מאז נמסר מאמר זה לדפוס, נודע על התפטרות ממשלת איטליה. בכך נתגשמה התחזית המופיעה בסוף המאמר. בניתוח של סיבות המשבר באיטליה שומר המאמר על מלוא ערכו גם עתה. המערכת.
* * *
לפני כחצי שנה הצטרפו הסוציאליסטים האיטלקים, בהנהגתו של פייטרו נני, לממשלה. נימוקו של מנהיגם לצעד זה היה פשוט: אין טעם להמשיך באופוזיציה; העיקר הוא לשבת ליד הגה השלטון, בחדר הפיקוח, או – כביטויו של נני עצמו – ב"חדר הכפתורים". רק שם אפשר יהיה לבצע רפורמות כלשהן; לאופוזיציה פרלמנטרית אין כל סיכוי כזה.
השמאל במפלגת נני היה סבור שלאופוזיציה הנתמכת על ידי הרחוב והאיגודים המקצועיים יש סיכויים רבים מאלה של סיעה בקואליציה הממשלתית, ונני לא נרתע גם כשדעותיו גרמו לפילוג במפלגה, כשהשמאל עזב אותה.
היום, המנהיג הסוציאליסטי וסגן ראש ממשלת איטליה, פייטרו נני, נוכח לדעת – לאכזבתו הרבה – כי בחדרו נמצאים דברים רבים; אבל כפתורים – אין שם.
כל תוכניות הרפורמות מתנפצות אל "חומת הממון". הלוחצים על הכפתורים היו ונשארו – אילי ההון, בעלי המונופולים הגדולים.
הכלכלה האיטלקית נתונה במשבר. מונופול המכוניות הגדול פיאט, שבו תלויים חיי הכלכלה של העיר טורינו בת מיליון התושבים, צימצם את מספר שעות העבודה. טראסט מכונות הכתיבה אוליבטי עובד רק שלושה ימים בשבוע, ומפעלי מכונות התפירה נקי – רק יומיים.
לנציגי הימין יש הסבר פשוט על סיבת המשבר: ההון נפחד מתוכניות הרפורמות. במשך שנתיים דובר באיטליה על "מפנה שמאלה", על ממשלה של מרכז-שמאל, ובעלי ההון החלו להעביר את הונם לחו"ל. ברגע שהסוציאליסטים החליטו עקרונית להצטרף לממשלה, הפכה העברת ההון לבריחה מבוהלת. מעריכים שמיליארד וחצי עד שני מיליארד דולר הוברחו לבנקים בשווייץ.
כאשר, לבסוף, הורכבה הממשלה, כבר לא עמדו על הפרק רפורמות, אלא הבעיה כיצד לצאת, איך שהוא, מן המשבר. במקום לפעול נגד בעלי ההון נאלצת עתה הממשלה השמאלית להתחנן בפני האיגודים המקצועיים שיואילו להיות טובים ולא להפחיד עוד יותר את המעבידים.
"פיאט" – חזקה מהממשלה
בדיונים בין הממשלה לבין נציגי בעלי ההון האשימו השרים את המעבידים בכך שאלה האחרונים יצרו את המשבר במתכוון. התשובה היתה: שבו בשקט! דברו על רפורמות אם אתם חייבים לשלם מס-שפתיים ליציע הפרלמנט, אך חלילה לכם לעשות דבר. את זה השאירו לנו, למעבידים. לנו יש ניסיון מעשי בניהול העניינים. אנו נחזיר את המצב לקדמותו, נקים לתחייה את "הנס הכלכלי" האיטלקי.
הממשלה אמנם לא קיבלה את העצה ה"ידידותית" הזו, אך העניינים מתנהלים כך למעשה. הממשלה – מפולגת. יושבים בה, יחד עם אנשי נני ונציגי השמאל של מפלגת הרוב הנוצרית-דמוקרטית, גם נציגי הימין של מפלגה זו. כאשר, סוף סוף, מוצע לפרלמנט איזה חוק "שמאלי", הוא נתקע בדיון ארוך ומייגע. המעבידים, לעומת זאת, יכולים לפעול נגד חוק זה ללא ויכוחים מיותרים.
כך נאלצה הממשלה להוריד את שיעור המס על רווחי הון, שנקבע בהצעת חוק – כדי לא "להפחיד" את בעלי ההון. כאשר פיאט הפיצה שמועה שהיא עומדת לפטר כ-10,000 פועלים, נזדרזה הממשלה להפחית את המס על מכוניות שעמדה להציע בפרלמנט, ואשר הדיון בו עדיין נמשך. כי טרם נוסדה באיטליה ממשלה שתוכל להתמודד עם חברת פיאט.
ובכן, הכל מתנהל כאילו הממשלה, המשותקת על ידי אורך הדיונים בפרלמנט ועל ידי לחץ המשבר הכלכלי, קיבלה למעשה את עצת המעבידים.
המעבידים שולטים במצב, "מחנכים" את האיגודים המקצועיים על ידי לחץ האבטלה, "מחזירים למקומו" את השמאל (בפרלמנט, ברחוב ובאיגודים) ומקיימים שליטה מלאה על ה"כפתורים".
חלום שהתבדה
האם יש בזה פתרון – ולו גם פתרון ימני – לבעיות הכלכלה האיטלקית? האם יכולה היא בדרך זו להתגבר על המשבר ולחדש את "הנס הכלכלי"?
הדרישה למפנה שמאלה ולרפורמות, התזוזה של קולות הבוחרים שמאלה, גאות המאבק המקצועי – כל אלה נגרמו דווקא על ידי "הנס הכלכלי" והעיוותים שבו. ההתפתחות הכלכלית הסוערת של איטליה בעשר השנים האחרונות היתה מאופיינת על ידי קצב בלתי שווה בענפים השונים, בפיגור עליית רמת החיים של השכבות הנמוכות ביחס לקצב עליית הייצור. שכר העבודה נשאר נמוך, בגלל לחץ האבטלה; החקלאות נשארה בפיגורה; וכאשר אנשי הדרום, שהיגרו לערי התעשייה הצפוניות, התחילו בשנתיים האחרונות להעלות קצת את רמת מחייתם ולאכול בשר פעמיים בשבוע במקום פעם בחודש – הרקיע מחיר הבשר לשחקים.
לעומת זאת, התעשיות שהתפתחו במיוחד בתקופת ה"נס", הן דווקא אלה המייצרות מוצרי מותרות או, על כל פנים, סחורות המיועדות לשכבות האמידות יותר, כמו מכוניות. לכן הגיעו תעשיות אלה לרוויה בשווקים.
חלק גדול מההון הושקע בספסרות – כמו בספקולציות בקרקעות – במקום בפיתוח. בעיר מילאנו לבדה עולה ערך הקרקעות ביותר ממיליארד דולר בשנה. תעשיית המכוניות גדלה בשנתיים האחרונות ב-67% וצריכת המכוניות השיגה את זו של אנגליה, אך באותו זמן נשארה מערכת החינוך אחת המפגרות באירופה.
כל העיוותים הללו מוכרחים היו להביא למשבר. פיגור עליית השכר ביחס להתפתחות התעשיות המתקדמות גרם למשבר של עודף ייצור בתעשיות אלה. מאידך, כל עלייה בשכר מביאה לעלייה תלולה במחירי התוצרת החקלאית ומוצרי אותם הענפים התעשייתיים שלא התפתחו כלל.
במצב זה נדחף השמאל במפלגת הרוב הנוצרית-דמוקרטית להציע הקמת ממשלה בשיתוף עם הסוציאליסטים, למען ביצוע רפורמות מינימליות. על בסיס פרוגרמה זו של רפורמות הצטרפו הסוציאליסטים לממשלה.
התברר שהיה זה חלום אשר לא הביא בחשבון את הפסיכולוגיה המפגרת של המעבידים האיטלקים. אלה מתנגדים לכל רפורמה שהיא – גם לאלה המיועדות, בחשבון אחרון, לייצב את המצב הכלכלי, ובכלל זה את רווחיהם-הם.
לממשלה אין שום סיכוי לבצע שינויים ממשיים. פעילותה מסתכמת בצעדים פיננסיים, בניסיון להתגבר על האינפלציה ובלחץ על האיגודים המקצועיים שישימו לזמן מה את תביעותיהם "במקרר". לפחות בלחץ זה אין הממשלה מצליחה במיוחד. המאבק הממשי מתנהל איפוא בין המעבידים לבין האיגודים המקצועיים.
תהיה תוצאתו של מאבק זה כאשר תהיה – על כל פנים ברור כי "הנס הכלכלי" האיטלקי הגיע לקצו, וגם קצה של הממשלה הנוכחית קרב ובא.
