לא ננתח, במסגרת מאמר זה, את ההיסטוריה היהודית. אנו מסתפקים כאן בהגדרה, שהגורם החשוב ביותר של קיום היהדות נמצא בעובדה שהיא היתה כמעט תמיד שכבה כלכלית-סוציאלית ייחודית, שהתעסקה בפונקציות כלכליות יהודיות, ולעתים קרובות בשטחים שוליים של הכלכלה. אם המצב האובייקטיבי איפשר פריצה מהבדידות החברתית הזאת, התפתחה אצל היהודים תמיד – לפחות אצל השכבות הנאורות – מגמה של התבוללות סוציאלית ותרבותית לתוך הסביבה.
המגמה המולקולרית של שכבה נבדלת להתאים את עצמה לסביבה שבה היא חיה באופן מפוזר, היא טבעית ולא מצריכה שום צידוק. בחברה הבורגנית המפותחת לא יכולה להתקיים עוד פונקציה כלכלית מיוחדת עבור היהודים; בגלל זה מודגשת המגמה הזאת בזמננו. היא עוד יותר חזקה בארצות שבהן הקפיטליזם שייך כבר לעבר ההיסטורי.
המצב הזה מטיל אימה על התנועה הציונית. בארצות הברית ובאירופה המערבית ובברית המועצות "שוכחים" יותר ויותר יהודים את היותם יהודים, מתחתנים עם "גויים", מאבדים כל קשר עם הקהילה. כל הוועידות והפגישות של המוסדות הציוניים הבין-לאומיים מעמידים עכשיו בראש סדר היום את הנושא: איך לפעול נגד המגמה הזאת? מכינים תוכניות ומספקים תקציבים ניכרים מיוחדים להצלת היהדות השוקעת, או – כמו שאומרים הציונים – למניעת ה"טמיעה".
בזמן הרדיפה אחרי "הצלת היהדות" מצד כל הגורמים הציוניים, מעז אחד, ישראל איסרלס, חבר מפ"ם, להביע פקפוקים מסוימים בביטאונו בשפה הפולנית "אוד נובה" (המופיע בתל אביב) בנוגע להיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית. ההשגות של איסרלס לא מעניינות אותנו כל כך. מעניינות יותר השגותיו של חברו, אברהם בנשלום, אותן הוא הביע במאמר נגדי ממורמר ("על המשמר", 24.4.64). א.ב. מצטט בכעס את דבריו אלה של איסרלס: "אם השואה הנחילה ניצחון לדרכה של הציונות, הרי זה ניצחון טרגי, ניצחון שהתבסס לאו דווקא על היגיון היסטורי, אלא על טירוף ההיסטוריה".
איסרלס טועה בהעמידו שניים אלה זה מול זה. גם הטירוף הוא אחת הצורות של ההיגיון ההיסטורי. בכל זאת הוא מביע אמת עמוקה: הציונות לא ניצחה מפני שיהודי העולם רצו במדינה; אלא ה"טירוף" ההיסטורי העלה את הפאשיזם הרצחני, וזה גירש את יהודי אירופה (במידה שלא הספיק לרצוח אותם) והפסיק את תהליך ההתבוללות של היהודים. כך נבראה הרזרבה האנושית להקמת מדינת ישראל. הריאקציה האיומה ביותר איפשרה הגשמת המטרה הראשית של הציונות.
הציוני הטוב א.ב. לא יכול לעכל את האמת האלמנטרית. הציונות התבססה מאז קיומה על הריאקציה החברתית ועל האנטישמיות. לפני כשישים שנה כבר הציע הרצל למארגן הפוגרומים ברוסיה, ראש הממשלה דאז פלבה, להעביר את היהודים "שלו" לפלשתין, כדי להיפטר מסוציאליסטים. הרצל ציין במכתבו אליו שבעצם יש לשניהם – הרצל ופלבה – אותה המטרה: מניעת התפתחות סוציאליסטית. קידמה חברתית וסוציאליזם מחסלים את הייחוד היהודי וזה דין מוות לציונות.
טענה אהובה מצד ציונים "סוציאליסטיים" היא, שתנועת שחרור סוציאלי ולאומי מהווה בכל מקום תגובה על דיכוי. זה נכון, אבל היא מבצעת את השחרור על ידי הפלת השלטון המדכא. אולם הרזרבה האנושית, שאיפשרה את המדינה היהודית, לא התהוותה בדרך של מאבק ההמונים נגד הנאציזם. היא התהוותה דווקא על ידי ניצחון הנאציזם.
נכון, לו הפאשיזם היה מנצח במלחמה העולמית השנייה לא רק הרזרבה האנושית עבור הציונות היתה נהרסת, אלא אפילו היהודים שחיו בטריטוריה שבה קמה המדינה. אבל ההמונים לא זרמו לישראל מפני שהנחילו מפלה לפאשיזם, אלא מפני שהאחרון עקר את שורשיהם בארצות שבהן חיו קודם. הריאקציה האנטי יהודית ממלאה שני תפקידים מנוגדים בבת אחת: מצד אחד היא בסיס להתפתחות הציונית; ומצד שני היא מחסלת את היהודים מבחינה פיזית ומסכנת בזה גם את המטרות הציוניות.
לבנשלום יש עוד טענה בנוגע להקמת המדינה: "…הודות למאבק הבלתי נלאה של התנועה הציונית ו…הודות לעמל חלוצי של שלושה דורות שהניחו את היסודות למדינת ישראל" ניצחה התנועה הציונית.
נשאיר בצד את הפולמוס בנוגע למדיניות של התנועה הציונית. הסיסמה המרכזית היתה "עלייה" ו"קיבוץ הגלויות" (וגם היום היא תמציתה של הציונות). ובכן, נשארת השאלה איך היא השיגה את העלייה ההמונית, שעל בסיסה היא הקימה את המדינה? האם לא הברבריות המטורפת סיפקה את החומר האנושי? החלוצים היו אידיאליסטים, כל הכבוד. אבל הם היו אלפים ולא מאות-אלפים. מאות האלפים לא חשבו לעלות ארצה לפני השחיטה והעקירה. בעולם בלי פאשיזם היתה הציונות נשארת אוטופיה. הדיאלקטיקה של היהדות העולמית לא השתנתה באופן עקרוני אחרי הקמת מדינת ישראל.
בנשלום אומר: "הוכח, כי כושר הקליטה (בישראל) הוא ערך דינאמי ועם פיתוח נוסף תוך שימוש בטכנולוגיה מודרנית, סופו מי ישורנו? לעומת זאת גברה בארצות הרווחה השפעתם של גורמי הטמיעה ואין היהודים נחפזים לעלות בהמוניהם מארצות אלו".
אנו מפקפקים בהשגה שטכנולוגיה מודרנית – בלי אינטגרציה של המדינה לתוך סביבתה הגיאוגרפית – מסוגלת להביא להישגים עצמאיים גדולים. זהו נושא לחוד. בכל אופן קובע בנשלום בעצמו שיהודי העולם לא מקבלים את האידיאולוגיה הציונית בתנאי רווחה בארצות מושבם. הם עושים את הטבעי ביותר: אינטרגרציה, התבוללות.
קיימים יסודות שמונעים את האינטגרציה, בראש וראשונה הם תוצאות של החברה המעמדית במערב והניוון הביורוקרטי בברית המועצות. היסודות האלו ייעלמו רק בדרך לסוציאליזם, בחברה בלי מעמדות ושכבות בעלות זכויות יתר. כאן יירד וייעלם תפקידו של המומנט הלאומי יותר ויותר. בחברה כזאת לא יכול להיות לציונות שום תפקיד. רק אם הריאקציה החברתית שוב תתחזק תהיה הציונות על הסוס – אם גם בלי יכולת לפתור את שאלת היהודים.
הניסיון של התנועה הציונית למנוע הגברת טמיעת יהודי העולם הוא ניסיון להחזיר את גלגלי הדינמיקה של ההתפתחות. בכל אופן, קידמה וסוציאליזם בחברה האנושית עומדים בניגוד גמור לניסיון הזה. הזעקה הגדולה של הציונות והאמצעים המתוכננים "להציל נפשות יהודיות" יכולים פה ושם להצליח במידה מסוימת ולתקופה קצרה. אבל אין לזה דבר עם הפתרון של השאלה היהודית.
