פעמים רבות חזרנו ואמרנו מעל דפי עיתון זה שהשגשוג הכלכלי הנוכחי בארץ אינו מביא עמו יציבות. הנה, לפני כחודש וחצי עשה בארץ מומחה כלכלי מארצות הברית, ד.ל. גרוב. הוא הוזמן על ידי נגיד בנק ישראל לשם עריכת סקר כלכלי. מה היה בפיו לומר?
מסקנות ד.ל. גרוב אינן מפתיעות את אלה אשר לא סונוורו על ידי ה"פרוספריטי" החיצוני השורר בארץ. לפי דבריו צפוי לארץ משבר כלכלי עמוק, כתוצאה מהידלדלות שני מקורות הכנסה עיקריים והם: א) שילומים ופיצויים אישיים; ב) אשראי.
זרם כספים
המבנה הנוכחי של המשק בארץ מבוסס על זרם הון מתמיד. בלעדי זרם הכספים:
- תיפגע הבנייה רחבת הממדים. האטת קצב הבנייה, פירושו של דבר פגיעה באחד מענפי המשק העיקריים בארץ. ענף הבנייה בארץ תופס אחוז גבוה מהפעילות הכלכלית. אחוז, שאין לו אח ודוגמה בארצות קפיטליסטיות אחרות.
- תיפגע הצריכה ובעקבות כך התעשייה הקלה המייצרת מוצרי צריכה.
ברור שמשבר בשני ענפי יסוד אלה של המשק גורר משבר כללי, או לפחות נסיגה. על כן מובן מדוע כל הניתוחים הכלכליים מצביעים על בוא המשבר כתוצאה מדלדול זרם הכספים ארצה.
בשנות החמישים נהגו להצביע על שנת 1963 כעל שנת משבר. בשנה זאת היתה צפויה ירידה בהכנסות השילומים, הכנסות שהיוו את אחד המקורות העיקריים לזרם הכספים החיצוני. נבואה זאת התבדתה מכמה סיבות:
- את מקום השילומים תפסו הפיצויים האישיים, שהגיעו דווקא בתקופה זאת לשיא חסר תקדים.
- השגשוג הכלכלי הביא עמו אשראי ומימון פרטי, שהוגברו עם עליית הרווחיות כתוצאה מהפיחות.
- הגידול התעשייתי בשנים אלה הביא לעליית היצוא. שלושה מקורות אלה סייעו לפרנס את זרם הכספים הנכנס ארצה.
אולם, כפי אמרנו, השגשוג אינו מביא יציבות. עליית היצוא לא הביאה לשינוי מהותי במאזן התשלומים, מאחר שגם היבוא עלה.
כלומר, זרימת ההון ארצה הגדילה את נפח הייצור מבלי לשנות את אופיו.
כפי שאמרנו לעיל, גרוב מנבא למשבר כתוצאה משני גורמים בלבד, ירידת האשראי והכנסות פיצויים אישיים. אולם לנו נראה שקיימים לפחות עוד שני גורמים המסכנים את היציבות המשקית:
ירידה יחסית ביצוא, כתוצאה מגיבוש השוק האירופי המשותף;
אפשרות של שפל כלכלי בארצות הברית, אשר יערער מקורות נוספים של זרם הכספים הנכנס.
הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על מגמת ירידה ביצוא (לאחר שנים רבות של עלייה) נתפרסמו באותה תקופה בה התפרסם דו"ח גרוב. ייתכן וזו הסיבה שהוא לא עמד על הסכנה הנשקפת מכיוון זה.
על הגורם השני לא היה מסוגל גרוב להצביע. מאחר ותפקידו כסגן נשיא "הפדראל רזרב בנק בסן פרנסיסקו", אחד מהבנקים המרכזיים בארצות הברית, לא מאפשר לו זאת, אין הוא יכול להביא פקפוקים ביציבות הכלכלה האמריקאית דווקא כאן, בישראל.
שכר ואינפלציה
כמו החוגים הרשמיים רואה ד.ל. גרוב ב"יציבות" עוגן הצלה למשק. אין הוא מחפש פתרון מחוץ למסגרת הפוליטית הנוכחית. הוא מאמין, או מעמיד פני מאמין, שאפשר על ידי מניפולציות מוניטריות ומאבק נגד "עליית השכר" למנוע את האינפלציה המתמדת ואת הירידה המתמדת בערך הלירה הישראלית. הוא דורש לנתק את הקשר "הפורמלי" בין השכר ויוקר החיים. כלומר, לבטל את תוספת היוקר.
המצב בין עליית השכר ועליית המחירים בארץ דומה למצב בין הסוס והעגלה. הסוס, כלומר המחירים, עולים, ועגלת השכר נגררת אחרי עליית המחירים. כלומר, תמיד מפגרת אחריהם. באים אותם חכמי כלכלה ומנסים לשכנע את הפועלים שיש פה "מעגל קסמים", כלומר, "הסוס מושך את העגלה והעגלה דוחפת את הסוס". אולם האמת היא, שאם הסוס לא ימשוך, העגלה לא מתקדמת ולא יעזור פה שום מעגל קסמים. אם ינתקו את הקשר בין הסוס והעגלה, ימשיך הסוס להתקדם והעגלה תישאר מאחור.
ואמנם, במשך שנת 64/63 ניסו ליצור יציבות על ידי הקפאת השכר. האם המחירים הפסיקו לעלות? האם חדלו להתרחב האמצעים הכספיים שנמצאים במחזור?
ידוע היטב, שהאמצעים התרחבו ומתרחבים ובנק ישראל מפרסם אזהרות מדי פעם בפעם.
אותם חוגים רשמיים המנסים לזרוק את אשמת האינפלציה על מעמד הפועלים, אותם חוגים היוצרים פיחות, המדפיסים כספים ללא גבול ומידה, הם הם אחראים לאינפלציה המתמדת. לאמיתו של דבר, אין הם מעוניינים כלל לעצור את האינפלציה המתמדת. ידוע הדבר שאינפלציה זו מביאה רווחים אגדתיים, הגדולים ביותר בעולם לבנקים בארץ. בעזרת אינפלציה מממנת הממשלה את תקציבה הביטחוני, בעל ממדי הענק.
בכל התהליך הזה מנסים הפועלים לשמור על הכנסתם הריאלית, ולזה האדונים המכובדים קוראים גורם אינפלציוני.
הטענה שעליית השכר גורמת לעליית המחירים מוצאת לפעמים אוזניים קשובות אצל חלקים של ציבור האקדמאים. ישנם חלקים בציבור זה, החושבים שעל ידי העלאה כללית בשכר לא ישיגו דבר. על כן נלחמים הם להעלאת שכר "נפרדת".
מוזר הדבר, שדווקא בקרב אנשי מדע מתקבלת גירסה אנטי-מדעית זו על היחס בין השכר והמחירים. דבר ידוע וגלוי הוא, שמרכיב השכר במחיר הסחורה הוא רק חלק קטן משאר המרכיבים. אם בית חרושת מסוים מוציא לשוק סחורה שמחירה 1 ל"י, הרי רק נאמר, 20 אג' מתוך המחיר הם שכר העבודה. על כן, אם מעלים את השכר ב-20%, ונניח לרגע שבעל הבית מעלה מיד את מחיר הסחורה, הרי מרכיב השכר יגדל ל-24 אג' ומחיר הסחורה יעלה ל-1.04 ל"י. כלומר, עלייה ב-4% בלבד. אפילו אם נניח שגם בשאר הענפים יעלה שכר העבודה ב-20%, וגם חומרי הגלם יתייקרו בהתאם לכך, אפשר להוכיח מבחינה מתמטית שמחיר הסחורה לא יעלה על 1.08, כלומר עלייה של 8%. למעשה, המצב אפילו אינו כך. בדרך כלל עליית השכר מפגרת אחרי עליית המחירים, והיא באה לסתום את הפער. בדוגמה הנ"ל תיספג רוב עליית השכר, אם לא כולה, במחיר, על ידי הורדת שיעור הרווח של בעל בית החרושת, ואמנם כך קורה היום במציאות.
תעשיינים רבים רוכשים בעלי מקצוע למען הגברת כושר הייצור. הם משלמים שכר טוב יותר מהשכר ההסתדרותי ובכל זאת אינם מעלים את מחיר הסחורה.
נוסף לכך יש להביא בחשבון את עליית הפריון. אנו נמצאים בתקופה בה משתכללים בהתמדה אמצעי הייצור, בתעשייה ובאדמיניסטרציה (הכנסת מכונות חישוב ואוטומציה). על כן עליית השכר באה לאחר שהוגברה התפוקה. שוב אין הדבר גורם לעליית מחיר הסחורה, למעשה הולך ויורד מרכיב השכר במחיר הסחורה.
אם הממשלה הזאת מחפשת אחראי לאינפלציה, אין לה להאשים אלא את עצמה ומדיניותה.
שוק ועצמאות
הדוברים הרשמיים של המשטר הנוכחי בארץ, כשם שהם מתאמצים ליצור את הרושם כאילו נלחמים הם באינפלציה, כך יוצאים הם מדי פעם בפעם בהכרזות על הצורך בעצמאות כלכלית. אם כי לאחרונה נתמעטו הצהרות אלה, בכל זאת עדיין שומעים אותן פה ושם.
מה היא האמת? האם הם חותרים לכך, או שמא מטרות אחרות לפניהם, מטרות הקודמות בסדר עדיפותן?
תשובה לכך יכולנו לקבל מיד עם חתימת ההסכם עם השוק האירופי המשותף. ידוע וגלוי, שהסכם זה הוא לעג וזלזול במדינת ישראל מצד אירופה המערבית. מדינות אלה מהוות את מקורות היבוא הגדולים ביותר של ישראל, בעוד אשר היצוא הישראלי לשם קטן באופן יחסי, כלומר, מתנהל מסחר על בסיס שלילי ביותר. אפשר היה לצפות, שמדינות אלו יתנו הקלות מסוימות ליצוא הישראלי אליהן, כי הרי מעוניינות הן לשמור על השוק הישראלי. מה קרה? לא רק שהן לא נתנו הקלות של ממש (בצורת הורדות מכס) ליצוא מוגבר לאירופה, אלא שהן סתמו את הגולל על כמה מוצרי יצוא ישראלי, שכבר היה להם שוק באירופה, ולגבי מוצר היצוא החשוב ביותר, תפוזים, השאירו את המצב מעורפל מבלי לתת הבטחות מחייבות. מה היתה התגובה בירושלים?
ממשלת ישראל בתעמולתה הרשמית, מזה שנים, הסבירה לאזרחים שהצטרפות לשוק האירופי המשותף תהווה עוגן הצלה לכלכלה הישראלית, מסגרת רחבה כזו תאפשר למשק הישראלי לעמוד בתחרות ועל ידי כך תגרום ליעילות גדולה והולכת. השוק הרחב שייפתח בפני המוצר הישראלי יאפשר להשתמש בשיטות של ייצור המוני ועל ידי כך להוזיל את מחיר המוצרים.
התקוות נתבדו, אך בכל זאת קם [שר האוצר] ספיר ומברך על ההסכם. הוא מכריז שלא ההישג הכלכלי הוא העיקר; חשוב הוא הצד הפוליטי.
מסתבר, שלא עוגן הצלה כלכלי חיפשו הם באירופה, אלא עוגן הצלה פוליטי. המדיניות של המשטר הנוכחי מביאה את ישראל לבידוד במזרח התיכון. במקום להיחלץ מבידוד זה, מנסים ראשי המשטר למצוא תחליף. מצב האיבה בין ישראל ומדינות ערב גורם למירוץ חימוש. אירופה המערבית מוכנה לספק נשק לישראל ולכן לישראל חשובה ההתקשרות עם אירופה מבחינה פוליטית ולא מבחינה כלכלית.
כן מסתבר, שמאחורי הרדיפה להסכם עם השוק עומד מניע אחר מאשר השאיפה לעצמאות כלכלית.
טבעי, שבמצב זה יכלו מדינות אירופה המערבית לזלזל בכוח המיקוח הישראלי, ואמנם זילזלו הן. הסכם הקלות המכס שהושג על מספר זעום של מוצרים ספק אם הרווח ממנו מכסה את הוצאות השהייה של המשלחת הישראלית בבריסל.
