קרבות עזים מתנהלים בין הכוחות הבריטים למורדים ב"פדרציה הדרום-ערבית". אלפי חיילים בריטים, בעזרת כמה גדודים של חיילי ה"פדרציה", מבצעים פעולות "ניפוי" נגד בני השבטים המתקוממים נגד השלטון הבריטי וסוכניו הסולטנים והפיאודלים המקומיים. אך כל מאמצי בריטניה לאתר את המרד באיבו עלו בתוהו.
"פדרציה" זו הוקמה על ידי האימפריאליסטים הבריטים כדי לשמור על השפעתם בעזרת הסולטנים והפיאודלים. תוכניות האיחוד צצו זמן קצר אחרי המהפכה בתימן, שסיכנה את עמדותיהם הכלכליות והצבאיות בעדן. בתחילת שנת 1963 צורפה ל"פדרציה" עדן עצמה, שבין כל מדינות החסות האלה נחשבת למדינה המפותחת ביותר.
פעילות המורדים בהרי צפון עדן (ליד הגבול התימני) אינה חדשה. המאבק למען השחרור משלטון הבריטים בעדן ודרום ערב החל כבר לפני שנים רבות. תושבי אזורים אלה לא השלימו מעולם עם ניתוקם מתימן; הם, ובייחוד בני עדן, חושבים את עצמם כשייכים לתימן, ורואים את עדן כתימן הדרומית. בערך 80 אלף מאוכלוסייה של 200 אלף נפש בעדן הם יוצאי תימן. גם תימן מעולם לא השלימה עם ניתוק האזורים האלה ממנה על ידי האימפריאליזם הבריטי. אף האימאם המודח הצהיר לא פעם כי אזור עדן והנסיכויות שמסביב הוא באורח היסטורי חלק מתימן. אך כל זמן ששלטו האימאמים בתימן, החליש משטרם המפגר והמדכא את כוח המשיכה של האיחוד. תנועת השחרור בעדן היססה לעמוד בתוקף על איחוד עם תימן, אולם לאחר המהפכה וכינון המשטר הרפובליקאי שם, חוסל המכשול וגבר המאבק למען האיחוד. משהודיע רדיו צנעא על צורת הדגל הרפובליקאי החדש של תימן, הופיעו למחרת דגלים כאלה בשפע מעל לבניינים בעדן. האיגודים המקצועיים והמפלגה הסוציאליסטית העממית – שהם עומדים בראש תנועת השחרור שם – תבעו רשמית את איחוד עדן והנסיכויות הדרום ערביות עם תימן.
לאחרונה חל מפנה חד בהתפתחות תנועת השחרור בעדן עצמה; המאבק עבר, בתמיכת המשטר החדש בתימן, ממאבק בדרכי שלום למאבק אלים, נוסח אלג'יריה, וייטנאם ועוד, והמורדים בהרים הגבירו את פעולתם. הם פתחו באש מרוכזת מתוך מגמה לשתק את התנועה בכביש המוביל מעדן לתימן; ומעמדותיהם שבפסגות ההרים השתלטו על מספר כפרים לא רחוקים מהכביש. האימפריאליזם הבריטי פתח במבצע רב היקף לחסל את המרידה לפני שתתפשט. אולם סיכויי הבריטים שם אינם טובים מסיכויי האמריקאים בווייטנאם ולאוס, ואין סיבה לחשוב שסופם יהיה שונה בהרבה מסוף הצרפתים בווייטנאם ובאלג'יריה.
מרבית העיתונות הבריטית, שהקדישה את מאמריה הראשיים למרד אנטי-בריטי זה, כבר מודה בחוסר תקווה: "הסיכויים לגבי בריטניה" – כותב "טיימס" הלונדוני – "אינם נוחים. כוחות בריטים מסתבכים באורח גובר במלחמה בזבזנית, מיושנת ומעייפת בשטח קשה. פעולות תגמול נגד שבטים חמושים היטב, שגבם אל גבול פתוח, קשה להביאן לסיום מוצלח. ככל שהקרבות יימשכו כן תגבר התביעה להפחית את הלחץ על עדן על ידי פעולות, כגון התקפה על עורקי תחבורה מעבר לגבול התימני, או מתן סיוע פעיל למלוכנים בתימן. אמנם ייתכנו מצבים שבהם אפשר יהיה להצדיק צעדים כאלה, אולם הם לא יפתרו את הבעיות עצמן ורק עלולים ליצור בעיות חדשות".
ה"דיילי מייל" השמרני סבור כי "בריטניה חייבת להחזיק עוד זמן מה בעדן" אך… "אין כל ודאות שאמנם ניתן להגן על העמדות הבריטיות באזור זה לאורך ימים".
ברם, מסתבר כי ישראל הרשמית ועיתוניה רואים אחרת. הם ממשיכים בקו הישן-נושן; לא שכחו ולא למדו מאומה. כמו בכל סכסוך בין תנועת שחרור – ובייחוד תנועת שחרור ערבית – לבין האימפריאליסטים, הם מתייצבים לצד האימפריאליזם, נגד תנועת השחרור. וברוב המקרים – כמו במקרה דנן – הם מופיעים יותר מונרכיסטים מהמלך ויותר קאתולים מהאפיפיור: הם דואגים לאינטרסים של האימפריאליסטים יותר מהאימפריאליסטים עצמם, כי הם מרגישים שגורלם קשור בגורל האימפריאליזם; אך לאימפריאליזם יש לאן לסגת, ולהם – אין.
ישראל הרשמית רואה בנאצר אויב מספר אחד; ובכל סכסוך בין תנועת השחרור בארצות ערב, או אפילו באפריקה השחורה, [היא] תולה את הקולר בנאצר ומשתדלת לשכנע כל מי שניתן לשכנוע, כי נאצר הוא הסכנה העיקרית, והדרך הטובה ביותר להיפטר מכל צרה היא להיפטר מנאצר. בזמן מלחמת השחרור באלג'יריה מצאה תיאוריה זו אוזן קשבת בחוגים האימפריאליסטיים בצרפת, ועל יסוד תיאוריה זו קמה הקנוניה של בן גוריון-מולה-אידן. ובשם חיסול ה"פידאיון" פלש צבא ישראל, בעזרת הכוחות הצרפתיים, באוויר ובים, לחצי האי סיני.
כולנו יודעים מה היה הסוף של הרפתקה זו: לא רק שנאצר נשאר המנהיג המוכר והחזק ביותר בארצות ערב, כי אם יוקרתו גברה שבעתיים, ומצרים התחזקה לאין שיעור; ואילו אלג'יריה ניצחה, הכניעה את האימפריאליזם הצרפתי וכבשה את עצמאותה בכוח הזרוע; צרפת נאלצה לוותר על יהירותה ולבקש את קרבתם של בן-בלה ונאצר.
כיום משתדלת ישראל הרשמית לשחק אותו משחק גופא. הפעולה הישראלית החד-צדדית של הטיית מי הירדן הגבירה את המתיחות בין ישראל וארצות ערב. מדינות ערב מצד אחד מאיימות בהטיית מקורות הירדן, ואילו ישראל מצד שני מאיימת במקרה כזה בפעולה צבאית. אך אפילו ההרפתקנים ביותר בחוגים השליטים בישראל יודעים היטב, כי לבדם אינם יכולים להיות בטוחים בהתקפה על מצרים. לכן הם מחפשים שותפים. הם משתדלים לשכנע את בריטניה, כי הדרך לניצחון על המרד בדרום ערב עוברת במצרים. כל העיתונות הציונית במקהלה אחת משתדלת להראות כאילו המרד בדרום ערב הוא תוצאה מהסתת נאצר והתערבותו הישירה. העיתונות הפרו-ציונית – כמו ה"גרדיאן" באנגליה – מפיצה שמועות על "נשק גרעיני" במצרים. הופצו גם שמועות ש[שר החוץ הבריטי, ריצ'רד]באטלר ביקש מארצות הברית להפסיק את "הסיוע לנאצר", אך באטלר הכחיש. וארצות הברית לא הראתה שום נטייה לקבל עצה שכזאת, ולא רק זה, אלא שהממשלה הבריטית הכריזה בפירוש, שאינה מעוניינת בסכסוך עם נאצר.
אמנם, לגבי הבריטים הרי עדן היא בסיסם הימי, על בתי הזיקוק ועל הבסיס האווירי בחוור מקסאר, חוליה חשובה בשרשרת המוצבים האיסטרטגיים שלהם שמטרתם לשמור על מעמדה של בריטניה כמעצמה עולמית. עדן היא שלב-ביניים בקו הבסיסים המוביל מבריטניה דרך גיברלטר, מלטה, קפריסין, לסינגפור והונג קונג. עד כה נחשב הבסיס בעדן כשומר על השפעת בריטניה במזרח התיכון ועל האינטרסים הבריטיים בנפט שבמפרץ הפרסי. כן נחשבת עדן למוצב היערכות חשוב כלפי מזרח אפריקה. היחידות הבריטיות שפעלו שם נגד ההתמרדויות הצבאיות לפני חודשים אחדים באו מעדן.
אולם נוכח הסיכוי של מלחמה ממושכת וחסרת תקווה – נוסח מלחמת צרפת באלג'יריה – בדרום ערב; ונוכח הלקח המכאיב של מלחמת סואץ, מהססת הממשלה הבריטית לסמוך על כוח בלבד בדיכוי המרד, או לנקוט בפעולה צבאית נגד מצרים. ובייחוד כשהיא נוכחה לדעת שארצות הברית וצרפת לא תתמוכנה בה במקרה כזה, כי אם להיפך. הן משמיעות באוזניה שבתנאים הקיימים אין לבסיסים צבאיים אותה חשיבות שהיתה להם בעבר; היא תוכל לוותר על נוכחותה הפיזית באזור ולהסתפק בחדירה כלכלית, טכנית ודיפלומטית. אמנם עצה כזאת מצד ארצות הברית אינה נובעת מהתחשבות באינטרסים הבריטיים דווקא, כי אם מאינטרסים אמריקאיים עצמם. כי בחדירה כלכלית טכנית ודיפלומטית, היתרון אינו לצד אנגליה, אלא לצד ארצות הברית החזקה יותר והעשירה יותר; אך לחלש אין ברירה.
לכן רוב העיתונות הבריטית נוטה לקבל עצה זאת וב"טיימס" הלונדוני נכתב: "ייתכן שמוצדקת הספקנות באשר לחשיבות בסיסים כיום. משהו שנחשב חיוני לחלוטין שנה אחת, מוותרים עליו כעל הוצאה יקרה בשנה הבאה. ייתכן שדבר זה יחול בעתיד גם על עדן".
ובכן, יש בעולם מי שלומד לפעמים מלקח ההיסטוריה, אך אצלנו נדמה שדבר זה רחוק מאוד.
