מאמר זה הוא השלישי בסדרת מאמרי הוויכוח שלנו עם "הפעולה השמית" ו"אתגר" על הדרכים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. קדמו לו המאמרים:
- "הפעולה" והסכסוך הישראלי-ערבי ("מצפן" פברואר 64);
- הלאומנות והסכסוך הישראלי-ערבי ("מצפן" מרץ 64).
ושלושה מאמרי תשובה ב"אתגר".
* * *
הוויכוח בין "מצפן" ל"אתגר", בין האירגון הסוציאליסטי הישראלי לבין "הפעולה השמית", מבטא שתי השקפות נוגדות על החברה, ההיסטוריה, והפוליטיקה. המאבק בין ההשקפות הללו אינו חדש ואינו אופייני לישראל דווקא. הוא מתנהל, בצורות שונות, מזה מאה שנה ברחבי העולם, והוא ימשיך להתנהל עוד זמן רב. במאבק זה לא קיימת האפשרות שצד אחד "ישכנע" את הצד השני, שצד אחד יוכיח, כמו במדעי הטבע, כי הצד השני טועה ובכך יסיים את הוויכוח; כי ויכוח זה הוא למעשה השתקפות של ניגודים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שאין לגשר ביניהם.
אדם זה או אחר, מפלגה, עיתון, יכולים לשנות את דעתם, להשתכנע, לחדול מהמאבק הרעיוני, אולם מיד, כמו במרוץ שליחים, קמים אחרים הממשיכים את השרשרת.
במקום לתמוה, להתכעס, או ללגלג על הוויכוח שאינו מסתיים ולחלק לתופעה זו ציונים, מוטב להבינה ולחשוף את מניעיה.
שתי השקפות על האומה
בשאלה הלאומית, ובדבר הסכסוכים בין המדינות הלאומיות, קיימת שורת הבדלים בין שתי ההשקפות.
השקפה אחת רואה את האומה כעיקר העיקרים בכל תופעות החברה, ההיסטוריה והפוליטיקה.
ההשקפה השנייה רואה את המניעים המעמדיים, הכלכליים-חברתיים כמכריעים בתופעות הללו.
ההשקפה הראשונה רואה את ההיסטוריה האנושית כשרשרת מאבקים בין אומות.
ההשקפה השנייה רואה את ההיסטוריה האנושית כשרשרת התנגשויות שמניעיהן מעמדיים, כלכליים בעיקרים. מתחת למעטה הדתי או הלאומי היא מחפשת (ומוצאת!) את הדחפים הכלכליים, את המאבק על אינטרסים מעמדיים.
השקפה אחת נוטה לראות את חלוקת בני האדם לאומות – כתופעה נצחית.
ההשקפה השנייה רואה את האומה כחוליה בשרשרת, לה קדמו המשפחה, המטריארכט, הפטריארכט, השבט (איחוד המשפחות), העם (איחוד השבטים), העם של תקופת העבדות, הפיצול לאחוזות וערים חופשיות בתקופת הפיאודליזם, העם במונרכיה הפיאודלית, האומה הנוכחית.
יתר על כן, בתקופתנו כבר נראים סימנים להתערערות המסגרות הלאומיות וניסיונות להקמת איחודים על-לאומיים (איחוד אירופה, איחוד אפריקה, איחוד ערב וכו').
ההשקפה הרואה את האומה והייחוד הלאומי כתופעה נצחית רואה בהיעלמותם – אסון איום.
לגבי אדם המצדד בהשקפה זו אין הבדל אם בני אומתו מתבוללים תחת לחץ וכפייה או מתוך רצון חופשי. עצם העובדה שהאומה אליה הוא משתייך (ללא תלות ברצונו!) מתבוללת, היא בעיניו הדבר האיום ביותר העלול לקרות.
מאידך, לגבי אדם הרואה בחלוקת בני האדם לאומות שונות תופעה היסטורית חולפת (כמו כל דבר אחר בהיסטוריה האנושית), אין קיום האומה וייחודה – אבסולוט. היעלמותה הטבעית וההדרגתית תוך טשטוש הבדלי הייחוד הלאומי – איננה בעיניו אסון, כי אם תהליך הכרחי.
כל הרואה את תופעת האומות כעיקר בהיסטוריה ובפוליטיקה, רואה את האומה לתוכה נולד – כעיקר העיקרים.
עבורו קיים מושג הנקרא "אינטרס האומה", ובכל שיקול פוליטי הוא מחליט לפי מה שמקדם, לדעתו, את "האינטרס הלאומי". כל שיקול פוליטי אשר קנה המידה שלו איננו "האינטרס הלאומי", הוא בעיניו בחזקת בגידה.
בעל השקפה כזאת רואה בכל מטר מרובע של המדינה בה הוא חי – דבר קדוש שאסור לוותר עליו; בשטחים של המדינה השכנה – מצרך לא בלתי רצוי… בקיום הרוב של בני אומתו בקרב תושבי המדינה בה הוא חי – קודש הקודשים, באובדן הרוב הזה – קץ האומה, חידלון, כיליון.
האם מסוגל בעל השקפה כזאת לפתור סכסוך לאומי?
האם מסוגלת הגישה הלאומית בפוליטיקה לפתור את הבעיה שהיא עצמה, בעצם קיומה, יצרה?
לא בהיגיון בלבד
אין אנו סבורים כי די לנתח את האומה כתופעה היסטורית, שיש לה ראשית וקץ, כמו כל שאר התצורות החברתיות, על מנת שבני אדם יחדלו מלראות בה ערך עליון בהשקפתם החברתית.
אין אנו משלים עצמנו כי השקפת העולם הלאומית תיעלם כשייחשפו מניעיה.
ידוע היטב כי בני אדם, כפרטים וכציבור, אינם פועלים אך ורק תוך מניעים הגיוניים; ידוע כמו כן כי ההשקפות הלאומיות, הצומחות באופן טבעי במהלך ההתפתחות ההיסטורית, מבטאות צרכים ואינטרסים כלכליים חברתיים. כל עוד קיימים האינטרסים הללו ימשיכו הרגשות הלאומיים לפעם בעוז.
את הצירוף של אינטרס ורגש אין ההיגיון מסוגל להכריע לבדו.
רק אינטרסים כלכליים חברתיים מנוגדים, אשר יולידו רגשות מנוגדים, יהיו מסוגלים, בסיוע ההיגיון, לבטל את האומה, המדינה הלאומית והלאומיות.
והם אף יעשו זאת.
"הפעולה" והלאומיות
באיזו השקפה דוגלים אנשי "הפעולה השמית"?
ניתן להם לענות בעצמם.
"אני אדם לאומי. איני מתבייש להודות בכך".
"אנחנו חיים בתקופת הלאומים. עוד זמן רב נחיה בה – אנו והבאים אחרינו".
"בתקופה זו – רק כבני הלאום שלנו, רק באמצעות משאבינו הלאומיים, יכולים אנו להשפיע על גורל העולם ולהשתתף בעיצוב דמותו".
"אנחנו זקוקים לתנועה לאומית חדשה… את זרע התנועה הזאת עלינו לזרוע" (אורי אבנרי, "העולם הזה", 15.4.64).
אבנרי מדבר כאן (בגיליון יום העצמאות ה-17) דברים ברורים שאינם זקוקים לפירושים. יחד עם זאת הוא עוקף את השאלה העיקרית.
כי העדר הבושה של אבנרי אינו שייך כלל לעניין, וידוע לכל, זה מכבר, שאנו חיים בתקופת הלאומים. השאלה היא אם הגישה הלאומית בפוליטיקה מסוגלת לפתור סכסוך פוליטי בעל אופי לאומי?
על כך אין אבנרי נותן תשובה במאמרו "הלאומי" הנ"ל.
אבנרי אינו יחיד בהשקפתו.
בגיליון האחרון של "אתגר" כותב נתן ילין-מור:
"ביסוד האנושות מונחת האומה. אין אנושות סתמית אמורפית" ("אתגר", 16.4.64).
אדם פשוט היה עלול, חלילה, לחשוב כי האנושות כשמה כן היא. כלומר, סך כל בני אנוש על פני כדור הארץ.
אותה מידת הצדקה שיש לניסוח של ילין-מור יש גם לניסוח: "ביסוד האנושות מונח האדם", או "ביסוד האנושות מונחת המשפחה" – שהרי ישנם סוציולוגים האוהבים את הנוסחה "המשפחה היא התא היסודי של החברה".
כל הניסוחים הללו, יותר משהם מלמדים עובדה חדשה הריהם מרמזים על השקפותיו של בעל הניסוח עצמו. רק אדם הרואה באומה תופעה מרכזית בהיסטוריה, בחברה ובפוליטיקה, מסוגל לקבוע כי "ביסוד האנושות מונחת האומה".
בנימין עמרי אינו שונה מחבריו. דעתו בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי היא:
"הלאומיות ערבית תתקדם ביתר ביטחון וביתר ודאות אם היא תפעל בשיתוף פעולה עם הלאומיות העברית ולא נגדה" ("אתגר", 20.2.64).
דעה זו היא, ללא ספק, חיובית יותר בעינינו מאשר דעה השואפת ברצון וביודעין להתנגשות בין הלאומיות העברית לזו הערבית, אולם לא זו השאלה.
הלאומנות העברית, אפילו במובן הסימפטי שאבנרי, ילין-מור ועמרי נותנים לה, רואה באומה העברית את העיקר.
הלאומנות הערבית, בצורתה הסימפטית ביותר, אף היא תראה תמיד באומה ערבית את העיקר.
האם מסוגלים השניים להגיע להסדר?
האם מסוגלים כוחות פוליטיים המודרכים על ידי ההשקפה הלאומית לפתור סכסוך שעיקר מהותו בקיום הכוחות וההשקפות הללו עצמן?
אחד התנאים ההכרחיים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הוא שלפחות באחד משני הצדדים יימצא בשלטון כוח אשר אינו רואה באומתו-הוא את הערך העליון, את עיקר העיקרים.
משאלתו של עמרי – במקרה הטוב – הינה ניסיון של אדם להתרומם מהקרקע על ידי משיכה בשרוכי נעליו.
השוואת הבלתי-שווים
במדינת ישראל היהודים הם רוב, הערבים – מיעוט.
במזרח התיכון היהודים הם מיעוט, הערבים – רוב.
לאנשי "הפעולה השמית" ברור כנראה כי העובדה השנייה היא שתקבע בסופו של דבר את גורל הסכסוך הישראלי-ערבי, אולם שום לאומני אינו אוהב להרגיש או להבין שהאומה שלו מהווה מיעוט. מכאן צומחים הניסוחים הבאים:
"מדינת ישראל – אם יוסיף לשלוט בה המשטר הציוני הקיים, תוסיף לתרום את תרומתה להידרדרות המרחב לקראת שואה טוטאלית" (אבנרי, "אתגר", 5.3.64).
"מצב זה – פירושו סכסוך לאומי ללא מוצא (בין יהודים לערבים) וטמונה בו סכנת מלחמה העלולה להיות מלחמת השמדה הדדית" (עמרי "אתגר" 20.2.64).
בדיבורים על "שואה טוטאלית" ו"השמדה הדדית" משיגים הלאומנים העברים את הלאומנים הציונים הרגילים; הללו, כמו בן גוריון, מדברים על מאבק גורלי לישראל – לא לערבים.
אין ספק שמלחמה יהודית-ערבית היא אסון; אולם בעוד שהיא מעמידה בספק את קיומה הפוליטי העצמאי של מדינת ישראל, אין היא מעמידה בספק את קיומן הפוליטי של מדינות ערב.
בניסוח "השוואתי" אחר קובע עמרי:
"עלייה גדולה היא חלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית העברית בישראל – כשם שהחזרת הפליטים היא חלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית הערבית בישראל" ("אתגר", 2.4.64).
גם כאן עברו והשיגו העברים השמיים את הציונים הגלותיים.
הם הראשונים העורכים הקבלה בין עלייה (גדולה!) של יהודים לישראל, לבין בעיית הפליטים הפלשתינאים שברחו או גורשו מכאן לפני 16 שנה ורכושם נשדד.
יתרה מזו. עמרי זנח אפילו את הנוסח "ההגדרה העצמית הערבית בפלשתינה" ומדבר על "הגדרה עצמית ערבית בישראל". זוהי נסיגה מפורשת מ"המנשר העברי" בו מדובר במפורש על "האומה הערבית-פלשתינאית" ("המנשר" מהדורה ראשונה, סעיף 21).
לצורך השקפתו הלאומנית ברא עמרי בדמיונו יצור חדש ושמו "העם הערבי הישראלי".
אם כבר הגענו ל"מנשר" הרי גם הוא לוקה, בין היתר, בניסוחים המנסים להשוות את הבלתי שווים.
"סעיף 20 – איחוד ארץ ישראל.
"ביתור ארץ ישראל לשלושה חלקים – מדינת ישראל, ממלכת הירדן ורצועת עזה – נוגד את צורכי הארץ, גורם בה מתיחות מתמדת ומסכן את עצמאות כל חלקיה. סיפוח חלק אחד של ארץ ישראל למדינה אחרת דינו כביתור הארץ ומהווה למעשה תוקפנות נגד שאר חלקיה".
מה פירוש "סיפוח חלק אחד של ארץ ישראל למדינה אחרת"?
מיהו "החלק האחר" הזה?
על מה מדובר כאן? על כך שישראל תתאחד עם לבנון? תקים פדרציה עם קפריסין? תצטרף לצרפת?
כל מי שמתמצא קצת בעניינים יודע, כי כאן מדובר בניסוח "אובייקטיבי" נגד שאיפותיהם של ערביי פלשתין להצטרף לאיחוד ערבי כולל. שאיפתם זו של ערביי פלשתין, אשר הם כולם מאוחדים בה (למרות שחלק מהם רוצה תחילה בעצמאות פלשתינאית ורק אחר כך בהצטרפות פלשתינה ערבית לאיחוד) מוגדרת על ידי המנשר העברי כ"תוקפנות".
מנסחי "המנשר העברי" מכתיבים בסעיף זה לערביי פלשתין מה מותר ומה אסור להם לעשות בשאלה הלאומית.
כל זה בנוסח "גם ליהודים אסור – וגם לערבים אסור", כאילו שבפני מדינת ישראל ניצבת אפשרות ריאלית להצטרף לאיחוד מדיני כולל יותר בלי הערבים. אך אנשי "הפעולה השמית", הרואים את שלמות הטריטוריה שבין הירדן לים כעיקרון אבסולוטי, אוסרים על שני הצדדים להצטרף למדינה אחרת.
אין ספק כי הלאומיות העברית מוצנעת כאן יפה מאחורי ניסוח "אובייקטיבי" הרואה לנגד עיניו רק את "טובת המרחב". ייתכן שניסוח זה יתגבר על אי אלה מוחות.
האם הוא מסוגל להתגבר על המציאות הפוליטית בעולם הערבי?
מה המטרה
העיקרון בדבר שלמות הטריטוריה הפלשתינאית (דהיינו השטח שבין נהר הירדן לים התיכון ובין הרי הלבנון למדבר סיני) תופס אצל אנשי "הפעולה" מקום מרכזי.
עורך "אתגר", מר ילין-מור, הכתיר את הוויכוח על בעיית פלשתינה בכותרת הבאה:
"שני עמים כמהים לאיחוד המולדת: ניתן להשיגו רק בשיתוף ושלום" ("אתגר" 5.3.64).
וכותרת משנה: "מה הדרך לארץ ישראל השלמה".
האין זה מוזר במקצת?
הרי פה הכל עומד במהופך, הראש למטה והרגליים למעלה!
אדם, שהלאומנות לא בילבלה עליו את דעתו, היה מנסח את הכותרת כך:
שני עמים כמהים לשיתוף ושלום: ניתן להשיגם רק על ידי איחוד המולדת.
ובכותרת משנה: מה הדרך אל השלום?
בדוגמה זו מקופל עיקר הוויכוח בין "מצפן" ל"אתגר" בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי.
ל"אתגר" – המטרה היא "איחוד המולדת"; השלום הוא רק האמצעי לכך.
ל"מצפן" – המטרה היא השלום והסוציאליזם. וכל עניין ה"מולדת" הוא משני.
המולדת
"אינני רואה טעם בוויכוח עם אותם חוגים שמאלניים בדלניים המתנפלים לאחרונה בשצף קצף על תחושת המולדת של הפעולה השמית" (אבנרי, "אתגר" 5.3.64).
כך כתב נגדנו אבנרי, והוסיף:
"על רגש אי אפשר להתווכח, אי אפשר להתווכח על שורשים רגשיים עם מי שאין לו".
"עודני מתרגש כשאני רואה – לעתים רחוקות מדי – את כתר החרמון. עודני מתרגש כשאני שומע מפי ידידים דיפלומטים מה נשמע בעיר העתיקה, וכשאני משקיף במשקפת מבעד לחלון חדרי ורואה בבירור את הערים והכפרים של ארצי במרומי הרי יהודה ואפרים – הרי שום גבול אינו חוצץ בחזיוני ביני לבינם" (שם).
צודק אבנרי, אין בכוח ההיגיון לשכנע אדם המודרך על ידי תחושות ורגשות.
ידוע כי בני אדם, כפרטים וכציבור, מודרכים בשיקולים פוליטיים וחברתיים על ידי רגשות, לא פחות ואולי אף יותר משהם מודרכים על ידי שיקולים הגיוניים.
האם מכל זה משתמע כי אירגון פוליטי החותר לפתור בעיה פוליטית צריך להפוך את הנקודה הרגשית לאבן היסוד בכל הפרוגרמה שלו?
כנראה שכן, לדעת אבנרי:
"ארץ ישראל היא ארץ אחת, מן הים עד המדבר – כך אומר המנשר העברי – קביעה זו אינה נובעת רק מן המציאות הגיאופוליטית, הכלכלית, הצבאית, ההיסטורית. היא נובעת ראשית כל מן הרגש החי של בעלי המנשר" (אבנרי, "אתגר" 5.3.64).
עניין לנו עם פרוגרמה פוליטית שביסודה מונח לא היגיון פוליטי אלא רגש (חי או מת, אמיתי או מוצהר – כל זה אינו משנה כרגע).
אל נזלזל בכך. מדינאים לאומניים שפעלו בעיקר במישור הרגשות הלאומיים הצליחו, להפתעת כל בעלי ההיגיון, להגיע לשלטון הפוליטי.
"האומה", "המולדת", "הדגל", "הסמל", "המרחב", יש בכוחם, במצבים מסוימים, להלהיב ולגרום להתרגשות המונים. אבנרי לא המציא את כל הסמלים הללו השייכים לעולם הרגש הלאומי. אין זה מפחית את הסכנה שבהם.
מהו אותו "רגש חי למולדת"? האם זהו רגש לנוף? לטבע הדומם, לצמחייה? האם אדם בודד בנוף מסוגל להרגיש "הרגשת מולדת"?
נראה לנו כי "רגש המולדת" קשור איך שהוא בעובדה שבנוף זה חיים עוד בני אדם, איזה בני אדם?
אילו היוותה פלשתינה מדינה אחת, בעלת רוב ערבי, בה יכול היה אבנרי לטייל כרצונו לחברון, לעיר העתיקה ולחרמון – האם היתה "תחושת המולדת" שלו באה על סיפוקה?
האם נטעה אם נאמר כי "רגש המולדת" תובע שבתוך הנוף הדומם יהוו בני האומה (הרואה בטריטוריה את מולדתה) רוב?
לדעתנו, "מולדת" פירושה פשוט הארץ בה נולד אדם.
אנו מוכנים לקבל, לצורך הוויכוח, את הפירוש כי המולדת היא הארץ שמחנכים את האדם לראות אותה כמקום בו התהוותה לראשונה האומה אליה הוא משתייך. כל זה אינו תלוי כמובן ברצונו של אדם, כי אין בכוחו של אדם לקבוע היכן ייוולד, לאיזו אומה ישתייך ואיזה חינוך יקבל.
מה כל זה משנה, אחרי הכל?
אילו היה עניין המולדת עיוני בלבד, לא היה זה משנה הרבה. הצרה היא שהדבר הופך לעניין פוליטי אקטואלי.
הדרך אל השלום במציאות
במקום לשער השערות לאן עלול "הרגש החי אל המולדת" ועקרון שלמות הטריטוריה הפלשתינאית, להביא את אנשי "הפעולה השמית" בעתיד, נביא דוגמה אחת מן העבר, אשר תראה לנו לא לאן אפשר להגיע, אלא לאן כבר הגיע אבנרי בשאיפתו ל"איחוד המולדת".
כשפלש בן גוריון לסיני וכבש את רצועת עזה, כתב אבנרי:
"יהיה זה צעד גדול קדימה לאיחוד מחדש של ארץ ישראל בשיתוף פעולה עם ערביי פלשתין המדוכאים כיום במשולש ובהר חברון" ("העולם הזה" 21.11.56).
הערה קטנה: ערביי פלשתין ברצועת עזה הכבושה לא נחשבו בעיני אבנרי כמדוכאים.
כשנתברר כי בן גוריון יאולץ לנטוש את עזה, יצא אבנרי בחריפות ובעקרוניות נגד נסיגה אפשרית זו וכתב:
"מבחינה פוליטית, קליטת עזה תחזק את המדינה עד אין שיעור, המדינה תהיה גדולה יותר (!), היא תפתור חלק מהבעיה הממאירה של הפליטים שהיא הקלף העיקרי להשנאת המדינה בעולם, היא תהיה מדינה בעלת בשורה (!) לערביי פלשתין במשולש, בחברון, בלבנון, בסוריה…
"אין זה עניין כלכלי, אין זה עניין פוליטי, אין זה אפילו עניין ביטחוני. מכל הבחינות האלה עזה ישראלית עדיפה על עזה של האו"ם. ערביי עזה הם חלק מעם ערביי פלשתין; כל אשר ייעשה להם ישמש אות ומופת לשאר בני עמם. זו הפעם הראשונה ניתנת הזדמנות לישראל לעשות שלום (!) עם חלק מן העם הערבי, לא שלום על גבי הנייר, אלא שלום חי, עם אנשים חיים, במעשים חיים. זו הפעם הראשונה מאז חלוקת ארץ ישראל ניתנת הזדמנות מעשית לעשות משהו לאיחודה מחדש של הארץ" (אבנרי, "העולם הזה" 26.12.56).
אין ספק שסיפוח רצועת עזה היה מגדיל את שטחה של מדינת ישראל ועושה משהו ל"איחודה מחדש" של הארץ. אבל לחשוב לרגע אחד שזה היה הופך את ישראל למדינת "בשורה" לערביי פלשתין, ומאפשר לעשות "שלום חי" עם ערביי פלשתין – הרי זה גרוע מפשע, זהו טמטום. רק לאומני שוטה מסוגל היה להאמין, ולו רק לרגע אחד, שערביי פלשתין יסכימו לעשות שלום עם ישראל אחרי, ובגלל, כיבוש עזה והפלישה לסואץ.
מה עונה אבנרי כיום, כשמזכירים לו קטע זה? האם הוא מודה בטעותו? לא מיניה ולא מקצתיה.
"הבדלנים ביקשו ללמוד מהמנשר, שבשאיפתנו לשלמות הארץ איננו נבדלים מהפשיסטים למיניהם. באותו היגיון אפשר לומר כי אין הבדל בין ניקולאי השני ולנין, מפני ששניהם לחמו בכוח הנשק לשלמותו של אותו מרחב שהיה לפנים ממלכת הרוסים והפך בינתיים לארץ הסובייטים" ("אתגר" 5.3.64). הרישא – אינה שייכת לעניין. הסיפא – הוכחה לבורות.
לא לעניין – משום שאבנרי נשאל מה יש לו לומר היום על מאמרו ב"העולם הזה" מ-26.11.56. זאת אנו שואלים שוב ומציעים לו לענות בהזדמנות זו גם לאנשי "אל-ארד". את ההשוואה לפשיסטים עשה אבנרי לעצמו, וזה עניינו הפרטי.
בורות – משום שלנין לא נלחם ל"שלמות רוסיה". יתר על כן, אפילו לאחר שהגיע לשלטון ויתר על שטחים גדולים של רוסיה למען הבטחת וביסוס הסוציאליזם בשטח שנותר. לנין מעולם לא העמיד את עניין האומה הרוסית ו"המולדת הרוסית" מעל לעניין הסוציאליזם. להיפך, עניין הסוציאליזם עמד אצלו מעל העניין הרוסי. לנין חשב במושגים של מהפכה סוציאליסטית כתהליך עולמי ולא כעניין רוסי. לא יזיק כלל לאבנרי אם במקום לפטפט על לנין, יקרא אותו.
להגנת אבנרי נחלץ בנימין עמרי במלים הבאות:
"גיליון 'העולם הזה' שהופיע בשבוע התוקפנות בסיני (!) נמנע מלהוקיעה בגלוי, באווירת השיכרון השוביניסטי שהציף את המדינה היה זה תכסיס מותר והכרחי… מי שרוצה שדברי הביקורת, שהיו עיקר באותו גיליון, יגיעו לעיני הקורא חייב להסתגל למצב רוחו" ("אתגר" 20.2.64).
מבצע סואץ נערך בשבוע הראשון של נובמבר 56'. המאמר שכתב אבנרי הוא מסוף דצמבר 56'. כך שחלפו שמונה שבועות בין הפלישה למאמר. השיכרון השוביניסטי כבר חל, בן גוריון כבר בכה ברדיו, הממשלה כבר החלה להכין את דעת הקהל לנסיגה תחת לחץ ממשלת ארצות הברית. מאמרו של אבנרי לא היווה שום כניעה לשיכרון השוביניסטי, אלא ניסיון לנצל את השוביניזם על מנת ללחוץ על הממשלה לבל תיסוג מעזה.
המאמר כלל לא היווה תכסיס שנועד לסגל את העיתון לקורא השוביניסטי (ואנו חולקים גם על "תכסיסים" מסוג זה). כל הקטע שהבאנו הוא ניסוח עקרוני, לא תכסיסי.
בקטע זה מנוסח העיקרון המהווה את בבת עינה של "הפעולה השמית" – דהיינו "איחוד המולדת". אבנרי דגל בזה ב-1947 (ראה שירו ב"אתגר" 5.3.64), הוא דגל בזה ב-1956, בשעת הפלישה לעזה, בשעת הנסיגה משם, והוא דוגל בזה עד היום. אם איננו טועים דוגל בזה גם בנימין עמרי.
ובכן מה הניסיון הזה להציג כתכסיס את עקרון היסוד של "הפעולה השמית"? רק משום שזה נוסח בבהירות בשעה שצה"ל כבש את רצועת עזה?
רק מי שהופך את "אחדות המולדת" לעיקר העיקרים מסוגל היה לנסח אחרי כיבוש עזה משפט כה בלתי חכם, כי הכיבוש "נותן הזדמנות לישראל לעשות שלום עם חלק מהעם הערבי".
הביקורת החריפה שיש לנו על "הפעולה" בגלל דבקותה העיקשת בעקרון "איחוד המולדת" אינה מפריעה לנו, ובל תפריע לאחרים, לראות את הצדדים החיוביים בפעולתה.
"אתגר" ו"העולם הזה" הם בעלי גישה נייטרליסטית ואנטי אימפריאליסטית ברוב בעיות מדיניות החוץ הישראלית.
שניהם משמשים בלם חשוב למגמות האנטי-דמוקרטיות של השלטון, הם לוחמים מוכשרים מאוד ואמיצים נגד השחיתות, הם מחנכים נוער לראות בערבים בני אדם, הם לוחמים לביטול הממשל הצבאי המשפיל את ערביי ישראל ויהודי ישראל כאחד.
עם זאת, כדאי לאנשי "הפעולה" להרהר במקצת, מדוע יכולים הם לשתף פעולה עם אנשי "אל-ארד", למשל, בכל הנוגע לביטול הממשל הצבאי (וטוב שזה כך!), אך אינם יכולים למצוא עמם שפה משותפת ברגע שמדובר על פתרון הבעיה הפלשתינאית כולה.
אנו מקווים שאנשי "הפעולה" יהיו מוכנים לא רק להשיב בצורת רפלקס מותנה על כל ביקורת הנמתחת עליהם, אלא גם לפשפש רגע בשיקוליהם; בייחוד כשהביקורת, למרות כל חריפותה, אינה זדונית. אנו מצידנו מעוניינים בהחלט לשתף עמם פעולה על כל עניין בו אין דעותינו חלוקות.
