במאמר "דבר אלי בציטאטין..." ("אתגר" 14.5.64) עונה אורי אבנרי על מאמרנו "הלאומנות העברית" ("מצפן" 18, מאי 1964).

התשובה היחידה שמביא אבנרי לכל הנקודות הענייניות שהעלינו במאמרנו היא – כי הבאנו ציטטות ממאמרו ב"העולם הזה" מ-26.12.56 אשר מסלפות את דעותיו.

על כך אנו עונים:

  • הציטטה הארוכה והשלמה שהבאנו מדבריו מביעה בבהירות ובשלמות רעיון מרכזי של אבנרי, ואינה שונה כלל מהציטטה שהוא עצמו מביא לשם "סתירת" דברינו.
  • מאמרו של אבנרי בשלמותו מהווה אישור אחד גדול לכל מה שכתבנו במאמר "הלאומנות העברית".
  • אבנרי – בשם ההתנגדות לציטוט דברים מהמקור – שם בפינו דברים מנוסחים בלשונו; דברים שמעולם לא אמרנו.
  • ניסיונו של אבנרי להפוך את הוויכוח על פתרון הסכסוך הישראלי- ערבי לפולמוס אישי בינו לבינינו עושה שירות רע לכל אלה המחפשים פתרון לסכסוך.

אבנרי מתחמק, בעזרת תכסיסי כתיבה עיתונאית, מהשאלה העיקרית: האם מסוגלת גישתו, שנקודת המוצא שלה היא עיקרון לאומני-טריטוריאלי, להעלות הצעת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי שיכולה אי פעם להתקבל על דעת הערבים.

*     *     *

אנו מציעים לקורא הרציני לעיין בשלושת הגיליונות האחרונים של "מצפן" ו"אתגר" כאחד, בגיליונות "העולם הזה" מנובמבר-דצמבר 1956, בספרנו "שלום שלום – ואין שלום" (ראה, במיוחד, עמ' 444) וכן ב"מנשר העברי" ולאחר זאת לגבש לעצמו תשובה עצמאית לשאלה:

איזה צעדים צריכה לנקוט ממשלה ישראלית כדי לקרב ולאפשר את פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.

עקרון "אחדות המולדת"

לדעת אבנרי ו"הפעולה השמית", איחוד הטריטוריה הפלשתינאית – מהירדן עד הים, ומהלבנון עד סיני – ליחידה אחת, היא תנאי הכרחי לפתרון הסכסוך, תנאי קודם לפתרון הסכסוך.

לפי דעה זו – הסיבה העיקרית לסכסוך נעוצה בפיצול הטריטוריה הפלשתינאית לשלושה חלקים – ישראל, ירדן ורצועת עזה.

"הפעולה השמית" אינה טוענת, ומעולם לא טענה, כי איחוד זה חייב להתבצע בכוח; להיפך, אולם נקודת מוצא זו אינה מאפשרת התנגדות עקרונית לאיחוד בכוח הנשק.

כך קרה, שמתוך גישה זו תבע אבנרי בתוקף בשנת 1956, אחרי הפלישה לסואץ וכיבוש רצועת עזה, לספח את הרצועה לישראל תוך מתן שוויון זכויות מלא לתושביה.

מתוך גישה זו מתנגדת "הפעולה השמית" כיום לכל שאיפה בקרב ערביי פלשתין להצטרף לאיחוד ערבי כולל, אם איחוד זה לא יכלול מיד את ישראל עצמה.

"הפעולה השמית" מתנגדת עקרונית לכל ויתור טריטוריאלי מצידה של ישראל לערביי פלשתין או לאיחוד ערבי כולל, אם איחוד זה לא יכלול מיד את כל הטריטוריה הפלשתינאית כיחידה.

"המנשר העברי" קובע בעניין זה במפורש: "סיפוח חלק אחד של ארץ ישראל למדינה אחרת דינו כביתור הארץ ומהווה תוקפנות נגד שאר חלקיה" (סעיף 20).

על מה הרוגז?

אחרי הפלישה לסואץ כתב אבנרי מאמר ראשי ב"העולם הזה" (26.12.56) תחת הכותרת "אובדן ציוד" שתוכנו הוא, כי יש לצרף את רצועת עזה לישראל, לתת שוויון זכויות מלא לאזרחיה ובצורה זו לקדם את עניין השלום הישראלי-ערבי.

הבאנו ציטטה ארוכה במיוחד מתוך מאמר זה, בה הופיע כגולת הכותרת המשפט:

"זו הפעם הראשונה ניתנת הזדמנות לישראל לעשות שלום עם חלק מן העם הערבי, לא שלום על גבי הנייר, אלא שלום חי, עם אנשים חיים, במעשים חיים" ("העולם הזה" 1002).

אבנרי טוען כי הציטטה תלושה מתוכן המאמר ומסלפת אותו.

ודאי, כל ציטטה היא תלושה, אין ציטטה בלתי תלושה. אילו היינו מצטטים את מאמרו של אבנרי בשלמותו (והיינו רוצים לעשות זאת) יכול היה לטעון – ובצדק! – כי המאמר כולו "תלוש" מסדרת מאמריו.

הטענה הזאת נכונה פורמאלית, אך אינה נכונה עניינית.

אבנרי מביא ציטטה אחרת מאותו מאמר, שהיא לפי דעתו הציטטה העיקרית:

"אולם עזה אינה יכולה לחכות. לפליטים במחנה רימאל אל-בחר בעזה, במחנות ג'באליה וחאן יונס ורפיח אי אפשר לבוא עתה בתוכניות מסובכות. אליהם יש לבוא בהצעה פשוטה וחד משמעית: הצטרפות (איזו מילה!) הרצועה לגוף המדינה תוך שיקום אישי מלא בישראל".

האם זה שונה עקרונית מהציטטה שהבאנו אנו?

מדוע בכלל הכתיר אבנרי את כל המאמר הזה בכותרת "אובדן ציוד"?

האם רצועת עזה היא בגדר ציוד שאבד לאבנרי, או לישראל?

*     *     *

היום מתנצל אבנרי:

"היה זה כמובן פתרון ביניים, שלא דיבר על הרצוי, אלא ביקש למצוא פתרון למצב מצוי – מצב שנוצר בעקבות הפלישה שביצעה ישראל תוך תיאום עם האימפריאליזם. גינינו פלישה זו מן הרגע הראשון (תוכיח!) – ומלבד מק"י היינו הגורם היחיד במדינה שעשה זאת, אך לא התעלמנו מן המציאות שנוצרה ומן האפשרות שמעז יצא מתוק".

פה קבור הכלב. "הפעולה השמית" איננה מתעלמת מן האפשרות שמעז (כיבוש) ייצא מתוק (שלום).

רק גישה פוליטית שנקודת המוצא שלה היא עיקרון לאומי-טריטוריאלי יכולה היתה להגיע למסקנות כאלה, וגרוע מזה – יכולה לסרב לגנות מסקנות אלה כיום.

אילו כבש צבא ערבי את ישראל, "צירף" אותה – כלשון אבנרי – לירדן ונתן "שוויון זכויות מלא" ליהודים במסגרת מדינה אחת המשתרעת מהירדן עד הים התיכון, האם היה אבנרי מקבל זאת כנקודת מוצא אפשרית לשלום ישראלי-ערבי?

הרי גם במקרה כזה היתה נשמרת שלמות הטריטוריה הפלשתינאית!

מובן כי אבנרי, ושום אדם אחר בישראל – יהודי או ערבי – אינו מאמין לרגע כי בדרך זו אפשר ליישב ולפתור פתרון של קבע את הסכסוך הישראלי-ערבי.

אך ב-1956 האמין אבנרי כי הערבים בעזה שונים בנדון זה מהיהודים בישראל, וכי כיבוש הרצועה יכול להוות נקודת מוצא לשלום. היום הוא מסרב להודות כי טעה אז, ובצדק, מפני שהוא היה ונשאר לאומני עברי.

*     *     *

תנועה פוליטית – יהודית או ערבית – שנקודת המוצא העיקרית שלה היא לאומית-טריטוריאלית, אינה מסוגלת להעלות הצעה רצינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. זהו שורש הוויכוח בינינו לבין "הפעולה השמית". על זה צריך אבנרי לענות.

מה צריך לעשות

הצעתנו אנו לפתרון הסכסוך מבוססת בעיקר על הנקודות הבאות:

  • שינוי מהותה של מדינת ישראל מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, ממדינת יהודי העולם כולו למדינת אזרחיה היא.
  • ניהול מדיניות חוץ נייטרליסטית ואנטי-אימפריאליסטית בזירה הבינלאומית ותמיכה במגמות האיחוד והסוציאליזם בעולם הערבי.
  • נכונות לקלוט ולשקם כל פליט פלשתינאי שירצה בכך בישראל, ונכונות לשלם פיצויים לפליטים שלא ירצו לחזור לישראל.
  • נכונות לוויתורים טריטוריאליים כלפי ערביי פלשתין באם ירצו להקים מדינה ערבית פלשתינאית, מתן סיוע – באם יבקשו זאת – להקמת מדינה זאת ולהשתחררות מעול חוסיין.
  • הכרה בעיקרון האומר כי ערביי פלשתין יחליטו בעצמם על הצורה בה יגשימו את שאיפותיהם להגדרה עצמית; השאלה בדבר הקמתה או אי הקמתה של מדינת ערביי פלשתין, וכן שאלת יחסה של מדינה זו לישראל ולאיחוד ערבי תוכרע על ידי ערביי פלשתין עצמם ולא תוכתב להם על ידי ישראל.
  • הממשל הצבאי על הערבים בישראל יבוטל לחלוטין.
  • ישראל תיתן מעבר יבשתי חופשי בין מצרים לסוריה ולבנון, ומעבר חופשי ונמל חופשי בים התיכון לעבר-הירדן.
  • ישראל תנהל מדיניות כללית של השתלבות במזרח הערבי ותיתן סיוע טכני וכלכלי למדינות ערב ובמיוחד לערביי פלשתין.

תמורת זאת תקבל ישראל:

  • הכרה רשמית בקיומה מצד מדינות ערב.
  • כריתת בריתות שלום בינה לבין מדינות ערב.
  • נורמליזציה מלאה של כל יחסי המסחר והכלכלה בינה לבין מדינות ערב.
  • נכונות מצד מדינות ערב לקבלתה כחברה שוות זכויות באיחוד אזורי.

*     *     *

פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי יכול לעמוד על הפרק רק לאחר שישראל תפתח בצעדים שמנינו לעיל.

לנו ברור כי במידה שהסכסוך הישראלי-ערבי יבוא על פתרונו המלא בדרכי שלום, בהכרח יוגשמו הצעדים שמנינו לעיל. מאידך, אין כיום שום גוף אחר בישראל המוכן להעלות הצעה זו כדרך אפשרית לפתרון הסכסוך.

לכל אלה המתנגדים להצעתנו אנו אומרים: יש לכם הצעה אחרת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בדרכי שלום, מעשית יותר, טובה יותר? בבקשה – הציעו אותה.

ימים יגידו מי צדק.