תבוסה ללא תהילה (מהפכה ומהפכת-נגד בברזיל) – ק. יהודה (יהודה קופפרמן)

ברזיל – ארץ רחבת ידיים היא, המשתרעת על שטח העולה על זה של ארצות הברית; אף אוכלוסייתה אינה מבוטלת – 75 מיליון תושבים. אולם רוב שטחה איננו מיושב ובחלקים עצומים ממנה טרם דרכה רגל אדם. אם תוסיף לכל אלה את העובדה שמדינה זו טרם נטשה את המקום הראשון בסחר העולמי של הקפה, תגיע עד מהרה למסקנה, שארץ ברוכת אל היא, ובזאת – טעית טעות מרה.

עדיין לא נתנדפו כליל תמרות העשן מהמדורות בהן חוסלו – מ-1931 עד 1946 – 35% של תפוקת הקפה, וכבר מתנסה ברזיל במשבר כלכלי ופיננסי חמור (יוקר המחיה היה עולה ב-7% כל חודש), המחריף והמעמיק עוד יותר את רישומם של שני פגעיה המסורתיים: ריבוי דוהר של האוכלוסייה, העתידה להגיע – בלי עין הרע – עד 200 מיליון נפש בסוף המאה, ועוני לא יתואר, המכניע תחתיו 20 מיליון איכרים, החיים בתנאי תת תזונה באזורים הצפון מזרחיים. היטיב לתאר את אורח חייהם האיום חוזה דה קסטרו, נשיא אירגון המזון הבינלאומי, שהוא עצמו יליד ברזיל: כפריים אלה דרים על שפת ביצות וניזונים, כמעט באופן בלעדי, מהסרטנים השורצים בהן. כיוון שמזון זה אינו מרבה בריאות ואינו מאריך את חיי אוכליו, התמותה גבוהה מאוד. הנוהג מחייב להשליך את גוויות המתים אל תוך הביצות – שם הן משמשות מזון עיקרי לסרטנים. כך נוצר ומתקיים מחזור אינסופי של חיים ומוות: האנשים ניזונים על בשר הסרטנים אשר ניזונים על בשר האנשים. מכאן יובן, כי העוני, הבערות, הייאוש והפטליזם של איכרי צפון מזרח הארץ היוו עד כה גורם ראשון במעלה ליציבות משטר ה"לטיפונדיות", האחוזות הגדולות.

המפלגות

הימין בברזיל מפולג לשלוש חטיבות:

• האיחוד הדמוקרטי הלאומי, בהנהגתם של מגלהס פינטו וקארלוס לקארדה, מושל מחוז ריו דה ז'ניירו – מפלגה זו נתמכת על ידי בעלי האחוזות (אגב, לקארדה זה, שהפך עתה לאיש החזק בברזיל, הוא אדם מיוחד במינו. היה לשעבר חבר המפלגה הקומוניסטית, נחשב זמן רב למדינאי ההגון ביותר במדינה… עד שנתגלתה "פרשה" שגרתית למדי: המושל המהוגן התפרנס מתשלומים שהיו מעבירים לו בעלי בתי המשחק החשאיים. הפרשה הושתקה. זמן מה לאחר מכן הבחינה אוכלוסיית ריו דה ז'ניירו, כי על מי נהר אחד בסביבות העיר החלו לצוף גוויות רבות. התברר כי משטרתו של לקארדה, בדאגתה פן יכערו פושטי היד את פניה העליזות של העיר, בחרה בפתרון המתבקש מאליו – הטבעת הקבצנים בנהר).
• מפלגתו "הסוציאל דמוקרטית" של הנשיא לשעבר קוביצ'ק, בה נותנת אמונה הבורגנות התעשייתית והפיננסית.
• המפלגה הסוציאל-פרוגרסיבית של אדהמר דה-בארוס, מושל סאו-פאולו.

מפלגות אלה גיבשו גוש שמרני אחיד בפרלמנט, מולו מתייצבים אירגוני השמאל:

• "המפלגה הקומוניסטית הברזילית", מפלגתו של פרסטס, היא עדיין המפלגה השמאלית הגדולה ביותר. היא הוצאה אל מחוץ לחוק בעת נשיאותו של גולארט, הנשיא שהודח לאחרונה.
• "המפלגה הקומוניסטית של ברזיל" היא פלג ממפלגתו של פרסטס, אשר נפרד ממנה בשנת 1961, כאשר חלק ניכר מהוועד המרכזי של פרסטס החליט לתמוך בעמדת הקומוניסטים הסינים. זוהי איפוא מפלגה פרו-סינית. לפני שנתיים פירסמה היא מנשר הקורא למאבק מזוין נגד המשטר.
• האירגון המרכסיסטי המהפכני "מדיניות פועלית" נוסד בשנת 1960, בעיקר על ידי סטודנטים יוצאי המפלגות השמאליות, שחתרו לשינויים מרחיקי לכת במצב הדברים. מחוז חפצם – חזית משותפת של מפלגותיהם לשעבר.

בין מפלגות הימין הריאקציוני לבין מפלגות השמאל חוצצת "מפלגת העבודה". לה נועד התפקיד לתווך בין הריאקציה לבין השמאל במישור הפרלמנטרי, ובין המנגנון הממלכתי לבין בסיסה ההמוני הרחב. זוהי מפלגה השייכת לאותו סוג של מפלגות עממיות-רדיקליות כמו הפרוניזם הארגנטיני – כלומר, סוג של מפלגות המשמשות כוח מחץ בידי הבורגנות הלאומית, בשאיפתה להחליש את תלות הארץ באימפריאליזם יאנקי. ייסד אותה, בשנת 1945, הנשיא לשעבר ורגאס, לאחר שמוגר שלטונו. היא השכילה לרכז בתוכה את ההמונים העירוניים. הנשיא המודח גולארט היה מנהיגה של מפלגה זו.

אל הכוחות הפוליטיים הללו יש להוסיף עוד את האיגודים המקצועיים. התנועה המקצועית העצמאית – שהיתה בעלת מגמה אנרכיסטית עד 1927, ובעלת גוון קומוניסטי מ-1927 עד 1935 – נשברה על ידי ורגאס, שהנהיג מבנה קורפורטיבי למחצה באיגוד המקצועי, בו האיגודים כפופים למדינה מבחינה כלכלית ומשפטית. בשנים האחרונות התפתחו שני זרמים נפרדים: הוועד הכללי של העובדים, תחת הנהגה קומוניסטית, והאיגוד המקצועי של העובדים, המקורב למפלגת העבודה.

בצפון מזרחה של המדינה פועלות "ליגות" של איכרים. בשנת 1955 החלו האיכרים להתארגן נגד בעלי האחוזות, ביוזמתו של פרנסיסקו חוליאו, עורך דין וציר סוציאליסטי בפרלמנט. תסיסה זו גרמה לתגובות קיצוניות מצד בעלי האחוזות. לא פעם התחוללו קרבות ותפיסות בכוח של קרקעות.

לכאורה – אנדרלמוסיה; למעשה – מצב מהפכני

את נקודת המוצא למאורעות של השבועות האחרונים יש לבקש ביום העברת השלטון לידי הנשיא קוואדרוס ומפלגת העבודה, באוקטובר 1960. לאחר תקופה ממושכת של שלטון הימין, שהביאה איתה משבר פיננסי, גמרה הבורגנות הברזילאית אומר לבצע מפנה חד במדיניותה הבינלאומית ובכך להסיר מעט את נוכחותה המכבידה של ארצות הברית. כך נערך בשנת 1961 ביקורו של צ'ה גווארה – למורת רוחם של החוגים האמריקאיים. כמו כן קשרה ברזיל יחסים דיפלומטיים עם הונגריה, רומניה וברית המועצות. הממשלה פירסמה הודעה התומכת "בזכותה של קובה להגדרה עצמית", והמגנה "כל התערבות זרה" באי. לבסוף, מפליג גולארט, שהיה אז סגן הנשיא, לסין העממית. כיוון שממשלת קנדי לא עברה בשתיקה על "מעשי מינות" אלה, מצא הימין בדבר עידוד ותימוכין, והחליט לאלץ את קוואדרוס להתפטר. גולארט נבחר לנשיא ופירסם חוקה המייסדת משטר פרלמנטרי ומתנה כל רפורמה אגררית בפיצוי מלא במזומן עבור נכסים שיולאמו (7.9.61).

שנת  1962 היתה שנת מתיחות עם ארצות הברית: בריזולה, גיסו של הנשיא ומושל אחד המחוזות, הלאים סניף של "אינטרנשיונל טלפון אנד טלגרף קומפני"; הוצא צו שהגביל את ההשקעות הזרות; ולבסוף הממשלה סירבה ליטול חלק בנידוי קובה ממסגרת "אירגון ארצות אמריקה".

בדצמבר 1962 בא רוברט קנדי לביקור פתע והתריע בפני הנשיא על מדיניותו העצמאית מדי. מכל הצדדים הולך המצב ומחמיר. ברור כי ניסיונו של גולארט הוא האחרון האפשרי במישור זה. הבורגנות התעשייתית מרגישה בהכרח לבחור ב"נסיגה קדימה" – אחרת תתחולל התפרצות רבתי מלמטה, אשר תסחוף את הכל, או הפיכה של מושלי פנים הארץ. ארצות הברית אינה מחמיצה שום הזדמנות כדי לבחוש בקדרה; הולכות ותוכפות האזהרות מוושינגטון כי אמנם "חלה הסתננות של יסודות קומוניסטיים לתוך המנגנון האזרחי הצבאי". מעולם לא בוססה טענה זו, אך די היה בה כדי לדחוף קדימה אותם גורמים שכל חזונם הוא "סדר"… של 20 מיליון מורעבים המסתפקים בשלהם. משאל עם שנערך ב-22.1.63 מחליט ב-80% של הקולות על חזרה למשטר נשיאותי –  כלומר על מתן זכויות מלאות לגולארט – ומעורר את זעם הריאקציה, הנוקטת בצעדים ראשונים לשינוי המשטר. בעוד השגריר האמריקאי מעלה באחד מנאומיו את "החדירה הקומוניסטית", שולח גולארט את הצבא להגן על ועידה למען הסולידריות עם קובה. ועידה זו נאסרה על ידי לקארדה. בהגיבו על התערבות הצבא תוקף לקארדה את גולארט, שהוא כביכול "המכשיר העיקרי של חדירת הקומוניזם לברזיל".

ב-11.9.63 דוכאה מרידת סמלי הצבא נגד מפקדיהם השמרניים. שבוע לאחר מכן נאסרה על טיטו, שהגיע לביקור, הכניסה לריו דה ז'ניירו וסאו-פאולו על ידי מושלי ערים אלה. גולארט תוקף "חוגים מפגרים מסוימים המבקשים להשאיר את ברזיל רתומה לאינטרסים זרים".

התפתחות העניינים הדרמטית של שלושת החודשים האחרונים זכתה לפרסום בינלאומי רב. כאמור, מדיניותה של ארצות הברית הביאה יבשת זו למבוי סתום. תוכנית "הברית לקידמה", מיוזמתו של הנשיא קנדי המנוח, נחלה כישלון חרוץ, ורק מיתממים אחרונים עדיין משתעשעים במליצות משועממות בנדון. נוכח הסכנה הממשית, כי סיר הלחץ הברזילאי המחומם חימום יתר יתפוצץ, ונוכח אוזלת היד הגמורה של האפוטרופוס הצפוני, החליטו קברניטי המדינה לפעול, ולהתקדם במשעול הצר הנותר להם. ב-17 לפברואר ש.ז. יוצא, מטעם הממשלה, צו המנהיג רפורמה אגררית: יולאמו כל הקרקעות הלא-מעובדות, ברוחב של 10 קילומטרים משני צידי עורקי התחבורה, ויחולקו בין האיכרים הזעירים. משערים, כי בכך הופקעו 2.8% של האחוזות הפרטיות בלבד. צעדים אלה היו רק בחינת ראשית דרך הנפתולים של גולארט; ב-28 לפברואר יוצא צו שני, המכפיל את משכורות הפועלים, וב-10 במארס מודיע הנשיא בשידור מיוחד, כי שנת 1964 תהיה "שנת שחרור עבור ברזיל, הודות לרפורמות של מבנה". שלושה ימים לאחר מכן מתקיימת בריו אסיפת עם המונית, תחת חסותם של 3,000 חיילים פדרליים עם כל הנשק הדרוש: רובים, תותחים, ואפילו טנקים, עקב איסור האסיפה על ידי לקארדה. 200,000 פועלים נכחו בעצרת, לה קראו האיגודים המקצועיים. גולארט, בנאומו, מודיע לא רק על ביצוע הרפורמה האגררית, אלא גם על הפקעת שבעת בתי הזיקוק, שנותרו בבעלות פרטית; על קיצוץ שכר הדירה, על תיקון מערכת הבנקאות, ועל מתן זכות בחירה לאנאלפבתים. לבסוף, הוא מתריע, כי ייתכן ש"דם יישפך במאבק למען תיקון המוסדות". גיסו, ליונל בריזולה, ריכז את התקפתו על הקונגרס הפדרלי, עליו שולטים, כדבריו, נציגי האוליגרכיה של בעלי האחוזות הפיאודליים בברזיל. הוא ביקש זימון אסיפה מכוננת, כשההמון משיב בצעקות: "סיגרו את הפרלמנט!". על העצרת הזאת כתב סופרו המיוחד של "לה מונד" הפריסאי, ש"היא תיזכר בהיסטוריה כהפגנת ההמונים המרשימה ביותר שנתקיימה אי פעם בברזיל"; במיוחד בלט בעיניו הדמיון הרב עם ה"עצרות הגדולות של מר פידל קסטרו"; "אולי תהא בכך הגזמה לומר שיום זה, 13 במארס, ציין את עליית המסך על המערכה הראשונה של המהפכה הברזילאית, אולם היתה זו ודאי מנגינת הפתיחה שלה".

ושוב מואצת השתלשלות המאורעות: ב-25 לאותו חודש מתאספים 3,000 חברים של "התאחדות מלחי הצי" בביתו של איגוד פועלי המתכת, לציון יום השנה לייסוד אירגונם. שם הם מאזינים לנאום חוצב להבות של יוהייר סנטוס, בחור בן 25, הקורא לחבריו לעמוד לימין הפועלים, האיכרים והסטודנטים למען "הרפורמות הבסיסיות". שעות ספורות אך עברו, וקבוצה של 200 רובאי הצי נשלחת למקום כדי להוציא את המפגינים ממשכנם ולאוסרם. במקום לבצע את הפקודות, הופכים הרובאים את נשקם ומצטרפים לחבריהם. מאורע ראוי לציון. נדמה לך, שחוזרים ממש מתחת לעיניך מאורעות רבי תהילה, אשר רשמו דפים מזהירים בתולדות המאה שלנו: ה"פוטיומקין" ב-1905, ה"אורורה" ב-1917, התקוממות מלחי הצי הגרמני בים הבלטי, באוקטובר 1918, אשר פתחה את מהפכת מועצת הפועלים והחיילים בגרמניה… אולם, ההיסטוריה גברת קשה היא, ובמקום כל זה באו אירועים מדכדכים. הדף שנפתח היה זה של מהפכת הנגד.

אור ירוק מלמעלה

ב-17 במארס נועדה בוושינגטון אסיפה יוצאת מן הכלל של "אישים רמי מעלה המשרתים באמריקה הלטינית", כשהדו"ח הראשי ניתן על ידי תומאס ק. מאן, סגן המזכיר לעניינים הבין אמריקאיים, ויועצו של הנשיא ג'ונסון למדיניות דרום אמריקה. נאומו לא פורסם, אך ה"ניו יורק טיימס" מה-20 במארס מסר את עיקר תוכנו. זאת היתה הודעה על תפנית של 180 מעלות במדיניותה של ארצות הברית: "היא שוב לא תבקש להעניש את היחידות הצבאיות, בשל מיגור ממשלים דמוקרטיים… היא תחדל מלהבחין בין ממשלים רודניים ודמוקרטיים… כי נבצר להבדיל מבחינה פוליטית בין הנשיאים אדולפו לופז מטיאוס ממקסיקו, וויקטור פז אסטנסורו מבוליביה, או אלפרד סטרסנר מפרגוואי". יעדיה של המדיניות החדשה הם: "חיזוק הצמיחה הכלכלית באזור זה, הגנת 9 מיליארד הדולרים של השקעות ארצות הברית שם, אי התערבות בענייניהן הפנימיים של הרפובליקות שבחצי הכדור שלנו, והתנגדות לקומוניזם". יצוין, כי היתה זו הלוויה במתגנב, וללא תופים, של תוכנית "הברית לקידמה", אשר שבקה חיים בטרם הראתה את יעילותה. לפי תוכנית "הברית" התאונן תמיד הסטייט דפרטמנט על מיגורו של ממשל דמוקרטי, ושמר על תקופת ביניים מנומסת לפני הכרתו באנשי משמר ההפיכה הצבאית, אפילו נעזרו הם על ידי הסוכנים למיניהם של ה"סנטרל אינטליג'נס אג'נסי" [CIA].

נסיגה ללא סדר וכבוד

גולארט, כפי שראינו, הגן על זכותם של המלחים, של החיילים נמוכי הדרגה לפעילות פוליטית עצמית, בכך ראה משקל נגד לתעלולי הקצונה הבכירה, הריאקציונית לפי מסורתה. אולם אלה האחרונים לא יכלו לטמון את ידם בצלחת ולתת לדברים להתפתח. תחושתם אמרה להם כי כאן צפונות פוטנציות מלאות חומר נפץ וסכנות לעצם הסדר הקיים, שהוא, שוב, סדר של 20 מיליון מורעבים ומנוצלים ניצול מחפיר.

פתח מושל מדינת מינאס גראיס, מגלהס פינטו, ואחריו באו, זה אחר זה, אלופי הצבא ואותם המושלים המוכרים לנו זה מכבר. תפתיע אותנו העובדה (האומנם תפתיע?) כי אירגוני "השמאל" וגולארט עצמו שרויים היו באי הבנה גמורה לגבי המאורעות המתחוללים, והאיכרים לא העזו לזוז לפני שידעו על תגובת הערים. יתרה מזו, אירעו תופעות הפוכות לאלה שהתרחשו שבועות מספר קודם לכן: כך קרה, שמפקדי "הצבא הראשון" שנשלח על ידי גולארט כדי לדכא את המרידה, עברו עם צבאם לצד השני. הנשיא החל להימלט על נפשו דרומה, שם נבגד מהר על ידי מפקדי הצבא המקומיים, עד כי החליט לחצות את הגבול לאורוגוואי, שם מחזיק הוא לפי הרכילות באחוזות קרקע לא מבוטלות.

רק לאחר שהמצב הוכרע, החלו האיגודים המקצועיים לחמש את הפועלים, מאוחר מדי, מעט מדי, והוכיחו בכך כי מילאו עד תומו את התפקיד שהועיד להם משטר הפקת עודף הערך.

לאחר מעשה מתחיל אתה להבין עד כמה גרוטסקית היתה כל הפרשה… גרוטסקית, כמובן, לגבי אלה המצליחים לצאת את הבמה בזמן, לאחר כמה כרכורים וכמה קידות לעבר הקהל הצוהל או האדיש; אולם, בהחלט לא גרוטסקית לגבי האנשים התמימים שנותרו (כי אין להם קרקעות בצד השני של הגבול…) והנוטים כבר את גרונם לטקס העלאת הקורבן המסתמן. בעוד שמברקי סוכנויות העיתונים מודיעים לנו כי עם מיגורו של גולארט החברה הברזילאית הגבוהה מתכנסת בטרקלינים הנוצצים ורוקדת, אדהמר דה-בארוס מבשר את פתיחת "הציד על הקומוניסטים" (כלשונו) ואלפי חברים מן השורה של האיגודים המקצועיים ומפלגות הפועלים שמים פניהם אל בתי הכלא.

ירד המסך על תבוסתו ללא תקדים של הפרולטריון הברזילאי, עקב בגידת מנהיגיו, אשר לא ידעו, או לא יכלו, להביאו לקרב.

אחרית דבר

לדעת הכל, הדובר הקרוב ביותר לנשיא ג'ונסון הוא ויליאם י. וייט, שמאמריו מתפרסמים בבת אחת בכמה עיתונים, ומעניין יהיה לקרוא את השגותיו האחרונות על ההפיכה בברזיל. כך הוא כתב ב"איבנינג סטנדרד" מוושינגטון, תחת הכותרת "ברזיל דוחה את הקומוניזם": "סילוקו של הנשיא הפרו קומוניסטי עשה יותר מאשר להדוף את הסיוט הארוך של חזיון ברזיל, הנוטה להיהפך לקובה שנייה, הרבה יותר מסוכנת מהראשונה, בלב חצי הכדור האמריקאי… במלה אחת, הקסטרו-קומוניזם נחל נסיגה כבדה בתוך הארץ הגדולה והפגיעה ביותר שבתוך אמריקה הלטינית, וגלי תבוסתו יתפשטו התפשטות נרחבת בכל מקום אחר בדרום…" הוא משבח את "תבונתה של המדיניות החדשה של וושינגטון, המאחדת מעתה את הקשיחות עם נדיבות הלב לגבי אמריקה הלטינית". משנתו של תומס ק. מאן היא אשר איפשרה את מיגורו של גולארט, משנה "האוהדת ללא סייג את השאיפות לשיפור כלכלי וחברתי, כל עוד הן דמוקרטיות במקורן ובכוונתן, אך העוינת לכל חתרנות קומוניסטית, המתקדמת בתחפושת של רפורמיזם לגיטימי. האזהרה הידהדה בכל אמריקה הלטינית ואנשים שמעו אותה".

ידוע גם, שהנשיא ג'ונסון לא חסך באיחוליו ושלח את "ברכתו החמה" למאזילי, הנשיא הזמני שמונה על ידי ראשי ההפיכה. אין פלא: ג'ונסון ייבחר שוב לנשיאות; כל אזרח ברזילאי, מיקיצתו בבוקר, יוסיף לשלם תמלוגים להון האמריקאי, בעת שיסובב את הכפתור החשמלי, או בעת שישתה קפה נמס או אבקת חלב, בעת שיקח את מכוניתו או את החשמלית, או בעת שיטלפן, בעת שילך לקולנוע, או בעת שיעשן סיגריה "לאומית", או יקנה זוג נעליים.

מסקנות

ראשית, עלינו לקבוע עובדה אחת: המפלה בברזיל כורכת בתוכה הרבה יותר מאשר האירוע ההיסטורי כשלעצמו. את המאורעות האחרונים הכינו שנים של מצבים קרובים להתפוצצות, של מאבקים חריפים (נזכיר את השביתות הכלליות, את הפגנות המובטלים הסוערות בברזיליה, אם מרידות הצי על אפם וחמתם של הקצינים, את הסתערויות האיכרים על הלטיפונדיות ועוד ועוד…), של זעזועים ענקיים בסדרי השלטון ובנבכי החברה, של מעברים למצבי גאות או שפל פוליטיים, של טלטולים תדירים ופתאומיים, ותפניות חדות ימינה או שמאלה. כל אלה הראו, כי המערכת כולה בלתי יציבה, ומצפה להכרעה סופית. מכאן נובעת חשיבותה של האסטרטגיה המהפכנית. מכאן נובעת המשמעות המלאה של מפלגת האוונגרד המהפכני, אשר תשכיל לפענח את המאורעות, ותדע לנקוט, בזמן, באוריינטציה נכונה, ההולמת כל מצב חדש. מפלגה מעין זה לא היתה בנמצא בברזיל, וכל עוד לא תהיה, לא יוכל הפרולטריון שם לעלות על פסים חדשים.

מצבי מתיחות מרבית במשבר המהפכני הינם, מעצם טבעם, מצבי מעבר. אי ההתאמה בין היעדר הנהגה מהפכנית לבין המשימות האובייקטיביות אינה יכולה שלא להוליך לשואה ולאובדן מה שהוכן במשך שנים. מהפכה שהוחמצה הופכת את עצמה להפוכה-היא. שוב הוכח, כי ימים ספורים – ואולי שעות ספורות – יכולות להביא לדחיית שעת הכושר המהפכנית לכמה שנים. ברזיל נכנסה לתוך תקופה שבה תשלוט הריאקציה ברמה, שליטה שלא תהסס מפני הריסת כלי המבטא הפרולטריים האלמנטריים. נהיה סמוכים ובטוחים, שאכן גלי התבוסה יתפשטו לארצות השכנות. אם נרצה בכך, או שלא נרצה, מעמד הפועלים הלטינו-אמריקאי נכנס לתקופת שפל. עליו, מעתה, ליצור מחדש את הפוטנציאל המלחמתי שלו.

מאמר זה נכתב במחצית חודש אפריל, ומפאת סיבות טכניות לא יכול היה להתפרסם בגיליון הקודם של עיתוננו; ומאז, חלק מהחומר האינפורמטיבי שבו (בייחוד זה הנוגע לחודשי פברואר-מארס ש.ז.) נסקר פה ושם בעיתונות הישראלית. אולם עם הזמן נתאמתה – ואף נתבהרה – האבחנה שניתנה שבועיים לאחר המאורעות המתוארים, וכמו כן הפרוגנוזה: המשטר הבונפרטיסטי של המרשל קאטלו ברנקו, אשר העלה את המנגנון הצבאי המשטרתי מעל לבורגנות, כדי להגן על שליטתה המעמדית נגד מפלגותיה המדיניות עצמן, השתלט לחלוטין על העניינים, ומיגר סופית את שלטון הבורגנות התעשייתית החלושה. זו ניסתה, למען מזלה הביש, להתנקש באינטרסים המפגרים של אותו גוש כביר, המורכב מהמונופולים הזרים, בעלי האחוזות, האוליגרכיה הפיננסית והבורגנות הסוחרת הקשורות לבעלי הלטיפונדיות על ידי ספסרות הקרקעות המשגשגת בברזיל.

למרות כל מה שכתבו, התבוסה בברזיל היתה שלמה, והעמדות הוסגרו אפילו בלי קרבות מאסף. ליונל בריזולה ביטל את התקוות האחרונות, כאשר הגיע למונטווידאו והודיע בנשימה אחת, כי מספר העצורים בארצו מגיע לכדי 40,000 איש וכי הוא עצמו יוצא "לסיור בעולם". האדם ה"שמאלי" הזה הראה כי סוף כל סוף הוא אינו חורג במאומה משיעור קומתו הממוצעת של מדינאי בורגני מהדגם הרווח ביותר.

אם כן, נפשעת היתה "החזית העממית" מסביב לגולארט ובריזולה, בה נתקבצו כל מפלגות "השמאל". נכון כי אי אפשר היה להישאר אדיש נוכח האפשרות של הפיכה ימנית, אבל ייאמר ברורות: לא עקרונות הדמוקרטיה הפורמלית הם עבורנו אמת המידה להערכתנו את החלפת המשטרים של השליטה הבורגנית, אלא האינטרסים החיוניים של החרויות הפועליות ושל הדמוקרטיה הפרולטרית. לכן, דרך ההגנה הטובה ביותר בצעדים המתקדמים, שלהם הוכרח גולארט, היתה בהוכחת נקודות התורפה שבפעולתו ובמדיניות מעמדית עצמאית לכל האורך, הדוחפת קדימה את ההמונים – ולא בתמיכה בממשלה, ישירה או עקיפה.

בהקשר זה נדמה את טענות אותו "צייר ישראלי" שרואיין באריכות בגיליון 1 במאי של "על המשמר", והמסתפק בראייה אימפרסיוניסטית לעילא… "הפועלים… אינם מעורים עדיין בחיי הארץ… רחוקים עדיין מהכרה חברתית פרולטרית". נראה שאותו צייר ישראלי מודד את התודעה המעמדית לפי אחוז המאורגנים בתוך "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל". אין כאן אלא ראייה קטנונית ופיליסטרית, שאינה מתעלה עד לעוצמת המאורעות של שלוש השנים האחרונות. בתוך מצב מהפכני, ההמון, בדחיפת כוחותיו האלמנטריים, פורץ את שערי השגרה החברתית, ניכוס הניסיון מואץ, שנים מצטמצמות לשעות. הרי נזכור כי בעוד שבחודש מאי 1917 היו הבולשביקים רק 13% בתוך הסובייטים הרוסיים, כבשו הם באוקטובר אותה שנה את כל הסובייטים בערים הגדולות והבינוניות. בזה נפתח האוקטובר הרוסי. לא היה כאן אלא אימות חיובי של חוק, אשר נתאמת באורחו השלילי ב-31 במארס 1964, בברזיל… מוזר, אבל הפיליסטר מתייצב תמיד כסניגור ההנהגות הבוגדות, ומשליך את האחריות למפלות דווקא על ההמונים…

תעניין אותנו גם כתבה משליחו המיוחד של "הפיגארו" הפריסאי, אשר ביקר במקום בסוף חודש אפריל. הוא מצא אצל חוגי "השמאל" רק ייאוש גמור, דכדוך ורצון להימנע מעתה מכל פעילות פוליטית. נאמר לו אפילו מפי "איש בר סמכא", כי "ברית המועצות וסין לא רצו לעשות מברזיל דמוקרטיה עממית, ולכן עשו כמיטב יכולתן כדי שלא תקום התנגדות להפיכה". למרות ניסוחה המפוקפק של הטענה הזאת, העובדות כפשוטן מראות כי יש לה יסוד חזק.

אותה מפלגה פרו-סינית, אשר הוציאה לפני שנתיים מנשר חגיגי ומרעיש עולמות ("הפועלים והאיכרים, יחד עם… הקצינים הדמוקרטים, בעלי המלאכה, הסוחרים הזעירים והבינוניים, הכמרים הקשורים להמונים ופטריוטים אחרים [!] יהוו את היסוד ההכרחי להשגת ממשלת העם…" אלוהים! איזו דייסה…), מפלגה זו, במצב הקונקרטי, לא נקפה אצבע ולא ניסתה להסביר להמונים את המתרחש, וכיצד יש להגיב. כאן טמון לקח שיש לפרשו לפרטי פרטיו; אך נשאיר את הדבר לפעם אחרת. נקבע רק, שהאופי המהפכני של מפלגה אינו נמדד בשכיחות של ביקורי מנהיגיה בפקין – או במוסקבה – אלא בכך שהיא אומרת להמוני הפועלים את האמת, בלי לחוס על העובדות הבלתי נעימות. אחרת תבוא דמורליזציה, כשחברי מפלגתך, לאחר שאיבדו בעת שלום את כושר החשיבה שלהם, נתפסים למבוכה ולדיכאון בעת הקרב.

על האוונגרד הפרולטרי בברזיל, כאשר יערוך לעצמו דין וחשבון, לחלק את האחריות למפלה, ולא לפחד מלהפליג אל כל האימפליקציות. במלה אחת, שומה עליו לערוך פרוגרמה – לא במתכונת הפורמלית אותה ראינו כבר – אלא תוכנית שהטקסט שלה יהיה קשור עם ניסיונו ועם מאבקיו. עליו גם ללמוד קצת היסטוריה:  תקדימים למה שאירע אינם חסרים: סין 1927, גרמניה 1933, ספרד 1939, יוון 1948, וכהנה וכהנה. תולדות המהפכה הפרולטרית של 40 השנים האחרונות – אסור שיהיו רק בחזרת זיכרונות מעורפלים מקריאת ספרים ועיתונים. עליהן להיות חוויה מהפכנית, עליהן לחיות בתודעת האוונגרד, כציוני דרך מאירים בדרכו הפוליטית, עליהן לרוות את הקאדר עד לבשרו ודמו.

ברור עתה, כי לא המליצות היוצאות מתחת ידם של שכירי העט של חרושצ'וב או מאו, לא הפזילה החומדת אל הכיסאות במנגנונים השונים תהיינה אמות המידה לסלקציה של האוונגרד בברזיל, אלא הנאמנות הקשוחה לאינטרסים ההיסטוריים של מעמד הפועלים הברזילאי והבינלאומי.

אכן נאחל כי בברזיל, לפחות, מעמד הפועלים יתאושש – אך הסטאליניזם לעולם לא.