – בעיקר חוואים לבנים – מחזיקים בידם 86.3% מהאדמות. אפילו בין הלבנים אין האדמה מחולקת בשווה: 63% מחזיקים 12% מהשטח הכללי, 27% מחזיקים 32% ו-10% מחזיקים 55%.

בגלל הרמה הטכנית הירודה של החקלאות באזורים הסגורים נעשה מצבם הכלכלי גרוע משנה לשנה. האמצעים המיושנים של אבותיהם סיפקו את צורכיהם הכלכליים של האפריקאים כל עוד כל אפריקה הדרומית היתה שייכת להם. כתוצאה מעשר "מלחמות נישול", מה שנקרא מלחמות הקפיר בספרי ההיסטוריה של דרום אפריקה ואפילו של מדינות אחרות (קפיר – כינוי לשבטי הבאנטו, שמקורו במילה השמית כופר, כך כונו השבטים הלא-מוסלמים), זו התקופה שבין המאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20, האפריקאים הוכרחו אז להידחק לתוך "מאגרי הילידים" של דרום אפריקה ולשלושת ה"פרוטקטורטים הבריטיים", אשר מבחינה כלכלית ואקלימית רחוקים מלהיות נוחים. כך, החקלאות הכפרית והמחרשות הרתומות לבהמות הופכות לחסרות יכולת תחרות. אולם, מעל לכל, מכבידים המסים שהוטלו על האפריקאים. מס הגולגולת, לדוגמה, מועלה כל אימת שהדרישה לכוח עבודה זול מועלית. מסים אחרים הם "מס האיחוד" ו"מס שלטונות באנטו".

לא רק מסע ההתפשטות והכיבוש של הלבנים הביא לנישולם של ילידי הארץ מאדמת אבותיהם. שיטה מיוחדת פותחה כדי להכריחם לקבל משרות ב"שכר ממשלתי" מחוץ ל"מחנות ריכוז העבודה" (הטראנסקי, זולולנד, זירוסט וסיקוקונילאנד הם הגדולים שביניהם).

חוסר האפשרות החוקית להחזיק בקרקע הפכה את החקלאים האפריקאים העצמאיים לאריסים, תושבים ופועלים מהגרים בחוות הלבנות. אחרים נדחפו, כתוצאה מרעב, עוני ומסים כבדים, לערים התעשייתיות ולמכרות כדורשי עבודה. "תוכנית תיעוש הגבולות" של היום מקרבת את התעשייה לאזורים הסגורים, אולם השיטה ותוצאותיה נשארו ביסודן ללא שינוי.

שיטה אכזרית

המצב החברתי והמשפטי של הפועלים החקלאים האפריקאים גרוע ביותר. בעבודה של שישים שעות בשבוע מספיק הפועל האפריקאי להרוויח בקושי לצורכי קיום ולבוש מינימליים. הוא כפוף באופן חוקי לשיטה המקבילה, אם לא עולה, על העבדות באכזריותה.

חוק הסכמי העבודה הדרום אפריקאי מ-1932, למשל, קובע שאפריקאי החי בחוות אדונו אינו יכול לעוזבה אלא אם כן יציג מסמכים החתומים בידי מעבידו. הוא אינו יכול לקבל עבודה חדשה אלא אם כן יציג שוב מסמכים החתומים בידי מעבידו הקודם, שחייב להצהיר שאין לאפריקאי חובות ולכן יכול להשתחרר מעבודתו. החוק מוסיף וקובע שחוק הסכמי העבודה תוקפו חל באופן אוטומטי על כל הילידים האפריקאים בגילים 18-10. הם עלולים להיענש בעונשים כבדים הכוללים הלקאות. חוקי רשיונות המעבר מתוכננים בעיקר כדי לכוון עבודה זולה למכרות, לחוות ולתעשייה. הרשיון הוא חובה לכל הגברים והנשים האפריקאים תושבי הערים והכפרים מעל גיל 15.

הרשיון מכיל את הפרטים הבאים:

• שם וכתובת של בעל הרשיון, כתובת משרד העבודה המקומי והמספר הסידורי של מחזיק הרשיון. כל פעם שמחזיק רשיון מפסיד את מקום עבודתו הוא חייב להתייצב במשרד זה ואם אינו מוצא עבודה חדשה תוך 21 יום הוא חייב לעזוב את האזור.
• חתימה וכתובת המעביד ותאריך התחלת העבודה (המעביד חייב לחתום על הרשיון לפחות פעם בחודש, הוא חייב לציין תאריך הפיטורים שלאחריו עלול העובד להיאסר אפילו בדרכו למשרד העבודה להתייצבות ויכול להיענש בין קנס של 10 לירות שטרלינג עד שני חודשי מאסר).
• סעיף הנוגע במס האיגוד (כל שנה אדם נשוי חייב לשלם 2 לירות שטרלינג ו-5 שילינג ורווק לירה שטרלינג אחת ו-15 שילינג).
• שלטונות מסי הבנטו (ראשי השבטים האפריקאיים מטילים מסים ויש להם הסמכות להעניש את אלה שאינם מוכנים לשלם).
• רשיון מיוחד לשהייה בחוץ אחרי השעה 8 בערב (באופן כללי אין האפריקאים רשאים להישאר בחוץ אחרי השעה 8 בערב).

מהכתוב לעיל אפשר לראות בבירור ששיטת הרשיונות מכוונת לפקח ולשעבד את האפריקאים.

התוצאה היא שלא רק האפריקאים באזורים הסגורים אלא גם עובדי החוות המצליחים לברוח מאדוניהם נוהרים אל הערים והמכרות כדי לקבל עבודה, בדיוק לפי התוכנית הממשלתית.

"אספקה קבועה בשפע"

העובדה שההגירה ההמונית של העבודה השחורה הזולה לעבר האזורים התעשייתיים לא היתה רק תוצאה של פעולת חוקי שוק עבודה אושרה כבר על ידי הממשלה בשנת 1897. הוסבר אז כי כדי לשמור על רמת שכר-עבודה נמוכה, דבר ההכרחי לשמירה על הרווחים הגדולים, "אספקה קבועה ובשפע של עובדים ילידים הכרחית". חוקים מתאימים, מסים גבוהים על האיכרים ומערכת גיוס בעלת יוזמה מבטיחים זרם קבוע של עובדים אפריקאים זולים למכרות ולתעשיות ממאגרי העבודה.

מאז 1931 כ-400,000 אפריקאים הועסקו בצד 40,000 לבנים במכרות הזהב. אפריקאים אלה מועסקים כפועלים בלתי מקצועיים; התקדמות בעבודה ועל ידי כך שכר יותר גבוה אסורים באמצעות החוק. דבר זה מכוון לשמור עבור הלבנים, אפילו כשהם פועלים שכירים, את מקומם העדיף בחברה. "חוק שימוש מקום העבודה" (סעיף 77 מחוק ההסכמים התעשייתיים מ-1924, אשר תוקן עכשיו בתיקון מס' 13 מה-9 במאי 1963), משריין מקומות עבודה בתעשיות שונות באופן בלעדי עבור הלבנים. רק העבודות הגרועות ביותר, העבודות הקשות והמלוכלכות מושארות לאפריקאים. מר ג.נ. לה-רו, שר החקלאות הדרום אפריקאי, הביא את הדעה הרשמית הבאה: "אסור לנו לתת לילידים השכלה אקדמאית. אם נעשה זאת נמצא עצמנו עם מספר ניכר של אקדמאים אירופאים ולא אירופאים, ומי יעשה אז עבורנו את העבודה הפיזית?… אני מסכים באופן מוחלט עם דעה זו… שבאופן כללי היליד חייב להיות העובד בארץ הזו" (הנסארד, כרך 11, 1945).

האפריקאי בהיותו עובד המהגר באופן קבוע, הקשור בחוזה, בדרך כלל, לתקופה בין 18-9 חודש, נמנע ממנו על ידי הלבנים הסטטוס של "פועל" או "שכיר". כך שבאופן רשמי הוא מופלה כ"יליד שבטי" (ראה סעיף 36 של חוק 1937).

האפריקאי חי בדרך כלל עם רגל אחת במקום עבודתו וברגלו השנייה בשטח הסגור. בצורה כזו קשה מאוד לאפריקאים לארגן איגודים מקצועיים מצד אחד ולהפוך מומחים בשטח מסוים מצד שני. אין לדבר על כך שחייהם המשפחתיים נהרסים.

הבדלים מהממים בשכר

הפער שבין השכר של הפועל הלבן והפועל השחור התרחב במשך השנים במידה ניכרת כפי שהטבלה המצורפת של השכר במכרות הזהב מראה:

מובן שלצד המכרות נהנות גם התעשיות בדרום אפריקה מכוח עבודה אפריקאי זול.

תנאי הדיור בשביל ההמונים השחורים הזורמים אל הערים והאזורים הסגורים הינם מתחת לכל ביקורת. המגויסים האפריקאים מופרדים לפי השבט והגזע, הם גרים רחוק מהפרברים הלבנים בצריפים הדומים בתנאיהם לבית סוהר. מאזורים אלה הם מובלים כל יום באוטובוסים למקום עבודתם ושכר הנסיעה הוא כמעט מעל אפשרויותיהם הכספיות. רמת חייהם, שהיתה תמיד נמוכה מאוד, הורעה בזמן האחרון במידה רבה. ועדה שהוקמה ב-1945 "כדי להעלות את רמת החיים של האפריקאים" הוכיחה שבתעשיית המכונות באזור יוהנסבורג שכר העבודה השבועי של פועל אפריקאי לא השתנה בין השנים 1954-1950. תוספת יוקר המחיה עלתה מ-1.68 דולר ל-2.16 דולר בלבד לחודש.

בתעשיות ובבנייה המצב לא יותר טוב. באותו זמן בין השנים 1954-1950 המחיר של ארוחת מילי, שהיא הארוחה הסטנדרטית של האפריקאים, עלה ב-63% ומחיר הבשר עלה ב-58%. יש גם לציין שב-1950 משפחה אפריקאית ממוצעת השתכרה 72% בלבד מ"הרמה המינימלית ההכרחית לקיום" כפי שחושבה בידי סוציולוגים בדרום אפריקה. ב-1954 ירד האחוז ל-63%. גברת גואי דה גרושי, סוציולוגית במכון הדרום אפריקאי ליחסים בין גזעיים, קבעה כי: "ההכנסה של כל משפחה בת חמש נפשות באזור יוהנסבורג מהווה באופן ממוצע 20% פחות מאשר הרמה המינימלית לקיום צנוע ונורמלי. 75%-50% של כל המשפחות האפריקאיות ביוהנסבורג מרוויחות פחות מאשר מינימום תנאי הקיום הדרושים. מיליונים של אפריקאים סובלים מרעב בזמן שמחייבים אותם בתשלום לבתי ספר לילדיהם, שירותים רפואיים, שירותי קבורה ואפילו עבור ביטוח. אפילו אם האשה עובדת, מרוויחה משפחה אפריקאית ביוהנסבורג באופן ממוצע משכורת של 19 לירות ו-10 שילינג ("וסן קורייר", עיתון גרמני, 6 באפריל 1960).

עיתון גרמני אחר, "די ולט", פירסם את הדברים הבאים ב-5 בינואר 1960: "כל ילד שלישי לא-לבן בדרום אפריקה מת מחמת תת תזונה לפני הגיעו לגיל שנה. רבים מהנשארים מתים לפני הגיעם לגיל ארבע".

בעל פרס נובל, אלברט לוטהולי, קובע בספרו "שלח את עמי": "הלבנים בדרום אפריקה נמצאים במקום הרביעי מבחינת [רמת] החיים בעולם, שעה ש-60% מהאפריקאים חיים מתחת לגבול הלחם. רוב רובם של היתר נמצאים בקושי מעליו".

למרות ההתקדמות התעשייתית היחסית של המדינה לא קיימים איגודים מקצועיים ראויים לשמם בין העובדים האפריקאים.

חוק שהוצא ב-1937 מגדיר איגודים מקצועיים כ"איגודים של עובדים". היות ופועלים אפריקאים אינם זוכים לסטטוס של "עובדים" לא קיים הבסיס החוקי להכרה באיגודים מקצועיים. האיגודים היחידים המוכרים בחוק הם של פועלים אפריקאים "בלתי רשומים". על הפועל האפריקאי נאסר לשבות על ידי החוק (חוק משנת 1953 מס' 48 סעיף 18), לכן גם האיגודים האלה המותרים הם חסרי תועלת באופן מעשי.

הרווחים העצומים שנעשים על חשבון ניצול האפריקאים מיוצגים בדוגמאות הבאות:

מאז 1870 עד 1934 מכרות היהלומים הדרום אפריקאיים, בהשקעה של 20 מיליון לירות שטרלינג נתנו תשואה בדיבידנדות של יותר מ-80 מיליון לירות שטרלינג נטו.

מכרות הזהב מאז 1886 עד 1945 נתנו על השקעה של 200 מיליון לירות שטרלינג תשואה בדיבידנדות 471 מיליון לירות שטרלינג נטו.

ברור שניצול כה אכזרי וברוטלי יכול להתקיים לזמן ארוך רק אם האוכלוסייה המדוכאת משלימה עם התנאים הקיימים כ"בלתי ניתנים לשינוי" וכ"צו אלוהים", ואם הדרך להתארגנות פוליטית חסומה בפניהם. המעמדות השליטים בדרום אפריקה מאמינים כי מצאו את נוסחת הקסמים ב"אפרטהייד".

בהתאם למדיניות זו, פרלמנט לבן המייצג 3,068,638 לבנים (מפקד 1960) שולט על  10,807,809 אפריקכים (שחורים), 1,448,267 צבעונים ועל 467,414 אסייתים (בעיקר הודים). אם התנאים הסוציאל-כלכליים מהם סובלים האפריקאים מייצגים את האסטרטגיה של עם האדונים, הרי הצבעונים והאסייתים יכולים לדמיין לעצמם את המצב בעתיד.

חוקי הדיכוי האחרונים, חוק החבלה 1962, והתיקון לחוק הכללי הידוע בשם "חוק 90 הימים ללא משפט", והתיקון לחוק הבאנטו הכללי מ-1963 הרעו את המצב על ידי השלטת "שלטון טרור". באותו זמן תנועות מהפכניות דמוקרטיות וסוציאליסטיות זכו להתקדמות על אף המכשולים והמאסרים ההמוניים. אחד מן החשובים בין הגופים האלה הוא "החזית הלאומית לשחרור" (נ.ל.פ.), זו חזית אנטי ממשלתית רחבה שמטרתה איחוד כל האירגונים המתקדמים בדרום אפריקה ובדרום-מערב אפריקה והכנתם למאבק צבאי לאומי לחיסול מעמד האדונים הקיים.

הון זר מהווה חלק גדול מהשקעות ההון בדרום אפריקה. השקעות אלה קובעות ומשפיעות כמובן על יחס המערב אל מדיניות האפרטהייד של הלאומנים הלבנים בדרום אפריקה. עד שנת 1946 הושקעו במכרות ובמשק הדרום אפריקאיים למעלה מ-750 מיליון לירות שטרלינג. ב-1953 הגיע הסכום ליותר ממיליארד ו-250 מיליון. במלים אחרות, לאחר מלחמת העולם השנייה הושקעו למעלה מ-500 מיליון לירות שטרלינג על ידי בעלי הון מארצות שונות, בעיקר מאנגליה, ארצות הברית וצרפת. ב-1956 הוערך הסכום הכללי של ההשקעות הזרות בדרום אפריקה במיליארד ו-396 מיליון לירות שטרלינג; חלקה של בריטניה בהשקעה זו היה 865 מיליון לירות שטרלינג, חלקה של ארצות הברית 171 מיליון לירות שטרלינג. יתר ההשקעות מארצות גוש השטרלינג הסתכמו ב-69,800,000 לירות שטרלינג. סכום ההשקעה הבריטי התחלק ל-556,100,000  בהשקעה ישירה, ו-309,500,000 בהשקעה במניות. המכרות בדרום אפריקה זכו בהשקעה ישירה של 164 מיליון לירות שטרלינג וב-121,900,000 של השקעה במניות. מתוך נתונים אלה מתברר שבריטניה השקיעה 285,900,000 לירות שטרלינג במכרות בלבד.

ב-1961 זכו משקיעים בריטים בתעשיית המכרות ל-18,900,000 לירות שטרלינג דיבידנדות נטו (לאחר ניכויי מס). כיום מושקעים מיליארד לירות שטרלינג של משקיעים בריטים, כך שחלקה של בריטניה באפרטהייד ברור למדי. בארצות הברית בשנת 1955 עודד המיניסטריון למסחר אנשי עסקים אמריקאים להשקיע בקונצרנים דרום אפריקאיים. עידוד זה היה מיותר למעשה. 50 מיליון הדולר בהשקעה ישירה משנת 1943 הוכפלו פי חמישה בשנת 1955. גם ממשלת ארצות הברית תמכה במדינת עם האדונים בדולרים ובנשק.

בסוף 1955 בנק  "אקסים" והבנק העולמי השקיעו לא פחות מאשר 330 מיליון דולר בקונצרנים דרום אפריקאיים, הרבה יותר מאשר בכל מדינה אפריקאית אחרת. בחמש השנים האחרונות גדלו ההשקעות האמריקאיות. לכן לא מפליא הדבר, שפקידי ממשלה אמריקאים החשיבו את דרום אפריקה כ"ידיד שאפשר לסמוך עליו", כפי שהתבטא סנטור היקל לופר, לאחר מסעו בדרום אפריקה בשנת 1953.

לאחרונה, בדיוני האו"ם ובהחלטות שהתקבלו בקשר ליחסים הדיפלומטיים, המסחר והאמברגו על נשק, אפשר לראות בבירור כיצד אנגליה, ארצות הברית וצרפת, יחד עם מספר מדינות, מראות את צבען האמיתי יותר ויותר.

גידול הכוח הצבאי

התקציב הצבאי הדרום אפריקאי שגדל ב-24 מיליון לירות שטרלינג בשנת 1962, הגיע לסך 60 מיליון לירות שטרלינג. 20 מיליון לירות שטרלינג נוספות נוספו בשנת 1963. בתקופת שלוש השנים האחרונות מספקת בריטניה לדרום אפריקה ציוד צבאי בשווי של 90 מיליון שטרלינג. בשנת 1962 "תעשיות כימיות ממלכתיות" תרמו השקעה בסך של 10 מיליון לירות שטרלינג, שלא לדבר על העזרה הטכנית הגדולה לבניית בתי חרושת לנשק בדרום אפריקה.

ארצות הברית סיפקה מטוסים ונשק חשוב אחר. צרפת מכרה סילוני מיראז' וטילי אוויר-קרקע. "לה קרבון", קונצרן הנשק הצרפתי, מקים חברות בדרום אפריקה. בלגיה מסרה לדרום אפריקה את הזיכיון לייצר את הרובה האוטומטי "פ.נ.", ציודם הסטנדרטי של חיילי נאט"ו, מערב גרמניה סיפקה 63 נושאי גייסות, שווייצריה אישרה העברת תותחים אנטי אוויריים, אקדחים ותחמושת לדרום אפריקה. חברת פורד בארצות הברית הכריזה על כוונתה לייצר מנועי מכוניות בדרום אפריקה. למותר לציין שבמנועי מכוניות אפשר גם להשתמש עבור שריוניות וטנקים.

מתוך כך ברור, שרוב ספקי הנשק והתחמושת הבטיחו כבר לעצמם זכויות עסקיות בדרום אפריקה ואינם חייבים לשלוח יותר נשק לשם.

ההוצאות הצבאיות השוטפות של ממשלת דרום אפריקה גדולות יותר מהתקציבים הצבאיים של כל מדינות אפריקה העצמאיות גם יחד. השקעות זרות ממדינות "העולם החופשי" תורמות לא רק באופן אובייקטיבי, אלא גם באופן סובייקטיבי לקיום וחיזוק שלטון הטרור ברפובליקה הדרום אפריקאית. מצד אחד הן מייצבות ומחזקות את התעשייה הדרום אפריקאית ומצד שני העסקים והמפעלים החדשים בדרום אפריקה נאלצים למלא אחר המדיניות הגזענית, אפילו אם במקרה זה או אחר הם מתנגדים לכך, כיוון שהם חייבים למלא את חוקי הגזע הדרום אפריקאי.