למרות המלחמה המרה שמנהלים, מזה יותר ממאה שנה, המעמדות הרכושניים ושופריהם הרעיוניים נגד הסוציאליזם, למרות כל קיתונות הבוז, הנימוקים המלומדים, ההשמצות ודברי הדיבה – למרות אלה יש לרעיון הסוציאליסטי כוח משיכה עצום לגבי המונים רחבים ובני נוער רבים. בכך מוסברת העובדה, שאירגונים פוליטיים שונים ומשונים, בעלי רעיונות מדיניים מכל הצבעים והגוונים, מנסים למכור את "תוצרתם" הרעיונית להמונים, לאינטליגנציה, ובייחוד לנוער – בעטיפה "סוציאליסטית", שהשם "סוציאליזם" מודפס עליה באותיות קידוש לבנה.

הדוגמה המובהקת ביותר של זיוף ממין זה היתה "המפלגה הנציונל-סוציאליסטית" של אדולף היטלר.

ולהבדיל אלף הבדלות, גם אצלנו, בנוף הפוליטי הישראלי, קיימת קבוצה – "הפעולה השמית" – המנסה למכור לאינטליגנציה ולנוער את רעיונותיה בעטיפה ממין זה. הפעם, התואר המתלווה אל השם "סוציאליזם" איננו "לאומי", אלא "חופשי". בשורות הבאות ידובר בתורה מדינית זו – הן בגילוייה המקוריים יותר, הרווחים במערב אירופה, והן בהעתקת-השמש החיוורת שלה, המופצת לאחרונה במרץ רב מעל דפי דו השבועון "אתגר".

לפי הצהרת בעלי הדבר עצמם, "הסוציאליזם החופשי" שלהם "אינו פיתוח אוניברסאלי, הוא איננו מתיימר להתאים לכל משטר כלכלי, הוא נגזר לפי המגרעות והבעיות של הארצות הרכושניות המפותחות. במידה שאפשר להתאימו למקרים אחרים, הרי רק בשינויים מרחיקי לכת" (בנימין עמרי, "אתגר" מס' 79, 19.3.64).

אולם, שוב לפי דבריהם, הפעם בסעיף 103 של "המנשר העברי" ("מהדורה שנייה ושלמה") – "המשטר הציוני... העמיד את ישראל במצב השווה לזה של ארצות מפגרות, הזקוקות להון חדש רב לצורך קימום". יתר על כן, מודיעים הם על רצונם בשילוב ישראל עם יתר ארצות "המרחב השמי" (כלומר, המזרח הערבי); והרי אין אדם הטוען כי ארצות אלה נמנות על "הארצות הרכושניות המפותחות" דווקא. אך לשווא נבקש ב"מנשר העברי" ובמאמרי מחבריו עד כה הסברים על "השינויים מרחיקי הלכת" העשויים להתאים את "הסוציאליזם החופשי" שלהם למציאות הישראלית וה"מרחבית".

מכאן אתה למד מה מידת הרצינות שאפשר לייחס לפרוגראמות כאלה.

אם בכל זאת באנו לטפל בנושא זה, יש לכך שלושה טעמים.

  • נכון שישראל איננה ארץ מפותחת. אולם, עקב סיבות שונות (שהחשובה בהן היא זרימת הדולרים ממקורות חיצוניים) קיימות אצלנו תופעות כלכליות וחברתיות מסוימות האופייניות לארצות מפותחות או מפותחות למחצה.
  • ישראל תלויה במידה רבה מאוד, מבחינה כלכלית ופוליטית, בארצות קפיטליסטיות מפותחות. לנעשה בארצות הברית תהיה השפעה עצומה על העולם כולו – אך שבעתיים נכון הדבר לגבי ישראל.
  • עקב שני הגורמים הראשונים, נוטים אנשים רבים בארץ לגלות עניין ניכר בתופעות ובתהליכים הקיימים בארצות המערב. לכן חלק גדול מן הוויכוח בעד ונגד הסוציאליזם נטוש סביב בעיותיהן של הארצות הקפיטליסטיות המפותחות שבמערב.

תוכן מוסרי או מדעי?

את הביקורת המדעית המעמיקה והמקיפה ביותר על השיטה הקפיטליסטית מתח קרל מרכס בשורת מאמרים וספרים, שהחשוב ביניהם הוא ספרו המונומנטלי "הקפיטל". בזאת הניח הוא את היסוד לא רק לסוציאליזם המדעי, אלא למדעי החברה המודרניים בכלל.

אנו, השייכים לאסכולה המרכסיסטית, איננו רואים בכתבי מרכס אוסף ספרי קודש. איננו דבקים בכל מלה שלו. אילו נכתב "הקפיטל" היום ולא לפני כמאה שנה, היו בוודאי פרקים רבים שלו לובשים צורה אחרת. למשל, באמצעים המתמטיים שפותחו בינתיים אפשר היה לנסח חלקים רבים מתורת הערך והערך העודף של מרכס בצורה קצרה ומדויקת הרבה יותר. בין היתר, בעזרת חשבון המטריצות. ובמסגרת המודל המתמטי של הכלכלן האמריקאי וו. ליאונטייב אפשר להוכיח את החוק שגילה מרכס (אבל לא הוכיח בצורה משביעת רצון) בדבר השוויון הקיים (במצב של שיווי משקל במשק קפיטליסטי עם תחרות חופשית) בין שער הרווח לבין סך הערך העודף החברתי המחולק בערכו של ההון החברתי (המושג "ערך" אצל מרכס שונה מן המחיר, המוגדר כסך כל העבודה החברתית הדרושה לייצור הסחורה הנתונה).

יתר על כן, כמה מהנחותיו של מרכס זקוקות לשינויים ולתיקונים מסוימים, עקב ההתפתחות שחלה מאז בעולם, ועקב ההתקדמות התיאורטית שהושגה בינתיים.

אולם ביסודו של דבר נשאר עיקר תורתו של מרכס בעל תוקף גם היום.

על כל פנים, דבר אחד ברור: מי שבא לבקר את מרכס, חייב לדעת מה הוא כתב. אך נראה שלדעת בנימין עמרי זוהי דרישה מוגזמת. הנה דוגמה: טוען הוא –

"מרכס לקח מריקארדו את תורת העבודה של הערך... והכניס לתוכה תוכן סוציאלי ומוסרי".

אצל מרכס, כך קובע הוא, מושגי הערך העודף והניצול הם מושגים מוסריים ולא כלכליים.

כל מי שטרח וקרא את כתבי מרכס – ובעיקר את "הקפיטל" – יבחין מיד עד כמה מלאת בורות היא טענה זו של בנימין עמרי. מרכס לקח מריקארדו את תורת הערך והכניס בה לא "תוכן מוסרי" אלא שינוי מדעי-כלכלי עקרוני ביותר.

אצל ריקארדו לא היתה הבחנה ברורה בין ערכה של יחידת כוח עבודה לבין הערך הנוצר על ידי אותה יחידה. בניגוד לו, הצביע מרכס בבירור על ההבדל; ערכו של כוח עבודה בן יום אחד איננו שווה ליום עבודה, אלא לכמות העבודה הדרושה ליצור אותו, כלומר לסך כל העבודה הדרושה לייצור אמצעי המחיה של הפועל ומשפחתו, המאפשרים לו לעבוד במשך יום. במלים אחרות, הפועל צורך פחות ערכים מאשר הוא מייצר; בכדי לייצר את אמצעי המחיה שלו למשך יום אחד, דרוש פחות מאשר יום עבודה שלם. ההפרש בין שני ערכים אלה הוא "עודף הערך". גילוי זה איפשר למרכס לתת את ההסבר הכלכלי למהותו ומקורו של הרווח – דבר ששום כלכלן לפניו לא הצליח לעשות. דווקא זה איפשר למרכס להסביר כי הרווח אינו נובע ממעשה שוד או ממעשה "בלתי מוסרי" אחר, אלא מפעולה אובייקטיבית של החוקים הכלכליים של המשק הרכושני. גם את הניצול הסביר מרכס לא במושגים מוסריים אלא להיפך – הוא הדגיש שמקורו בכך שבעל ההון קונה את כוח העבודה לפי ערכו. במלים של מרכס עצמו: "השאלה איננה מה שאתה חושב למוצדק וצודק, השאלה היא מהו הכרחי ובלתי נמנע במערכת ייצור נתונה".

וכך מתאר  פרידריך אנגלס (בספרו "אנטי דיהרינג") את ההבדל בין משנתו של מרכס לבין ההשקפות הסוציאליסטיות היוצאות מנקודת הראות של המוסר:

"הקריאה למוסר ולמשפט לא תעזור לנו להתקדם מבחינה מדעית אפילו טפח אחד; בהתמרמרות המוסרית, אפילו אם היא צודקת ביותר, אין המדע הכלכלי יכול לראות נימוק, אלא סימפטום של מחלה. אדרבה, תפקידו של מדע זה הוא לקבוע את הליקויים החברתיים, המבצבצים ועולים מחדש, כתוצאות הכרחיות של אופן הייצור הקיים, וגם כאותות המבשרים את התפוררותו הקרובה לבוא; בתוך הצורה המתפוררת של התנועה הכלכלית עליו לגלות את היסודות לאירגון חדש של הייצור והחליפין, העתיד לבוא ולחסל אותם ליקויים".

מרכס חזה, כנראה, בעיני רוחו, כיצד פועלת מחשבתם של אידיאולוגים מסוגו של עמרי ולכן קבע הוא בפירוש בהקדמתו ל"קפיטל" -

"ומלים אחדות כדי להוציא את האפשרות שיבינוני שלא כהלכה. אינני מצייר את פרצופם של בעלי ההון ושל אדוני הקרקע בצבעים ורודים כל עיקר. אולם אין אנו עוסקים כאן באישים אלא במידה שהם משמשים קטגוריות כלכליות בצורת אדם [הדגשה במקור] במידה שהם משמשים נושאים ליחסים מעמדיים מסוימים".

מי שטוען כי מושגי הערך העודף והניצול אצל מרכס הם "מושגים מוסריים", וכי מרכס הכניס "תוכן מוסרי" בתורת ריקארדו, מעיד איפוא על עצמו שלא קרא מלה אחת מעטו של מרכס – לא את גוף ספריו ואף לא את ההקדמות להם (או שמא קרא ולא הבין... אבל אין מביאים ראיה מן השוטים).

בהמשך הדברים תהיה לנו ההזדמנות להיווכח כי חוסר הבנתו של נביא "הסוציאליזם החופשי" בישראל אינו מצטמצם רק למשנתו של מרכס (השנואה עליו), אלא מקיף גם את תורתו של קיינס (האהודה עליו).

שפע המתגלה כמחסור

כפי שצוין, ביקורתו של מרכס על הקפיטליזם איננה על המישור המוסרי, אלא על המישור הכלכלי-היסטורי. מהי, לפי מרכס, המגרעת היסודית של השיטה הקפיטליסטית? אפשר לסכם זאת בקיצור כך: הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ומערכת השוק החופשי אינן מתאימות עוד להיקף הייצור ולטכנולוגיה המודרנית. הסתירה הזו – בין האופי החברתי-המוני של הייצור לבין צורת הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור – מביאה, כפי שהסביר וניתח בפירוט רב מרכס עצמו, לידי משברים מחזוריים של שפע יחסי, של "עודף ייצור", לידי אבטלה, בזבוז והשמדת נכסים חומריים בקנה מידה עצום. בשלבו המודרני מהווה הקפיטליזם מכשול בפני התפתחותה של הטכנולוגיה והציוויליזציה בכלל.

סילוף גס ונבער הוא, על כן, הניסיון להציג את הביקורת של הסוציאליזם המדעי על הקפיטליזם כמכוונת בעיקרה נגד "אי השוויון בחלוקת ההכנסה הלאומית" או נגד "הצריכה האישית המוגזמת של בעלי הרכוש".

הניתוח של מרכס בדבר הסתירות היסודיות הטבועות בשיטה הקפיטליסטית נשאר נכון ביסודו גם בימינו; ההתפתחויות המודרניות בתחום הטכנולוגיה הבליטו סתירות אלה עוד ביתר שאת.

נביא כאן מדבריהם של כלכלנים ומדינאים משלוש ארצות קפיטליסטיות חשובות – בריטניה, צרפת וארצות הברית.

בראיון שנתפרסם ב"מעריב" ב-19.3.64 אומר פרופ' נתן וולף, שנמנה עם כלכלני המשרד הלאומי לפיתוח כלכלי של בריטניה:

"שגשוגה הנוכחי של בריטניה, הנמשך זה 12 חודשים, עתיד לחלוף בקרוב ובעקבותיו יפקוד אותה גל האבטלה הרגיל.

"לאנגליה יש תקופת שגשוג אחת לשלוש שנים – ואחר כך תקופה של שפל. כאשר קורה דבר זה, ברור שגדלה והולכת האבטלה. כיום אין כמעט אבטלה בבריטניה. אין לי מושג כמה זמן זה יימשך".

פייר מנדס-פראנס, לשעבר ראש ממשלת צרפת, קובע בספרו "הרפובליקה המודרנית" (הוצאת גלימאר 1962), כי אחת המטרות שאליהן יש לשאוף היא –

"לחסל את 'שיני המשור' {כלומר, את התנועה הזיגזגית המחזורית של הכלכלה], להילחם בתקופות השפל והנסיגה, על מנת להשיג התרחבות וגידול סדירים ומהירים ככל האפשר ולהתגבר על תקופות האבטלה".

ולבסוף המתמטיקאי-כלכלן האמריקאי יעקב שווארץ (מחסידיו של קיינס וממפתחי תורתו) מתאר כך את אופי במשברים המחזוריים בכלכלת ארצות הברית:

"ודאי ששפל אינו נראה, במבט שטחי, כתקופה המצטיינת בשפע יוצא מגדר הרגיל; ואף על פי כן, הניתוח שלנו מראה שחלק מהסיבה היסודית שלו היא הסיפוק המהיר מדי של דרישות הצריכה של חלק גדול מדי מבין אלה שבידיהם הפיקוח על הפעלת האמצעים [היצרניים] (וזאת, כמובן, כתוספת לעובדה שפיקוח זה מחולק במידה מאוד בלתי שווה באוכלוסייה הממשית, כלומר בתוספת חוסר כל חזקה על אמצעים אצל החלק התחתון של האוכלוסייה). סיבוך נוסף מקורו בעובדה שבמקום 'רובינזון קרוזו' [כבעליהם היחיד של אמצעי הייצור על האי הבודד שלו] ישנה במציאות עדה מפוצלת [של בעלי הון] אשר נדחפת בקלות רבה לשיתוק של פאניקה... באופן זה, השפל, שמבחינה תיאורטית ראינו אותו כגילוי של שפע כלכלי, יופיע לעיני רוב מניין האוכלוסייה כתקופה של מחסור יוצא מגדר הרגיל, ולרבים אחרים כתקופה של מחסור יחסי ואפילו מתון, ושל בלבול העשוי להוציא אדם מדעתו. המצב הוא פרדוקסלי לעילא; אולם הניתוח התיאורטי שלנו, וכן הצלחתן של השיטות הכלכליות הקיינסיאניות, מצביעים בבירור על העושר החברתי ולא על העוני החברתי כסיבה היסודית של תקופות השפל".

אל עניין "הצלחתן של השיטות הכלכליות הקיינסיאניות" עוד נחזור להלן, אולם לפני זאת ברצוננו להצביע על התיאור הבהיר שנותן כאן שווארץ לאחת הסתירות היסודיות של הקפיטליזם: המשבר הכלכלי מופיע כתקופה של סבל ומחסור, אבל סיבתו נעוצה דווקא "בעושר החברתי" – כלומר בעודף ייצור, בהתפתחות עצומה של הכוחות היצרניים המתנגשת בקיפאון היחסי של כוח הקנייה, במחסור היחסי הקיים אצל שכבות האוכלוסייה הרחבות.

איך למדוד?

זהו רק אחד הגילויים החיצוניים הבולטים לפעולתו של "חוק ההתרוששות היחסית". חוק זה, אשר סיבותיו נותחו על ידי מרכס, קובע כי בשיטת הייצור הקפיטליסטית קיימת נטייה להקטנת חלקו של העובד בתוצרת, כך שהפער בין פריון הייצור והפוטנציאל של הכוחות היצרניים, לבין כוח הקנייה ורמת החיים של הפועלים (המהווים את רוב הצרכנים), מגלה נטייה לגדול.

יש המייחסים למרכס את הדעה כאילו קיימת במשטר הקפיטליסטי "התרוששות מוחלטת" מתמדת של העובדים (כלומר, ירידה מוחלטת ברמת החיים שלהם, ירידה בכמות המזון, הבגדים וכו' הנצרכים על ידם). לאמיתו של דבר טענה כזו איננה נכונה ומרכס אף לא העלה אותה. ההיפך הוא הנכון: מרכס הצביע על כך שהעלייה בשכר העבודה הממשי באה בליווי התרוששות יחסית.

ברור שמבחינה חברתית וכלכלית גם יחד הדבר הקובע הוא התנועה היחסית של שכר העבודה והרווח.

כאן אנו מגיעים לאחת הטענות הנבערות של בנימין עמרי. הוא מתמרמר מאוד כאשר מצביעים על הקשר הקיים בין השקפותיו לבין האינטרסים של הבורגנות, ואף מכנה את הקביעה הזו בשם "משפט מטורף". אבל התמרמרותו אינה מפריעה לו לנסות בכל מאודו להוכיח כמה שפר חלקם של העובדים במשטר הקפיטליסטי. הוא מתאמץ להראות שהתרוששות יחסית כלל אינה קיימת. לשם כך הוא טורח ומביא מספרים אשר לפיהם יוצא שחלקם של כלל העובדים בהכנסה הלאומית בבריטניה עלה במידת מה מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה הנוכחית. לפני מאה שנה קיבל כלל ציבור העובדים בבריטניה חלק יותר קטן מסך כל ההכנסות האישיות מאשר בימינו.

בעד כוונותיו מגיע לבנימין עמרי ציון "טוב מאוד" במקצוע ההגנה הנלהבת על הקפיטליזם, אבל בעד הנימוקים שהוא מביא מגיע לו ציון "בלתי מספיק" בסטטיסטיקה.

את ההתרוששות היחסית אין מודדים על ידי חלקם של כלל העובדים השכירים בהכנסה הלאומית, אלא על ידי חלק זה בהשוואה לאחוז השכירים באוכלוסייה.

לדוגמה, נניח שבתקופה אחת היו ארבעה פועלים על כל בעל הון, ובעל הון הרוויח פי ארבעה משכרו של פועל. במקרה זה הכנסות כלל העובדים הן 50% מסך כל ההכנסות (כל שמונה לירות מתחלקות כך: ארבע לבעל ההון ולירה לכל פועל). נניח עכשיו שהמצב השתנה, באופן שעל כל בעל הון יש תשעה פועלים, ובעל הון מרוויח פי שישה משכרו של פועל. ברור שחלה כאן התרוששות יחסית, כי מצבו של העובד הורע ביחס למצבו של בעל ההון. אבל לפי דעתו של בנימין עמרי היה יוצא שמצב הפועלים הוטב יחסית, כי עכשיו הכנסותיהם מהוות 60% מסך כל ההכנסות (כל 15 לירות מתחלקות כך: שש לבעל ההון, לירה אחת לכל פועל). יצא הגמל לבקש לו קרניים, וישוב קצוץ אוזניים; יצא אדון עמרי להוכיח את יתרונות הקפיטליזם והוכיח את... בערותו שלו.

דרך אחרת למדוד את ההתרוששות היחסית היא להשוות את השכר הריאלי לשעת עבודה לעומת הערך הריאלי של התוצרת לשעת עבודה. אם שכר העבודה הריאלי של פועל עולה יותר לאט מאשר ערכה של התוצרת שהוא מייצר, הרי שמצבו הורע – חלה התרוששות יחסית שלו. להלן אנו מביאים השוואה כזו עבור ארצות הברית בשנים 1950-1891. לגבי כל תקופה של עשר שנים, מופיע בעמוד ה"תוצרת" ערכה הריאלי של התוצרת ברוטו לשעת עבודה. בעמוד ה"שכר" מופיע שכר העבודה הריאלי ברוטו לשעה. כל הנתונים מחושבים באחוזים, בהשוואה לעשור 1900-1891. הטבלה הזו מופיעה (בציון מקורותיה הרשמיים והמדעיים) בספרו של ארנסט מאנדל, "טרייטה ד'אקונומי מרכסיסט", כרך א', עמ' 183.

תקופה
תוצרת
שכר
18911900
100
100
1901–1910
122.8
102
1911–1920
146.0
109.1
1921–1930
196.4
137.2
1931–1940
233.5
158
1041–1950

 

281.3
209

למעשה, ההתרוששות היחסית של העובדים בארצות הברית בשנים האחרונות גרועה יותר מאשר בתקופה שמכסה הטבלה. הנתונים המופיעים תחת הכותרת "שכר" הם ממוצעים, המחושבים לגבי העובדים המועסקים במשק. אולם בשנים האחרונות חלה עלייה מתמדת ומהירה בשיעור האבטלה, ואילו היינו מביאים בחשבון את המובטלים (המהווים חלק ממעמד העובדים) היה יוצא שרמת החיים הממוצעת של מעמד העובדים ירדה במידה ניכרת עוד יותר בהשוואה למעמדות הרכושניים.

יתר על כן, בזמן האחרון ממש חלה האצה רבה בעליית הרווחים לעומת השכר.

אבל אולי בארצות הברית המצב הוא כזה משום שלא הופעלו שם מעולם השיטות "הקיינסיאניות השמאליות", שעליהן ממליץ בנימין עמרי?

נשווה איפוא את המצב הנוכחי בארצות הברית למצב בבריטניה. הרי בארץ אחרונה זו שלט במשך תקופה מסוימת "הסוציאליזם החופשי". בנימין עמרי עצמו מייחס תואר זה למדיניות מפלגת הלייבור (הנתונים המפורטים שבידינו מתייחסים אמנם לשנת 1960, שנים אחדות אחרי נפילת ממשלת הלייבור, אולם במשך תקופה קצרה זו לא חל שינוי מרחיק לכת בהתחלקות האוכלוסייה וההכנסה הלאומית). ובכן, לפי השנתון הסטטיסטי לחשבונות לאומיים של האו"ם לשנת 1961 ולפי הסקר על כוח העבודה באירופה של האירגון לשיתוף פעולה אירופי, מתקבלת התמונה הבאה: בשנת 1960 היה משקל השכר בהכנסה הלאומית בארצות הברית 71.4% בעוד שמשקל השכירים בכלל המועסקים היה 83.7%. אם נחלק את המספר הראשון בשני, נקבל בתור מודד למצבו היחסי של השכיר את המספר 0.85. לעומת זאת, באנגליה היה משקל השכר בהכנסה הלאומית 73.0% ואילו משקל השכירים בתוך כל המועסקים היה 92.5%. חילוק המספר הראשון בשני נותן, במקרה זה, 0.79 – כלומר במידה ניכרת פחות מאשר בארצות הברית. אגב, בישראל המצב הוא עוד יותר גרוע. חישוב מקביל נותן לגבי ישראל (שנת 1962) את המספר 0.75. זהו שיעור נמוך יותר מאשר ברוב הארצות הרכושניות המפותחות. יש רק שתי ארצות חשובות בהן קיים שיעור דומה: הולנד ושוודיה (אך החישוב לגבי שוודיה נעשה לפי נתונים של 1950 ואיננו מעודכן).

שני מקורות

אכן, ההתרוששות היחסית איננה שורש הרע, אלא רק אחד מגילויי הסתירה היסודית של הקפיטליזם. אל נא יטרח בנימין עמרי לספר לנו כי גם אם היינו מחלקים את הכנסותיהם האישיות הבלתי מושקעות של בעלי ההון בין הפועלים, לא היה מצבם של אלה האחרונים משתפר במידה כה מכרעת. את הטענה הזו עליו להפנות כלפי עצמו; הרי הוא השואף לחלוקה יותר "צודקת" של ההכנסות על בסיס השיטה הקפיטליסטית. הסוציאליזם המדעי אינו מסתפק בצדקנות זו ומציע לסלק באופן מהפכני את השיטה עצמה, על סתירותיה, ולהקים משטר בו ההתפתחות של כוחות הייצור והשפע החברתי לא יהיו מוגבלים על ידי האנרכיה של השוק החופשי, על ידי הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור הפועלת אך ורק לפי אינטרס הרווח הפרטי, על ידי ההתרוששות היחסית ועל ידי המשברים המחזוריים.

זהו ההבדל היסודי בין הסוציאליזם המדעי המהפכני לבין ה"סוציאליזם" הבורגני (או ה"חופשי" כגירסתו של בנימין עמרי).

שניים הם מקורותיו של ה"סוציאליזם" הבורגני המודרני. המקור הראשון הוא ההתנוונות ההדרגתית של הסוציאל-דמוקרטיה באירופה המערבית. בתחילת המאה הנוכחית נבדל הזרם הימני-רפורמיסטי של תנועת הפועלים מן הזרם המהפכני לא במטרה הסופית המוצהרת, אלא בקביעת האמצעים למימוש המטרה. שני הזרמים שאפו למשטר סוציאליסטי שפירושו, בין היתר, בעלות חברתית על אמצעי הייצור העיקריים. אולם, בעוד אשר הזרם המהפכני גרס, בעקבות מרכס, כי מימוש מטרה זו מחייב מהפכה חברתית, אשר בעקבותיה תבוא תקופה של דיקטטורה פרולטארית (בקשר לכך ראה מאמרנו הקודם "מתנגדי הסוציאליזם ומסלפיו" בגיליון מס' 17 של "מצפן"), הרי הרפורמיסטים האמינו כי המטרה תוגשם על ידי רפורמות הדרגתיות. הם חשבו כי עם השלטת זכות הבחירה הכללית יוכלו מפלגות הפועלים להשיג רוב מוחלט בפרלמנטים, להרכיב "ממשלת פועלים" אשר באמצעים שלווים וחוקיים תבצע הלאמה אחרי הלאמה, עד אשר הסוציאליזם יצמח אט אט מחיק הקפיטליזם.

בינתיים הגיעו הרפורמיסטים לשלטון במספר ארצות. אולם מסיבות שעליהן עוד נעמוד להלן, התברר כי אין ביכולתם "להצמיח" את הסוציאליזם מחיק הקפיטליזם. בלחץ הנסיבות – במקצת כדי לספק צידוק עצמי לכישלונם ובמקצת כדי להפיג את חששות הבורגנות אשר עדיין חשדה שבכוונתם לבצע הלאמות של ממש – העלו הם תיאוריה חדשה. לא עוד צמיחה של הקפיטליזם לקראת סוציאליזם, אלא מיזוג של היוזמה הפרטית עם התכנון הממלכתי – מעשה שעטנז בין סוציאליזם וקפיטליזם. המדינה תתכנן את תהליכי הכלכלה, אבל לא תפגע ברכוש הפרטי.

כך נוצרת הרמוניה גמורה וכולם באים על סיפוקם. לבעל ההון מבטיחים כי הוא "ימשיך לשלוט באופן חוקי על רכושו". ובאותו זמן קורצים קריצה שובבה לעבר הפועלים, ומספרים להם כי "בעל ההון יפעל למעשה בהתאם להנחיות של אלה שבידיהם נתונים הכפתורים המרכזיים של הפיקוח החברתי". כלומר, לפי הנחיותיהם של הרפורמיסטים. הזאב יהיה שבע והכבשה תישאר שלמה.

המובאות דלעיל לקוחות מדבריו של תיאורטיקן הלייבור הבריטי, ג'והן סטרייצ'י, כפי שצוטטו על ידי בנימין עמרי ("אתגר", מס' 79). אולם אצל עמרי נזכר לא רק שמו של סטרייצ'י, איש "תנועת הפועלים", אלא גם קיינס, הכלכלן הבורגני הידוע.

מפגש זה אינו מקרי. בנקודה זו נפגש הרפורמיזם עם המקור השני של הסוציאליזם הבורגני המודרני – התורה הקיינסיאנית.

הכלכלה המדינית הבורגנית יכלה, מתוך שחצנות ובערות, להתעלם מתורתו של קארל מרכס. אולם היא לא יכלה להתעלם מן הסתירות הטבועות בשיטה הקפיטליסטית, ומן הגילויים שלהן בדמות המשברים המחזוריים. הקפיטליזם החולה קרא לעזרה – וזו הופיעה עד מהרה בדמותו של רופא הבית (או כביטויו של קיינס עצמו: רופא השיניים). כלומר, הכלכלן הבורגני, המצויד במורפיום ובגלולות "אל משבר" להקלת סבל המחזור.

השקעות ואינפלציה

קיינס הסביר לבעלי ההון שכדאי לכל אחד מהם לוותר קצת על האינטרסים האישיים המיידיים שלו למען האינטרס הכללי של מעמד בעלי ההון ושל השיטה הקפיטליסטית בכלל. בפרט עליהם להשלים עם התערבות מסוימת של הממשלה בחיי הכלכלה.

במשך הזמן הפכו המלצותיו של קיינס למדיניות המוצהרת של רוב הממשלות הבורגניות. ממשלות אלה משתדלות, בעיקר בזמן שפל כלכלי, לסתום את הפער בין כושר הייצור לבין הצריכה.

בזמן שפל קיים מחסור בכוח קנייה; הקפיטליסט אינו מוצא שוק למוצריו ונאלץ להפסיק או להקטין את הייצור. כדי להתגבר על כך, מציע קיינס ליצור באופן מלאכותי, על ידי התערבות הממשלה, צריכה שאינה מסתיימת ובאה על סיפוקה בנקל. כדוגמה לסוג כזה של צריכה מביא קיינס עצמו את בניית הפירמידות במצרים העתיקה. דוגמה נוספת: ניהול מירוצי חימוש ואף מלחמות.

למעשה משתמשות המדינות הבורגניות בעיקר באמצעים הבאים לשם הגברת הצריכה הפרטית והציבורית:

  1. עידוד צריכה בזבזנית וצריכת ראווה פרטית. עידוד זה נעשה בכל אמצעי הפרסומת והתעמולה המודרנית. הוצאות הפרסומת משוחררות ממס.
  2. מירוץ חימוש ומלחמה.
  3. סיוע למובטלים על מנת שיגבירו את צריכתם.
  4. עידוד השקעות פרטיות לזמן ארוך (כלומר, השקעות אשר לא יגרמו באופן מיידי להצפה נוספת של השוק במוצרים) על ידי הקלות במס.
  5. עבודות ציבוריות.
  6. העלאות שכר.

טועה איפוא בנימין עמרי כשהוא מגדיר את האמצעים הקיינסיאניים המקובלים בשם "ויסות נפח ההשקעות". להגדרה זו מתאים רק האמצעי שמנינו לעיל במס' 4. וגם כאן המדובר לא על ויסות השקעות לשם הרחבת כושר הייצור, אלא דווקא על השקעות היוצרות ביקוש לאמצעי ייצור ולכוח עבודה, מבלי לתת פירות בטווח קצר. כל יתר האמצעים שמנינו מיועדים לוויסות ישיר של נפח הצריכה (הפרטית והציבורית). את החסידים השוטים של הכלכלה הבורגנית מבלבלת העובדה שהוצאות הממשלה על עבודות ציבוריות ועל רכישת מיתקנים צבאיים ואמצעי מלחמה אחרים נרשמות בתקציבים ובמאזני התוצר הלאומי בסעיף "השקעות". אך למעשה אין אלה השקעות במובן הרגיל של המלה, אלא צריכה ציבורית מסוג מסוים – בדרך כלל צריכה בזבזנית ומשמידת ערכים. דבר דומה ניתן להיאמר על רכישת בתי מגורים על ידי אנשים פרטיים; זוהי צריכה פרטית – ולא השקעה פרטית כפי שמסתבר בטעות מתוך הסטטיסטיקות המקובלות.

חשוב להעיר, כי בכדי לממן את רובם של אמצעים אלה חייבת הממשלה להוציא מעל להכנסותיה, כלומר לנהל תקציב גרעוני. זהו מקור התהליך האינפלציוני הקבוע הקיים מזה עשרות שנים בכל העולם הקפיטליסטי. ערך הכסף יורד בהתמדה.

בנימין עמרי, המעיד על הסוציאליזם החופשי שלו שהוא "התפתחות ישירה מהתורה הכלכלית של קיינס", דוגל בכל זאת במצע המבטיח כי –

"המשק הישראלי יושתת על מטבע יציב, שיעודד חיסכון וצבירת הון, ייתן ביטחון למשקיע הפרטי וישמש בסיס לתחשיב ותמחיר אמיתיים. ייצוב המטבע ומניעת אינפלציה יהיו מהנחיות היסוד של מינהל התכנון, תוך כפיפות לצורכי הקימום והתעסוקה המלאה" ("המנשר העברי", סעיף 122).

ממש מלאכת מחשבת! למען המטרה הקדושה של עידוד צבירת הון וביטחון המשקיע הפרטי (כנראה שהמשפט על הקשר בין השקפותיו של אדון עמרי לבין אינטרס הבורגנות איננו כל כך מטורף...) – שוכחים הקיינסיאנים שלנו על המלצותיו של קיינס המחייבות מימון גרעוני, ומתחייבים להקפיד על ייצוב המטבע ומניעת אינפלציה. כמובן, מניעת האינפלציה תהיה "כפופה" לצורכי הפיתוח ("המנשר" אומר – "קימום", אבל זה רק מפני שמר עמרי וחבריו ממש משתגעים אחרי מלים חדשות ויפות) והתעסוקה המלאה. אולם ידוע כי פיתוח – ובמשטר של יוזמה פרטית גם יצירת תעסוקה מלאה – הם גורמי אינפלציה מובהקים. במלים אחרות, מניעת האינפלציה תהיה "כפופה" לתהליכים אינפלציוניים.

נביאי הרכוש הפרטי

אשר ליעילותן של השיטות הקיינסיאניות יש להעיר כי הן אינן מסוגלות לרפא את הסתירה היסודית של הקפיטליזם אלא רק לרכך כמה מגילוייה – וגם זאת לא בכל התנאים (על עניין זה עמד, ביתר הרחבה, י. מור במאמרו "על סיכויי הסוציאליזם בארצות מפותחות", "מצפן" מס' 13). המנגנון המחזורי ממשיך להתקיים ולפעול. מעניין להביא בהקשר זה את דבריו של פרופ' יעקב שווארץ, שהוא, כאמור, קיינסיאני נלהב:

"בחשבון אחרון, הרי הפער המביך הקיים בין מה שרצוי ביותר מבחינה חברתית לבין מה שרצוי ביותר לפירמה הבודדת, הוא אשר מקשה כל כך את אירגונה של מערכה מתואמת נגד תקופות השפל. קושי זה יוכל להיעלם (אם נוציא מכלל חשבון כפייה מרכזית מאורגנת) רק אם תשלומי השכר יהיו בלתי נבדלים מחלוקת רווחים, כלומר אם גוף בעלי המניות של כל פירמה יהיה זהה עם כלל המועסקים באותה פירמה" ("המתודה המתמטית בכלכלה אנליטית", עמ' 231).

במלים אחרות: את קשיי הקפיטליזם אפשר לפתור בשלמות רק על ידי ביטול הקפיטליזם עצמו, העברת אמצעי הייצור לידי החברה.

אולם דקה אחת לפני שעת האפס, לפני שמספיקים להחליט על הלאמת אמצעי הייצור או העברתם לבעלות קואופרטיבית, מגיע אדון עמרי בבהלה, כשבידו תוכנית נפלאה להצלת הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. רק לא זה! רק לא לפגוע בהון הפרטי! – כך הוא קורא בזעקה מרה ושוכח לרגע שאי אלה מטורפים עלולים עוד לחשוב שלדעותיו יש קשר כלשהו עם אינטרס הבורגנות.

למה לכם לפגוע בבעלות הפרטית על אמצעי הייצור? הרי לנו, לקיינסיאנים השמאליים, יש שיטה יותר טובה: המדינה לא תהיה בעלת המפעלים הכלכליים, אלא רק תקבע את התהליכים הכלכליים. "מינהל התכנון המרכזי" שלנו יתכנן את הכלכלה, ילחץ על "הכפתורים המרכזיים של הפיקוח החברתי" – ובעל ההון הפרטי יבצע את התוכנית שלנו. "בעל אמצעי הייצור יהיה בסופו של דבר לסוכן ולמנהל מטעם החברה".

על הרעיונות הללו חוזרים – בגיוונים שונים – האידיאולוגים של הלייבור הבריטי והסוציאל-דמוקרטיה המערב אירופית. בין היתר, מצאו הם את ביטוים המפורט בספרו הנזכר של פייר מנדס-פראנס, מי שהיה ראש ממשלת צרפת. אכן, מנדס-פראנס איננו מנסה לאחז את העיניים עד כדי כינוי תוכנית זו בשם "סוציאליזם". הוא מודיע בפירוש שהמדובר הוא בקפיטליזם משופר – עם תכנון כלכלי וסקטור מולאם.

מי סוכן של מי?

בכדי לעמוד על משמעותה של הצעה זו, הבה נעשה ניסיון מחשבתי קטן. נניח שבאחת הארצות הקפיטליסטיות המפותחות, נאמר בארצות הברית, מגיעים לשלטון חסידי "הסוציאליזם החופשי". נניח שפיהם וליבם שווים, וכוונתם באמת לכוון את הכלכלה "לטובת הכלל" – אבל מבלי לפגוע בבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, מבלי להלאים את המפעלים העיקריים.

לפניהם ניצבות משימות לא מבוטלות: לחסל את האופי המחזורי של תנועת הכלכלה, להגיע לגידול מהיר ובלתי מופרע של התוצר הלאומי, לחסל את האבטלה הנוכחית ולדאוג לקליטת מספר גדל והולך של ידיים עובדות במשק. כמו כן ירצו הם להקטין את הפער החברתי הקיים בין שכבות האוכלוסייה השונות (בנימין עמרי עוד מרחיק לכת: הוא מדבר על "מתן אפשרויות שוות לכל" – כלומר "אפשרויות שוות" לפלוני נלסון רוקפלר ולאחרון הפועלים הכושים!).

עד עלותם של "החופשיים" שלנו לשלטון, התנהל המשחק במשק בהתאם לאינטרס הרווח הפרטי המקסימלי, תוך התערבות מסוימת מצד הממשלה הקודמת, שייצגה במישרין את מעמד בעלי ההון. הכל התנהל לפי הסיסמה שטבע שר ההגנה לשעבר, האדון וילסון: "מה שטוב בשביל ג'נרל מוטורס – טוב בשביל אמריקה!"

עכשיו רוצים "החופשיים" לשנות את המצב. האם יכולים הם לעשות זאת מבלי לפגוע כלל ברווחים של הרוקפלרים, המורגאנים, הדו-פונטים, הפורדים ושאר אילי ההון? ודאי שלא; כי אחרת מדוע לא ביצעו אילי ההון עצמם אותה מדיניות, כאשר הם היו בשלטון? הרי הם מעוניינים היו לחסל את מגרעות הקפיטליזם אבל... מבלי לפגוע ברווחים. על תורתו של קיינס ועל "הקיינסיאניות השמאלית" הם שמעו כבר מזמן, עוד לפני שקיבלו על כך תזכורת מ"אתגר".

ובכן, פגיעה מסוימת מאוד ברווחים ובאינטרסים של אילי ההון היא בלתי נמנעת. הרעיון של הרמוניה מושלמת בין הרווח הפרטי המקסימלי לבין טובת הכלל התגלה כבר מזמן כחסר שחר.

כך, בבואם ליישם את תוכניתם במציאות, ייתקלו "החופשיים" בהתנגדותם ובאי שביעות רצונם של בעלי ההון הגדולים. הראשונים ירצו להפוך את רוקפלר, מורגאן, דו-פונט, פורד וחבריהם ל"סוכנים ומנהלים" המבצעים את תוכניתה של הממשלה השמאלית. אבל רוקפלר, מורגאן, דו-פונט, פורד וחבריהם ירצו להשיג מטרה הפוכה – להפוך את האוחזים בהגה השלטון לסוכניהם שלהם. הרי לכך רגילים בעלי ההון האמריקאים (ועמיתיהם בארצות הרכושניות האחרות) מימים ימימה.

לרשותם של "הסוציאליסטים החופשיים" עומד (כפי שהנחנו לצורך הוויכוח) השלטון הפוליטי. לרשותם של בעלי ההון עומדות אימפריות כלכליות אדירות – האדירות ביותר בהיסטוריה. בידיהם הענפים העיקריים של המשק.

"החופשיים" אינם רוצים להשתמש באלימות – הרי אצלם "הכרה בחרות האדם" היא "יסוד החברה והמשק", כלומר: אין הם רוצים להשתמש באמצעי כפייה נגד הרכוש הפרטי. הם מוכנים להשתמש רק ב"תמריצים כלכליים": מיסוי מתקדם, הכוונת האשראי הממשלתי, ויסות גובה הריבית וכו'.

לעומתם, האדונים בעלי ההון אינם ידועים כבוחלים באמצעים, כשהמדובר בעניינים הנוגעים לכיס. לרשותם ולרשות האימפריות הכלכליות שלהם עומדים מנגנוני מפלגות קנויים, גנרלים וראשי משטרות משוחדים, מנגנוני תעמולה אדירים וכמובן – כסף, הרבה מאוד כסף.

מי ינצח?

לא קשה לענות על שאלה זו בעזרת השכל הישר. אבל גם להיסטוריה המודרנית יש מה להגיד בעניין זה; כאשר ג'והן סטרייצ'י וחבריו ממפלגת הלייבור עמדו ליד הגה השלטון בבריטניה, לא היו בעלי ההון "סוכנים ומנהלים" מטעם "מנגנון הפיקוח החברתי". להיפך, הרוב המכריע מבין חבריו של סטרייצ'י נתגלו כסוכנים של בעלי ההון. לא נדירים היו אף המקרים ששירותיהם הטובים של מינסטרי הלייבור נקנו במחיר שוחד ישיר. פרשות השחיתות דאז מעלות צחנה עד עצם היום הזה.

ממשלת הלייבור הצליחה להכניס שיפורים מסוימים במצב הסוציאלי על ידי תחיקה מתאימה. אך האופי היסודי של המשטר נשאר כפי שהיה. בסופו של דבר לא הורגש הבדל עקרוני ביותר בין הלייבור לבין השמרנים וזו גם הסיבה לכך ששתי מפלגות אלה מתחלפות בקלות כה רבה בשלטון.

זמירות ישנות...

לעיל יצאנו מתוך ההנחה, שיש להאמין בכנותם של "הסוציאליסטים החופשיים". אולם למעשה אין הנחה זו בטוחה כל כך. אפשר אולי לתת אמון בכנותו של מנדס-פראנס, אשר אינו כה להוט לטשטש את הניגודים העלולים להיווצר בין "טובת הכלל" לבין הרווח הפרטי (הוא אף קובע שעל המדינה יהיה להלאים מפעלים אשר בעליהם יגרמו קשיים ויגלו התנגדות עזה לביצוע התוכנית הכלכלית).

אבל מהי מידת הכנות שאפשר לייחס לאנשים החוזרים בלי הרף על הצורך בעידוד צבירת הון, במתן "ביטחון למשקיע הפרטי", ב"ערובות החוקתיות נגד הפקעה והפליה לרעה" של ההון הפרטי? אילו אינטרסים מייצגים אנשים אשר אינם מוכנים אפילו לחשוב על הלאמה ומכריזים כי "העברת מפעלים מסוג בעלות אחד לסוג בעלות שני יכולה להתגשם רק בדרך של קנייה במחיר אמיתי"?

לדעתנו, וייראה הדבר "מטורף" ככל שייראה, אלה הם אנשים המייצגים את אינטרס הבורגנות ומתחפשים בתלבושת "סוציאליסטית" רק לשם גניבת דעת עצמם ודעתם של אחרים.

ולסיום נעיר עוד, שלמרות להיטותם להיראות כחדשנים גדולים, אין הם אלא חוזרים, בניגון חדש, על זמירות ישנות-נושנות. על "סוציאליזם" ממין זה כבר נאמר:

"חלק מן הבורגנות רוצה לשכך את העוולות הסוציאליות, כדי להבטיח את המשך קיום החברה הבורגנית.

"לסוג זה שייכים כלכלנים, פילנטרופים, הומניטרים, משפרי תנאי מעמד הפועלים, מארגני צדקה, חברי אגודות צער בעלי חיים, קנאי המלחמה בשכרות, מתקני חברה, יושבי קרנות מכל המינים שאפשר להעלות על הדעת...

"הבורגנים הסוציאליסטים חפצים בכל יתרונות התנאים החברתיים המודרניים, בלי המאבקים והסכנות הנובעות מהם. הם חפצים בתנאי החברה הקיימת, ללא היסודות המהפכניים המפוררים שלה. משאלתם היא – בורגנות ללא פרולטריון. הבורגנות, באופן טבעי, תופסת את העולם שבו היא מושלת בכיפה – כעולם הטוב ביותר; והסוציאליזם הבורגני מפתח תפיסה נוחה זו לתורות שונות, שלמות פחות או יותר. בדורשו מן הפרולטריון להגשים תורה כזו, וכך לצעוד ישר אל גן העדן עלי אדמות, הוא דורש, למעשה, שהפרולטריון יישאר בתחומי החברה הקיימת – אבל ישליך ממנו והלאה את רעיונותיו המאוסים אודות הבורגנות.

"צורה שנייה, יותר מעשית אבל פחות שיטתית, של סוציאליזם זה, ביקשה להפחית בעיני מעמד העובדים מערכה של כל תנועה מהפכנית, על ידי שהראתה ששום רפורמה פוליטית גרידא, אלא רק שינוי בתנאי הקיום החומריים, ביחסים הכלכליים – אינה יכולה להיות להם לתועלת. אולם, בדברה על שינוי התנאים החומריים, אין צורה זו של סוציאליזם מתכוונת בשום פנים לחיסול יחסי הייצור הבורגניים, חיסול הניתן לביצוע רק על ידי מהפכה, אלא לתיקונים אדמיניסטרטיביים, המבוססים על המשך קיומם של יחסים אלה; כלומר, רפורמות שבשום פנים ואופן אינן משנות את היחסים בין העבודה וההון, אלא במקרה הטוב ביותר מפחיתות את ההוצאות ומפשטות את העבודה המינהלית של הממשלה הבורגנית" ("המניפסט הקומוניסטי").

דברים אלה, שנכתבו בידי מרכס ואנגלס לפני 117 שנה, יפה כוחם עד היום.