באחד הימים, כאשר הפולמוס סביב הכפייה הדתית הגיע לשיא, נשלח כתב "מעריב" לראיין את הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק הוא אחד מעמודי התווך הפוליטיים של היהדות הדתית.
נושא השיחה היה, כמובן, הכפייה הדתית. למרבה ההפתעה, לא הכחיש הרב את קיום הכפייה כלל ועיקר. הוא לא טרח להעמיד נימוקים נגד הכפייה. תשובתו המוחצת והאופיינית היתה: "המדינה תנתק את עצמה מעם ישראל, אם תכריז כי אין לה חלק באלוהי ישראל. גם החילונים מרגישים אמת זו במעמקי ליבם ורוצים שתנועתנו תכריח אותם לקיים את הקשר בין דת למדינה".
כל מי שמנסה לעמוד על שורשי הכפייה הדתית במדינת ישראל, ייטיב לעשות אם ייקח לתשומת לבו את דברי הרב הנ"ל. במדינת ישראל אין אחוז הדתיים גדול במיוחד. בהשוואה לארצות כמו איטליה, אוסטריה או בלגיה, בהן המפלגות הדתיות עולות בהרבה בכוחן הפוליטי על זה של אלה בישראל, אין המפלגות הדתיות בישראל נראות גדולות במיוחד.
בכל זאת, למרות מיעוט כוחן היחסי, גדולה השפעתן מעבר לכל שיעור ומידה. מדינת ישראל, במובנים רבים, היא מדינה בעלת צביון דתי שרק מדינות כמו ספרד, או ערב הסעודית, יכולות להשתוות לה. זוהי אחת המדינות הבודדות בעולם שבהן החוק לא מכיר בנישואים אזרחיים. במדינת ישראל אין אזרח ללא דת, רק במסגרת דתית מקובלת על השלטונות (קרי: על המפד"ל!) יכול האזרח להבטיח את זכויותיו היסודיות, כמו זכות נישואין או קבורה. אפילו אנשים דתיים (כמו החוגים הרפורמיים) נתונים לרדיפות מצד השלטונות מכיוון שסוג זה של דת אינו מוצא חן בעיני הדתיים השמרנים בארץ.
תחום שיפוט חשוב ויסודי, ענייני המשפט האישי, מסור כולו בידי אנשי דת במקום בידי שופטים. חוקי כפייה דתית, כמו חוק החזיר או חוקי העזר העירוניים, המונעים תנועה חופשית בשבתות וחגים, הם ממש לא ייאמנו במדינה המשתדלת להופיע כבעלת אופי דמוקרטי.
מי כופה את חוקי הדת? מה כופה על מדינת ישראל להיהפך למעין תיאוקרטיה?
בציבור החילוני רווחת הדעה, שכוחם הפוליטי של הדתיים הוא הגורם הראשי לכך. נכון הוא, אומרים חסידי דעה זאת, שאין הם רוב וגם לא משקל ניכר, אולם הם מהווים את לשון המאזניים. יודעים הם את רזי המשחק הפוליטי, וגם חסרי מצפון ועקרונות המה. לכן, יכולים הם אט אט לסחוט ויתורים ולכבוש עמדות.
דרך מחשבה זו רואה את הכפייה הדתית כמין תוכנית שטנית של אנשי ימי הביניים, שהם מיעוט קטן, להשתלט על הרוב החילוני המודרני.
אמת מסוימת יש בדעה זאת, אבל עדיין רחוקה היא מלתת תשובה לבעיית ההשתלטות הדתית.
מפא"י, לוא רצתה, יכולה היתה להרכיב קואליציה בלי הדתיים. מדוע לא ליצור קואליציה עם הליברלים או עם מפ"ם? כלום רחוקות מפלגות אלה ממפא"י יותר מאשר המפד"ל או פא"י? אם דרישות הדתיים כל כך בלתי נסבלות (וכך הן מצטיירות בעיני רוב הציבור), מדוע לא לוותר לליברלים, שדרישותיהם הכלכליות או הפוליטיות ודאי לא מוגזמות בעיני מפא"י (בשטח הכלכלי כמעט קיימת זהות!)?
במערכת חוקי המשחק הפוליטי במדינת ישראל התרגל הציבור לראות את השתתפות הדתיים בקואליציה כאקסיומה, כנתון יסודי. מה סיבת הדבר?
ישנן תופעות אחרות הקשורות בדת והמתמיהות לא פחות. נתבונן למשל באנשי "השומר הצעיר". אין כמוהם מוכנים לשנס מותניים למאבק נמרץ נגד הכפייה הדתית. מה לא עושים הם, שולחים משאיות עם אנשי קיבוצים להפגנה בירושלים, מארגנים מסע כזה דרך השכונות הדתיות שם, מנהיגיהם נושאים נאומים חוצבי להבות כנגד השתלטות ימי הביניים, בכנסת או מעל בימת הליגה למניעת כפייה דתית. ובכלל, מוכנים הם להראות את נחת זרועם ל"דוסים". והנה ראה זה פלא. רק מגיעים קיבוצניקס אלה לכרכים הגדולים אשר בחו"ל, כגון מוסקבה, מיד שוכחים הם את תורת האנטי-קלריקליזם, את האתיאיזם, את מלחמתם ב"ימי הביניים" וסרים לתפילה בבית הכנסת.
מה דוחף את אנשי "השומר הצעיר" אל כותלי בית הכנסת במוסקבה? מדוע מחלקים הם סידורי תפילה שם?
הסוד הוא גלוי. האידיאולוגיה הציונית! בעיני הציונים המסילה לישראל עוברת דרך בית הכנסת. כי הרי רק שם נזכרת ציון, שם מבטיחים לא לשכוח אותה, כשם שלא שוכחים את יד ימין. שם, ובספרי התפילה, מבטיחים כל שנה "בשנה הבאה בירושלים", ולא במקרה.
הדת היהודית מיוחדת. בהיותה דת לאומית וגזעית (לא מכבר עורר השופט ח. כהן סערה כאשר עמד על אופי זה של הדת היהודית), בניגוד לנצרות, האיסלאם או הבודהיזם, שהן במהותן דתות אינטרנציונליסטיות, בינלאומיות, אינן מבחינות (תיאורטית) בין דם לדם, היהדות מראש מוגבלת ל"עם סגולה".
הציונות, שהיא האידיאולוגיה הפוליטית המודרנית של הלאומנות היהודית, אינה יכולה שלא להסתמך על הדת. את הזכות ה"היסטורית" וה"נצחית" על הטריטוריה הפלסטינית "רכשו" הציונים מהתנ"ך ומספרי התפילה. בלי הרקע הדתי מתמוטט המבנה האידיאולוגי הציוני.
לכן, ההנהגה הנוכחית של מדינת ישראל, בהיותה הנהגה ציונית, מעוניינת לחזק את החינוך הדתי של התושבים. כך הוכנסו לכותלי בתי הספר לימודי "התודעה היהודית", שאינם אלא לימודי דת, וזאת בזמן שלטון "מפלגות הפועלים".
חוגי תנ"ך וחידוני תנ"ך אינם אלא צורה אחרת של חינוך האוכלוסייה ברוח הדת.
על רקע זה מובנת ההצלחה של חוגי הדת להשליט את חוקיהם על האוכלוסייה. למעשה, אין התנגדות עקרונית של השלטון הנוכחי לחוקים אלה.
בחוגים אנטי דתיים רגילים להתייחס אל הכפייה הדתית כאל שרידים מימי הביניים. המלחמה בחוגי הדתיים נראית להם כמלחמה באנשים מאובנים, אשר איבדו את המגע עם המציאות בת זמננו. כפי שראינו, אין טעות חמורה מזו. כל זמן שאין מבינים את הקשר בין הדת והלאומנות בישראל, קשה יהיה להילחם בכפייה הדתית.
אופי הדת היהודית קבע את כיוון המערכה. המאבק נגד הכפייה הדתית מוכרח להוביל, בחשבון אחרון, למאבק נגד האופי הלאומני והאופי הציוני של מדינת ישראל. לכן מפלגות כמו מפ"ם אינן מסוגלות להביא מאבק זה לידי סיום מוצלח, בהיותן הן עצמן ציוניות. רק נכונות לצאת כנגד האידיאולוגיה השלטת, האידיאולוגיה הציונית, יכולה להפנות את כיוון העניינים מתהליך הולך וגובר של כפייה דתית להשתחררות גדלה והולכת מכפייה זאת.
