איגרת לאדון ספיר
אדוננו השר הנכבד, היה לנו העונג להאזין לנאומיך ברדיו ולקוראם בעיתונות. התרשמנו עמוקות מרצונך העז למנוע את הידרדרותו של משק הארץ לאינפלציה דוהרת; שמנו לבנו לתיאוריות המקוריות שלך בדבר זה שהעלאות שכר עובדי הדואר, המסים, האחיות וכו', עשויות להביא את הכלכלה הישראלית לעברי פי פחת וכי על כן: הסתפקות במועט, הידוק החגורה וכיו"ב הם צו השעה.
אתה וחבריך מתפארים בעובדת הפרוספריטי היחסי השורר עתה במשק הארץ. לא ניכנס כאן לניתוח גורמיו והציפיות ביחס להתמדתו. אנו רק רוצים לקבוע כי פרוספריטי זה מביא עמו חוקיות מסוימת ביחס להכנסותיהן של שכבות חברתיות שונות במדינה. העוגה הכללית גדלה אמנם בקצב ניכר למדי, אלא שאותה שעה מתחולל בתוכה קיטוב חברתי בולט. בעוד מאות-אלפי עבדים שכירים מוסיפים להשתכר 400-250 ל"י ברוטו, הרי ששכבות לא מבוטלות של עצמאיים והעילית המקצועית בקרב השכירים שכחו כבר מזמן את משכורות הדחק הללו, משום שצורכי המשק ומניעיו הורגלו לשלם להם סכומים גבוהים הרבה יותר. העובדה שפקידה מוכשרת מתחילה מקבלת שכר התחלתי גבוה ב-50% יותר מאשר אחות מוסמכת מתחילה, מלמדת דבר פשוט: המשק הרכושני הישראלי יכול ומוכן לשלם שכר גבוה עבור כוחות עבודה שיש לו עניין בהם. ואילו משק המדינה והמפעלים הציבוריים מונעים בחוזק יד את תוצאותיה של חוקיות זו בקרב עובדיהם. אילו היה כאן בארץ איגוד מקצועי של ממש לא יכול היה לקרות כדבר הזה (צאו וראו את צרפת!). אך מאחר והנהגת ההסתדרות הורגלה לשמש כלב שיטור של מנגנוני הממשלה ומזכירות מפא"י, פרץ הדבר בצורה של שביתות "פראיות" – שביתות כלליות ושביתות האטה.
אדוני השר, פטפוטיך הצבועים לא יוכלו לשנות את פני החוקיות הפועלת במשק. זאת ועוד זאת – דאגתך הנוגעת ללב לעתיד הכלכלה הלאומית מתנפצת לרסיסים לנוכח מדיניות ממשלתך המטפחת ומנפחת קבוצות של בנקאים, ספסרי קרקעות ומשקיעים זרים. דו"ח בנק "יעסור" למשכנתאות, לבעלי מניותיו בחו"ל, מספר על חלוקת דיווידנדות של 30%, ואילו אתה, כבוד השר, מטיף לעובדי הדואר להדק את החגורה; קרקעות אשדוד הוסגרו לכנופיית בעלי הון המספסרת בהן, בעוד אתה מאיים על עובדי המסים כי תנקוט נגדם באמצעים.
ידידנו השר, אנו יודעים שבאורח פורמלי מייצג הנך מפלגת פועלים. אך למעשה רוחך מוגבלת הגבל היטב בתחום התיאוריות הכלכליות הבורגניות, הפשטניות וחסרות המעוף ביותר. הן משוכנע אתה, לפי אורחות מחשבותיך, כי תוספת כוח קנייה בידי שכבות עמלניות תביא למשק תוצאות שליליות, בעוד תוספת רווח בידי קבוצות הון תביא בכנפיה תוצאות חיוביות. גם אנו מכירים את התיאוריה הזו.
אבל האם עלה בדעתך כי פועל, הצריך לפרנס משפחה ולדאוג לחינוך בניו, גם מעל לחינוך היסודי, יכול להתפרנס מן התיאוריות המפוקפקות הללו? עד מתי יהיו עובדי המדינה וציבור העובדים השכירים בכללו מוכנים להסתפק במשכורות של 400 ל"י ברוטו ומטה, שעה שגלגלי המשק טוחנים יפה ומתח רווחי המעבידים מרקיע שחקים?
אדוני השר, אם בתנאים אלה של רווחיות עולה אינכם מסוגלים לגייס משאבים מתאימים מן המשק להטבות שכר של עובדי המדינה, אין זאת אלא שאינכם רוצים לעשות כן. כי כאשר מעלים, אתה וחבריך בממשלה, על דל שפתותיכם את המלה "משק", מתכוונים הנכם למשק הקפיטליסטי ולא למשקו של האדם העובד ומערכת צרכיו. לכן מצווה היא לשבות נגדכם ולכפות עליכם את סיפוק הדרישות, ואם לא – לתבוע את הסתלקותכם מן הממשלה.
ציבור פועלים ראוי לשמו אינו חייב לשאת על שכמו "מתוך אהבה" ממשלה "פועלית" אולטרה-בורגנית כשלכם.
איגרת ליו"ר המחלקה לאיגוד מקצועי
אנו יכולים להאשימך בהאשמות הרבה, אבל בדבר אחד לא נוכל לבוא אליך בטענות – אתה עובד קשה. אין לנו בכך ספק. חבל רק שמרצך וכושר עבודתך אינם נתונים לשובת, לאלה שמכיסיהם מקבל הנך את משכורתך (שאיננה דווקא מן הנמוכות שבמדינה).
מי כמוך יודע עד כמה נמוכות משכורות עובדי הדואר, האחיות, עובדי רשויות המסים וציבור הפועלים השכירים בכללו. הן אתה ולא אחר היית זה שציינת, כי לאחר שתושג תוספת שכר של 3% (אשר לא הושגה עדיין, על אף שהוחלט על כך לקראת ראשית שנה זו), יגיע פועל מתכת סוג א' לשכר ברוטו של 416 ל"י בלבד. אם כך – מה מכרסם הנך שם בבניין הוועד הפועל את מכשיר הטלפון ומתרה בוועדי עובדים לבל יעיזו לשבות? מדוע אין אתה עצמך עומד בראש השביתות הצודקות הללו? איזה מין נציג פועלים אתה? אם אינך מסוגל לעזור, לפחות אל תפריע! תן לוועדי פועלים וועדי פעולה לעשות את הטעון עשייה.
אתה בא בטענות כי ועדי פועלים וועדות פעולה פוגעים בסמכות ההסתדרות; מה עושים אתה וחבריך בסמכות זו? האם העמדתם אותה לשירות האינטרסים של בוחריכם ונותני לחמכם? – לא. האם אין זה דמוקרטי וצודק שציבור הפועלים הריבוני ימסור את הנהגתו הממשית לנציגיו הישירים, במקום לחכות עד שהמזכירות המסוכסכת של מפא"י תיאות לספק הנהגה למאבקיו?
בירבוררות
למשפחת מילות הקסם הטובות לכל שימוש, נוסף בימים אלה המונח "בוררות". מעתה ואילך לא יהיו בעיות, לא שביתות, לא מתיחויות סוציאליות, לא מאבקים מעמדיים. תחת זאת ירכיבו "מחשב אלקטרוני נייטראלי" כזה ושם ייקרא לו: בוררות.
רבותי, מדוע אתם מבלבלים את המוח? בכלל, מיהו היכול להיות נייטראלי בבעיות של מאבקים מקצועיים? ציבור פועלים מאורגן יכול למסור את הטיפול בבעיותיו רק לידי איגוד מקצועי שיש לו בו אמון. שום ועדת בוררים איננה עשויה לשמש שופט שעל פסק דינו אין לערער. בדרך תהליכי הייצור קיים ניגוד מהותי עמוק ביחס לחלוקת פירות התוצר, בין הפועלים מחד גיסא והמעבידים מאידך גיסא. במסגרת קיומו של תהליך הייצור בחברה רכושנית קיים בנושא זה מאבק מתמיד אשר לעתים מחריף ולעתים מתרפה, בהתאם לנסיבות. אין כאן כל מקום לבוררות. התפקיד הבלעדי של בורר בתחום יחסי העבודה הוא לעסוק בפירוש סעיפי חוזה המתפרשים באופן שונה על ידי הצדדים או לקבוע עמדה ביחס לתלונת אחד הצדדים על הפרת חוזה.
בשבועות האחרונים הציעו חוגים שונים כמה וכמה סוגים של בוררות. הממשלה וצמרת התעשיינים דיברו על בוררות חובה ואילו עמיתיהם בהנהגת ההסתדרות הסתפקו בנוסח של בוררות מוסכמת. יש כמובן הבדל בין הנוסחים, אלא שההבדל הלשוני איננו חופף את ההבדל המהותי. כי זאת לדעת – כשהבוסים מן הוועד הפועל מדברים על בוררות מוסכמת, אין כוונתם לומר שוועד עובדי הדואר, או ועד האחיות בבית חולים מסוים, העומדים במאבק, יסכימו או לא יסכימו לבוררות. כוונתם היא להסכמתה של הוועדה המרכזת, או המחלקה לאיגוד מקצועי, או ליתר דיוק, בתנאים הנוכחיים של יחסי הכוחות – להסכמת הרוב במזכירות מפא"י… הווה אומר, שאליבא דאמת, אין מרחק רב בין שתי הגירסות.
זאת ועוד – כניעה לבוררות מוסכמת כזאת, שעה שחבורת הזאבים מסביב מייללת ותובעת בוררות חובה, פירושה היחיד הוא – הליכה לקראת בוררות חובה בסכסוכי עבודה. זאת אומרת: הסתדרות העובדים הנוכחית חדלה, לדעת הוגי הרעיון, מלהיות בלם יעיל להתפרצויות של מאבקים מעמדיים; לפיכך תוקם אינסטנציה נוספת של בלימה בצורה של מוסד קבע, מחייב, לבוררות בסכסוכי עבודה.
ואם כך – מדוע לנו בעצם איגוד מקצועי כזה? האם רק לשם הגעה למוסד הבוררות זקוקים אנו להסתדרות? לא, לשם כך אין בה צורך. אלא מאי? יש צורך באיגוד מקצועי אשר יילחם נגד תקומת מוסד הבוררות, ויהיה כל כולו מוקדש לענייני העובדים.
על כן צריך להילחם בתוך ההסתדרות, ובאופן מיוחד, לקראת הבחירות לוועידה, העתידות להתקיים, אם לא יידחו שוב, במאי 1965.
