האוכלוסייה הערבית נדחקת מן החקלאות. מדיניות הנישול מן הקרקע, המנוהלת מאז קום המדינה; מיעוט האדמה שנשארה בידי המשפחה הכפרית הערבית ואינה מספיקה כדי פרנסתה; מדיניות אי תמיכה מספקת מצד הממשלה; חוסר סובסידיות, חוסר אירגון ממשי בשיווק התוצרת, חוסר אספקה של מכונות חקלאיות – כל אלה גרמו לבטלה מאונס בכפר הערבי ובייחוד בין הדור הצעיר. מאחר שמעט האדמה שנותרה אינה מספיקה לפרנסת המשפחה, התחילו אלפי מובטלים לזרום לשוקי העבודה בערים הגדולות – בעיקר בתל אביב ובחיפה. חלקם הגדול של הפועלים מן הכפר פנה לענף הבנייה. מסעדות ומוסכים קלטו גם הם אחוז ניכר מכוח עבודה זה. חלק רציני עבר לקיבוצים ולמושבים בתור פועלים שכירים.
רובם המכריע של הפועלים הערבים מן המשולש ומן הגליל נכנסו למקומות עבודתם שלא באמצעות לשכות העבודה. הם גם אינם מאורגנים באיגודים המקצועיים. רבים מהם מועסקים כפועלים שחורים. אלה הן כמה מהסיבות לכך שהפועלים הערבים נתונים בתנאי ניצול מחפירים, ללא תנאים סוציאליים ממשיים. מכלל זה יוצאים רק כמה בעלי מקצוע מעולים.
אל תנאי הניצול הקשים של הפועלים הערבים נוספות עוד בעיות חמורות הקשורות בתנאי חייהם.
מקום העבודה ומקום המגורים
המרחק בין מקום העבודה למקום המגורים הוא, בדרך כלל, בין 2 ל-4 שעות נסיעה כל יום. לכן נשארים כמחציתם של פועלים אלה ללינת לילה בערים במשך ששת ימי העבודה, רק ביום המנוחה נמצאים הם עם משפחותיהם שבכפר. חלק ניכר חוזר הביתה רק פעם בשבועיים.
אותם פועלים החוזרים, בכל זאת, יום יום אל בתיהם בכפר, עובדים למעשה 12-11 שעות ליום. נוסף על כך מוציאים הם 70-50 ל"י לחודש על נסיעות. הפועלים הלנים בעיר מוציאים סכום דומה כדמי לינה, ומלבדו עוד חייבים הם להוציא על מזונותיהם במשך השבוע, ועל הנסיעה החד פעמית לכפרם. כל ההוצאות הללו משפיעות השפעה ניכרת ביותר על תקציב משפחתו של הפועל מן הכפר – ובעיקר אמור הדבר לגבי הפועלים השחורים, שהם הרוב, אשר משכורתם נמוכה ביותר ונעה בין 200 ל-300 ל"י לחודש (ברוטו).
מקום לינה בעיר
בעיית הדיור בעיר היא בעייתו החריפה ביותר של הפועל הערבי בן הכפר. רבים לנים במקום עבודתם עצמו – שלד של בניין בלתי גמור, מחסן כליו של הקבלן וכו'. לא מעטים "משתכנים" בחורשות הכרמל, או אף במערות. כל ציודם הוא שתי שמיכות, מנורת נפט קטנה ואוכל יבש (מי יכול להרשות לעצמו לאכול במסעדה?).
המאושרים יותר לנים באורווה או במחסן – כעשרים נפש במקום אחד. כמובן, מיותר להוסיף שמקומות אלה אינם מצטיינים בתנאים סניטאריים – ולו גם אלמנטאריים ביותר. חשמל – אין. מטבח – אין. כל ה"לוקסוס" במקום מסוג זה הוא: מיטה, מזרון ושמיכה. התענוג עולה 30-20 ל"י לחודש.
בתא של שלושה על שלושה מטר תמצא ארבעה או חמישה פועלים – שם הם לנים, מבשלים, אוכלים, מתרחצים וכו'.
פועלים היכולים להרשות לעצמם שכירת חדר אנושי בשכר חודשי גבוה יותר, נתקלים על פי רוב בסירוב. מי ירצה להשכיר חדר לערבי?
בעיות חברתיות
בין אלה הנשארים בעיר מתעוררות בעיות חברתיות. במשך שבוע או שבועיים רצופים מנותקים הם מחיי המשפחה. צורכי ביתם ומעמסת ניהולו נופלים על שכם האשה. בחוזרם הביתה ליום מנוחה, חייבים הם לפתור בעיות קטנות רבות שנתעוררו במשך השבוע. וגרוע מזה – ילדיהם הקטנים אינם מכירים אותם, בורחים מהם ומתנהגים אליכם כאל אורחים זרים.
הרווקים, הנמצאים בעיר ללא חברה מתאימה שתקלוט אותם, מתחברים חבורות-חבורות ונמשכים למעשים הקרובים למעשי העולם התחתון. לשום מועדון נוער עירוני אין זמן וחשק לטפל בנוער ערבי כפרי! לאיזה ראש עירייה, לאיזו תנועת נוער יש זמן לטיפול בבעיות הנוער הערבי העובד?
מאבק ותביעות
אלפי פועלים ערבים אלה, הסובלים מתנאי ניצול יומיומיים בעבודה, בשכר, במגורים, בתחבורה לקויה, הנרדפים על ידי שוטר בגלל רשיונות יציאה מאזורי הממשל הצבאי – מתמרמרים ומתחילים להתארגן למלחמה בקיפוח, מתאספים וחותמים על פטיציות; פונים למוסדות, לחברי כנסת, למשרד העבודה. מתחילים הם להילחם למען קיום אלמנטארי הוגן, כבני אדם שיש להם הזכות לחיות בארצם בתנאים טובים.
התשובה הרגילה לה זוכים הם: "אתם סוכני נאצר!"
הדרישות היסודיות של הפועל הערבי הכפרי הן:
- מקומות לינה ואוכל אנושיים.
- תחבורה מאורגנת ומסודרת מהכפר העירה ובחזרה.
- העלאת שכר העבודה.
- כיסוי דמי נסיעות ותשלום עבור שעות נסיעה.
- דמי לינה וכלכלה על חשבון המעבידים.
- הבטחת התנאים הסוציאליים על ידי קרנות הביטוח של הפועלים.
- הקמת אירגון או מוסד נבחר על ידי הפועלים, שיהיה לו מעמד מוכר, ושיילחם למען הבטחת הזכויות של הפועל הערבי הכפרי העובד בעיר.
יש לקוות כי הפועלים הערבים מן הכפר, המהווים כבר עתה חלק לא מבוטל ממעמד הפועלים בישראל, ימצאו את דרכם למאבק הכללי של פועלי ישראל למען עתיד משותף טוב יותר.
