בדו-השבועון "אתגר", ביטאונה של "הפעולה השמית", נוסד מדור קבוע חדש: תחת הכותרת "מאובנים" יוצא בעל המדור, מר ב. עמרי, בהתקפות על הסוציאליזם.
על המאמר הראשון בסדרת ה"מאובנים" ענה הח' מ. מחובר בגיליון מס' 16 של "מצפן".
עתה, במאמרו השני ("אתגר" מס' 78, 5.3.64), שינה מר עמרי את נוסח התקפתו. לאחר שהערנו את תשומת ליבו לכך, שגם קבוצתו דוגלת (או, יותר נכון, מעמידה פנים כדוגלת) בסוציאליזם, משלח עתה המחבר את חיציו לא בסוציאליזם סתם, אלא במה שמכונה בפיו "סוציאליזם דוגמאטי" – להבדיל מן "הסוציאליזם החופשי", שהוא התחפושת ה"סוציאליסטית" של קבוצת "אתגר".
לא היינו מקדישים נייר ודיו כה רבים לדיון בהשגותיו של "אתגר", אילו המדובר היה רק בנימוקים הרווחים בחוג מסוים זה של מתנגדי הסוציאליזם. הרי אם יהיו כל הימים דיו, והאגמים קולמוסין, ושמים וארץ יריעות, וכל בני האדם לבלרים, אין מספיקין לטפל בטענות שמעלים מתנגדי ו"סותרי" הסוציאליזם המדעי מזה מאה ועשרים שנה.
אם באנו לגעת באותו עניין, הרי זה בראש ובראשונה מפני שבסוגיות המועלות בהתקפתו של מר עמרי רווחות אי הבנות וטעויות רבות גם אצל חוגים רחבים של אוהדי הסוציאליזם.
ואלה הן טענותיו העיקריות של איש "אתגר":
- הסוציאליזם ("הדוגמאטי") דורש בעלות החברה על אמצעי הייצור; אולם, לאמיתו של דבר, המדובר הוא בבעלות המדינה על כל המפעלים הכלכליים.
- הבעלות הבלעדית של המדינה על המשק מביאה למשטר טוטליטארי בכל שטחי החיים; ביטול הזכויות הדמוקרטיות והתעלמות מזכויות הפרט, ביטול חופש המאבק המקצועי של העובדים וכו'.
- המשטר הסוציאליסטי, בבטלו את השוק החופשי, מעמיד במקומו כמכשיר לוויסות הייצור את "התכנון המינהלי". אולם תכנון זה הוא, בענפים רבים, מכשיר בלתי יעיל, גס ומסורבל. למעשה, התכנון אינו תכנון כלל, אלא התערבות אדמיניסטרטיבית לא-יוצלחית בכלכלה: "המשק שהשתחרר מהאנרכיה של השוק החופשי שקע באנרכיה של סרבול ביורוקרטי".
חשוב לציין, כי מר עמרי אינו מנסה להוכיח את טענותיו אלה על המישור התיאורטי. אין הוא מוכיח בנימוקים עיוניים כי בעלות החברה על אמצעי הייצור חייבת להתממש דווקא כבעלות המדינה; אין הוא מביא נימוקים עיוניים להוכחת הטענה שבעלות זו מוכרחה לגרור אחריה ביטול חרויות הפרט; אין הוא מוכיח שהתכנון המרכזי של המשק שבבעלות החברה חייב להתגלגל באנרכיה ביורוקרטית. בכל מקום מנמק הוא את טענותיו בהוכחה "ניסיונית", כביכול: ב"מציאות ההגשמה בתקופתנו". מסתבר, שכוונתו למציאות הכלכלית והחברתית בברית המועצות, בסין, בארצות מזרח אירופה וכו'. למעשה, השגותיו נגד הסוציאליזם אינן אלא לבוש חצי תיאורטי לטענות נגד המשטרים הכלכליים-חברתיים השוררים בארצות אלה. זו צורת מחשבה וויכוח החביבה מאוד על כל מתנגדי הסוציאליזם מזה ארבעים ושבע שנים: כל כישלון, אמיתי או מדומה, שהם מגלים בברית המועצות, ממהרים הם לרשום לחובת התיאוריה הסוציאליסטית.
אנו חייבים איפוא להפריד את דיוננו זה לשני צדדים שונים: ראשית יש לבדוק, האם נכונות הטענות כשלעצמן ביחס לשיטות הנהוגות בברית המועצות וכו'; שנית, במידה שחלק מטענות אלה מתגלות כמבוססות, יש לברר אם נובעים הליקויים הללו ממהות השיטה הסוציאליסטית, או שמא מקורם בתנאים המיוחדים שבהם התפתחו הארצות הללו.
בארץ מפותחת – שני שלבים
כל המכיר את הכתבים היסודיים של הסוציאליזם המדעי (הקרוי בפי מר עמרי "דוגמאטי"), יודע כי משנה זו מבחינה בין שני שלבים של החברה הסוציאליסטית העתידה: השלב התחתון והשלב העליון.
"השלב התחתון" הוא שלב מעבר; בחברה טבועים עדיין רבים מסימניו של המשטר הרכושני שנוצח ומתנהלת מלחמת מעמדות בין הפרולטריון המנצח לבין המעמדות הרכושניים אשר איבדו את שלטונם ואת הונם. לשלב זה מותאמת צורה ספציפית של שלטון מדיני, של מנגנון המדינה: הדיקטטורה של הפרולטריון. מעמד הפועלים כולו, בברית עם מעמדות עמלים אחרים, מתארגן כמדינה – כלומר ככוח שליט בכל הדרגים (החל מוועדות פעולה מקומיות וכלה במוסדות השלטון המרכזי), מרכז בידיו את סמכויות ההנהלה, החקיקה והביצוע וכופה את השינויים הסוציאליסטיים על המעמדות הרכושניים המנוצחים.
דוגמאות היסטוריות לצורת שלטון מעין זו הן הקומונה הפאריסאית (1871), שלטון מועצות הפועלים והאיכרים ("סובייטים") בשנים הראשונות אחרי מהפכת 1917 ברוסיה והמשטר המהפכני בקובה.
כדי לקרב את הבנת אופיו של משטר זה אל הקורא הישראלי, נתאר לעצמנו מצב בו מתערער השלטון המרכזי בישראל כתוצאה ממשבר כללי עמוק, והפועלים המאורגנים בוועדי פעולה נוטלים בידיהם את השלטון המעשי במפעלים הכלכליים, בשירותים, במועצות הממשל המקומי וכו' – ולבסוף גם מצטרפים לאירגון גג הנוטל לידיו את השלטון המרכזי.
אגב, כל מי שקרוב לענייני הפועלים יבין מיד כי צורת שלטון זו – הדיקטטורה של הפרולטריון, דמוקרטית פי אלף מכל צורת שלטון אחרת; ההמונים חדלים לשמש אובייקט סביל, הנקרא רק להצביע אחת לכמה שנים בבחירות וב"משאלי עם", מבלי שחופש ההכרעה האמיתי יהיה בידיהם, והופכים לשליטים האמיתיים של החברה.
העברת אמצעי הייצור לידי החברה פירושה, בעיקר, בשלב ראשון זה: העברתם לידי המדינה – לידי צורה זו של מדינה (בצד צורה עיקרית זו של בעלות חברתית קיימות גם צורות אחרות, למשל בעלות קואופרטיבית).
בשלב הגבוה יותר, ה"קומוניסטי", של החברה הסוציאליסטית, "לאחר שהעבודה לא תהיה רק אמצעי למחיה, אלא תיהפך בעצמה לצורך החיים הראשוני; לאחר שיגדלו כוחות הייצור עם ההתפתחות הכל-צדדית של היחידים ולאחר שכל מעיינות העושר הקיבוצי יפכו במלוא השפע" (קארל מארכס, "הערות-שוליים לפרוגראמה של מפלגת הפועלים הגרמנית", "ביקורת תוכנית גותה") – יושלט העיקרון הקומוניסטי: "מכל אדם לפי יכולתו, לכל אדם לפי צרכיו".
אשר לשלטון המדיני, הרי הוא אינו אלא "ביטוים הרשמי" של ניגודי המעמדות, מכשיר המסייע לדיכוי מעמד אחד בידי מעמד אחר ובו בזמן גם ליצירת מסגרת לגיטימית להתנגשות המעמדות, פן יסחפו ניגודיהם את החברה לאנרכיה כללית. לפיכך – "כאשר ייעלמו, בהמשך ההתפתחות, הבדלי המעמדות, וכל הייצור ירוכז בידי אנשים מאוגדים, יאבד השלטון הציבורי את אופי הפוליטי" ("המניפסט הקומוניסטי") ויקבל אופי של מינהל מרכזי לניהול עניינים ציבוריים כלכליים גרידא.
תחזית זו של שני שלבים בהתפתחות החברה הסוציאליסטית מתייחסת אצל מארכס לארצות המערב המפותחות. בכלל, כל תורת הסוציאליזם המדעי של מארכס התייחסה, כמעט באופן בלעדי, אל ארצות אלה. הוא הניח שהמהפכה הסוציאליסטית תפרוץ תחילה בארצות אלה, בגל מהפכני שיקיף את כולן כמעט בעת ובעונה אחת. כלומר, התחזית מתייחסת למצב בו המשטר הסוציאליסטי שורר בכל הארצות המפותחות העיקריות. לא נרמז בתיאוריה זו מה יקרה אם ינסו להשתמש בשיטות ניהול ומשק סוציאליסטיות בארצות מפגרות, חקלאיות בעיקרן, אשר בהן טבועים עדיין לא רק יחסי ייצור רכושניים, אלא סימנים דומיננטיים של יחסים פיאודליים ואף טרום-פיאודליים.
מכשיר לתיעוש ופיתוח
מסיבות היסטוריות, שמארכס לא חזה אותן מראש, פרצה המהפכה הסוציאליסטית הראשונה דווקא בארץ מפגרת במיוחד – רוסיה. דווקא שם הבשילו תחילה התנאים הפוליטיים למהפכה, בעוד אשר במערב אירופה לא הצליחה תנועת הפועלים להגיע לשלטון – בין היתר עקב פילוגה, חולשתה הרעיונית וכו'. כך קרה איפוא, שמעמד הפועלים כבש את השלטון בארץ ולאחר מכן בשורה של ארצות שבהן לא היו קיימים התנאים המוקדמים הכלכליים ההכרחיים למעבר לחברה סוציאליסטית.
בשנת 1917, כאשר לנין, טרוצקי וחבריהם עמדו בראש הממשלה המהפכנית ברוסיה, היתה זו ארץ חקלאית פרימיטיבית ברובה; הבסיס התעשייתי היה צר ביותר, אולם צורת החברה הסוציאליסטית, במובן המקורי של המלה, תואמת רק משק בעל בסיס תעשיית רחב, מודרני ומפותח ביותר.
הבולשביקים ניצבו בפני משימה אשר התיאוריה הסוציאליסטית לא חזתה אותה מראש: פיתוח ארץ מפגרת (ומבוססת) באמצעים סוציאליסטיים על מנת להביאה לרמה כלכלית אשר תאפשר מעבר לחברה סוציאליסטית.
יתר על כן, הדלדול של רוסיה, עקב שנות מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים והאינטרוונציה האימפריאליסטית, כפו על הבולשביקים להיעזר בשיטות של "יוזמה פרטית", כל עוד לא נוצר בסיס מינימלי להפעלת שיטת הייצור הסוציאליסטית.
רק עם הפעלת תוכניות החומש, בסוף שנות העשרים, הוחל ביישום שיטות תכנון וייצור סוציאליסטיות בקנה מידה נרחב באמת.
התוצאות היו מעל לכל המשוער, והפתיעו אפילו את ההנהגה הסובייטית עצמה. כאן נתגלה צד חדש של שיטת הייצור הסוציאליסטית: אין כמוה לפיתוח תעשייתי מזורז של ארץ נחשלת והפיכתה לארץ מודרנית. עד היום לא קיים בשיטה הקפיטליסטית אח ודוגמה לקצב פיתוח זה – אף הפיתוח המהיר של הכלכלה האמריקאית מתחילת המאה ה-19, של גרמניה ויפאן בסוף אותה מאה (שלא לדבר על ארצות כמו הודו בימינו) לא הגיע לקצב דומה. בהתחשב עם בידודה פוליטי והכלכלי, בהתחשב בסכנה הצבאית המתמדת שריחפה על מדינת הפועלים הראשונה, יש להעריך שבעתיים את "הנס הכלכלי" שחוללה שיטת הייצור הסוציאליסטי. כל המפטפט על "האנרכיה" של התכנון הכלכלי הסוציאליסטי ייטיב לעשות אם יהרהר מעט בעובדות יסוד אלה.
בארץ נחשלת – שלב טרומי
אולם, עם כל ההערכה למופת היסטורי זה, יש להבין היטב במה המדובר; אין לייחס לברית המועצות (ובוודאי לא לארץ כמו סין) תואר של חברה סוציאליסטית במובן של מארכס. כל מה שנעשה עד עתה הוא שימוש בשיטות בעלוּת ותכנון חברתיים-ממלכתיים לשם פיתוחה של ארץ מפגרת. אין זה עדיין הסוציאליזם של מארכס – לא בשלבו התחתון ועל אחת כמה וכמה לא בשלבו העליון. כבר ראינו כי מארכס, בדברו על מעבר לסוציאליזם על שני שלביו, התייחס לארצות המערביות המפותחות בלבד. אפשר לקרוא לברית המועצות "ארץ סוציאליסטית" רק במובן חדש לגמרי. בהקשר זה יש להבחין בשלושה שלבים של הסוציאליזם; בארצות מפגרות קודם לשני השלבים של מארכס עוד שלב נוסף: שלב הפיתוח המזורז וחיסול הפיגור היחסי. כל עוד הכלכלה הסובייטית מפגרת אחרי כלכלת הארצות הקפיטליסטיות המפותחות ביותר, נמצאת ברית המועצות בשלב טרומי זה. רק כאשר תשיג ברית המועצות את ארצות הברית מבחינה כלכלית (ואין להטיל ספק בכך שאמנם דבר זה יקרה בעתיד הלא רחוק) יהיה אפשר לדבר על "סוציאליזם סובייטי" במובן פחות או יותר קלאסי.
התעמולה הרשמית הסובייטית וחסידיה העיוורים בארצות השונות גרמו נזק פוליטי עצום לתנועה הסוציאליסטית (ובחשבון אחרון אף לברית המועצות עצמה) בתארם את הנעשה בברית המועצות כמופת לסוציאליזם ממש. בהתעלמם מכך שברית המועצות נמצאת עדיין בשלב טרומי של הסוציאליזם, ובטענתם המגוחכת שהיא נמצאת על סף המעבר לשלב העליון, הקומוניסטי, הם גורמים עד היום מבוכה רעיונית ונזק פוליטי לתנועת הפועלים המהפכנית. בתעמולתם המסולפת הם מעודדים עריכת השוואות בלתי נכונות ומזיקות – השוואות בין הנעשה בברית המועצות לבין המודל הקלאסי של הסוציאליזם נוסח מארכס מצד אחד, והשוואות בין ברית המועצות לבין הארצות הקפיטליסטיות המפותחות (שעדיין עולות עליה בהרבה מבחינת כושר הייצור והתפוקה לגולגולת), מצד שני.
מבוכה זו משרתת היטב את צורכיהם של אויבי הסוציאליזם למיניהם.
הנה, למשל, מר עמרי מתייחס במאמרו באופן מוצהר לתפקידי השמאל במדינות מפותחות ומנסה להפריך את נחיצות המשטר הסוציאליסטי במדינות אלה (את עניין הארצות ה[בלתי] מפותחות הוא דוחה ל"מאובן" הבא).
אולם כל הדוגמאות וההשוואות שבהן הוא משתמש לקוחות דווקא מהנעשה ביוגוסלביה או בברית המועצות – כלומר בארץ היכולה לשמש בעיקר כדוגמה לתפקידי הסוציאליזם ואפשרויותיו בארצות נחשלות!
בענפים מודרניים – יתרון מוחלט
עם זאת, קיימים ענפים בתעשייה ובשירותים, בהם כבר ניכר אף בברית המועצות היתרון המוחלט של התכנון הסוציאליסטי על פני האנרכיה הקפיטליסטית.
בתעשייה הגדולה, בייחוד בענפים המודרניים ביותר, הפועלים על בסיס האוטומציה והמדע החדיש, במפעלי ענק הדורשים ריכוז ותיאום של אמצעים והון משטחי ייצור שונים, משיגה בית המועצות כבר היום את ארצות הברית.
בשעתו פירסם "אתגר" שיחה של חברי המערכת שלו עם עצמם, בה ניסו הם לענות על השאלה כיצד ייתכן הדבר שברית המועצות, המפגרת בהרבה שטחים לעומת ארצות הברית, הצליחה בכל זאת להקדים אותה במידה כה ניכרת בכל מה שנוגע לטילים, לוויינים מלאכותיים וטיסות חלל. התשובה שהעלו חכמי "אתגר" היתה, שהרודנות השוררת בברית המועצות מסוגלת לכפות על האזרחים רמת חיים ירודה וכך מצליחה לרכז בידה אמצעים עצומים המופנים לתחומי חקר החלל. במקום לספק לאזרחים מזון ואמצעי מחיה יסודיים, מפנים שליטי ברית המועצות את האמצעים הכלכליים שבידם לפיתוח ספינות חלל.
החכמים דנן לא חשו עד כמה משולל יסוד הוא הסבר זה. ראשית, התקציב הצבאי האמריקאי לא רק שאינו נופל מן הסובייטי, אלא עולה עליו במידה ניכרת. במיוחד, בארצות הברית מופנים לתחום הטילים והלוויינים אמצעים לא פחותים מאשר בברית המועצות. שנית, בארצות הברית קיים עודף ייצור ועודף כושר ייצור שאינו מנוצל, המבוזבז לריק. אילו הבעיה היתה של אמצעים בלבד, בוודאי לא היה צריך להיות לכאורה שום קושי במציאת אמצעים מתאימים והפנייתם מענפים אחרים לתחומי הפיתוח המדעי.
לאמיתו של דבר, יש לפנינו לא דוגמה של יתרון הרודנות על פני הדמוקרטיה, אלא דוגמה מובהקת של יתרון השיטות הסוציאליסטיות על פני הקפיטליזם, כשמדובר בענפים חדישים ביותר מהסוג הנדון.
האנרכיה של "היוזמה הפרטית" מביאה לפיצול רב של המאמצים, לכפילות ואף לחבלה הדדית של מפעל אחד במשנהו ומונעת את התכנון, הריכוז והתיאום הנרחבים החיוניים בתחום זה.
לדוגמה זו יש חשיבות יוצאת מגדר הרגיל, משום שהיא מצביעה על כיוון ההתפתחות לעתיד. ידוע מתוך הניסיון ההיסטורי שהמאמץ הצבאי הוא, במקרים רבים, חלוץ הפיתוח התעשייתי אזרחי. הטכנולוגיה, המוצאת היום את שימושה בעיקר בפיתוח האטומי ובחקר החלל, תהיה מחר נחלת התעשייה כולה. אין ספק שהאוטומציה, השימוש בהישגי המדע החדיש ביותר, ניצול אמצעי בקרה ופיקוח אלקטרוניים וכו' יכבשו בעתיד הקרוב תחומים נרחבים של הכלכלה האזרחית. אך ניצול שיטתי, רחב ויעיל של אמצעים אלה הוא מחוץ לטווח ידה של האנרכיה הקפיטליסטית.
בהקשר זה יש לציין עוד את היתרון המוחלט שיש כבר עתה לשיטות הסוציאליסטיות גם בתחום פיתוח המדע, החינוך, הבריאות, וכמה מהשירותים הציבוריים החשובים ביותר. אין צורך להרחיב את הדיבור על נושא זה, משום שאף מעריצי "היוזמה הפרטית" נאלצים להודות בכך.
עד כה נגענו בענפים כלכליים אשר בהם מתבלט, כבר במציאות הסובייטית, היתרון של אופן הייצור והתכנון הסוציאליסטיים. האופייני לענפים אלה הוא, שהם נשענים על בסיס טכנולוגי מתקדם, מודרני. ואכן הסוציאליזם, כמו כל שיטה חברתי אחרת, תואם רמה טכנולוגית מסוימת. אך כאשר מנסים "להלביש" את השיטות הסוציאליסטיות על ענפים ותחומי ייצור בהם הטכנולוגיה מפגרת וטרם הגיעה לשלב המתאים לשיטות אלה, נוצרים בהכרח עיוותים הגורמים לקיפאון, לנסיגה ולתופעות חולניות ביורוקרטיות. דוגמאות לא מעטות לכך אפשר למצוא בברית המועצות ובארצות סוציאליסטיות אחרות. הדוגמה הבולטת והחשובה ביותר היא החקלאות הסובייטית.
תיעוש על חשבון הכפר
כאשר עלו הבולשביקים לשלטון, עסק הרוב המכריע של האוכלוסייה בחקלאות. המשק החקלאי הטיפוסי היה פרימיטיבי ומפגר – משק של מחרשת עץ. ברוסיה היו כחמישה-עשר מיליון משקים זעירים מטיפוס זה – אולם הם ריכזו בידיהם סך הכל רק כחצי האדמה המעובדת. יתר האדמה היה בידי בעלי אחוזות גדולים (הגודל הממוצע של אחוזות אלה היה פי 300 יותר מאשר אחוזה איכרית מממוצעת).
מיד למחרת תפיסת השלטון פירסמה הממשלה המהפכנית צו ההופך את הקרקע לקניין לאומי. הקרקע נמסרה לידי ועדות קרקע לשם חלוקה בין האיכרים, על יסוד מספר הידיים העובדות או לפי מספר הנפשות שפרנסתן על האיכר. רפורמה אגררית זו בוצעה על ידי ממשלת פעלים מהפכנית, בעוד אשר באירופה המערבית בוצעו רפורמות דומות על ידי המהפכה הבורגנית. בתחום זה, כמו בתחום התיעוש, נפל בגורלה של ממשלת פועלים לבצע ולהשלים תפקידים אשר בארצות המפותחות בוצעו זה כבר על ידי הבורגנות.
חלוקת הקרקע העלתה את מספר המשקים הזעירים ל-24 מיליון. אחת מתוצאות הלוואי היתה הקטנת האספקה של תוצרת חקלאית מן הכפר לעיר. האיכר הזעיר ונטול הקרקע לשעבר צרך עתה חלק יותר גדול מתפוקתו.
רפורמה זו שינתה את המצב הסוציאלי בכפר אולם לא העלתה את רמתו הטכנית, שנשארה עדיין המפגרת ביותר באירופה. מה שבוצע היה, בעצם, חלוקה יותר צודקת, יותר שווה, של הפיגור.
עם התחלת תוכניות התיעוש, בסוף שנות ה-20, היתה הממשלה זקוקה להון השקעות רב ולאספקה סדירה של תוצרת חקלאית למרכזים העירוניים שגדלו בקצב מהיר. הממשלה היתה איפוא קונה את התוצרת החקלאית במחירים נמוכים מתחת לערכה, וכך היתה יכולה לממן את ההשקעות העצומות בתעשייה ולהבטיח מזון לערים. אולם בינתיים נתחזקה שכבת האיכרים האמידים, בעלי חלקות גדולות יחסית, והחלה לגלות התנגדות ניכרת למכירת תוצרתם מתחת לערכה. סטאלין פתח אז במסע כפול: כפייה על הקולאקים והאיכרים הבינוניים למסור את תוצרתם לממשלה, ועידוד הקמת חוות קולקטיביות ("קולחוזים").
הקולקטיביזציה לא בוצעה בעיקר למען העלאת הרמה המשקית של הכפר, אלא על מנת לאפשר שליטת הממשלה על היבולים וניכוס עודפים למטרות התיעוש. היתה זו קולקטיביזציה אדמיניסטרטיבית, מבלי שקיים היה עדיין הבסיס הטכנולוגי למשקים חקלאיים קולקטיביים גדולים ומודרניים. בתנאים אלה, ללא מיכון מתקדם, ללא אספקת דשנים, אין החקלאות הקולקטיבית רנטאבילית יותר מאשר החקלאות הפרטית הקטנה והבינונית. הממשלה השתמשה איפוא בשיטות כפייה דרסטיות. יתר על כן, בתגובה על תהליך זה, שחטו האיכרים חלק עצום מהמשק החי שלהם (בהמות ועופות), דבר שיצר מחסור כרוני בבשר, חלב וביצים במשך שנים רבות.
אפשר אף לומר כי הפיתוח התעשייתי בברית המועצות בוצע במידה רבה על חשבון האיכרות, וזאת מבלי שהכפר קיבל תמורה שווה במכונות, דשנים ותוצרים תעשייתיים אחרים. התוצרת התעשייתית הופנתה בראש ובראשונה להשקעות תעשייתיות נוספות ולמאמץ הצבאי העצום שנכפה על ברית המועצות מבחוץ.
"מכשיר גס ומסורבל"
עד היום נשארה החקלאות הסובייטית קולקטיבית בצורתה – אך נחשלת בשיטות הייצור שלה. רמת המיכון והכימיזאציה שלה נופלת לאין ערוך מזו שבארצות בעלות חקלאות מודרנית כמו ארצות הברית או אף ישראל.
חרושצ'וב ניסה, בתחילת שלטונו, לפתור את בעיית הפריון הנמוך בחקלאות על ידי הגדלת השטח המעובד בשיטות אכסטנסיביות ("אדמות הבתולין"), אולם הניסיון נכשל, בחלקו עקב תנאים אקלימיים וקרקעיים בלתי נוחים (אפשר להשוות ניסיון זה מבחינה מסוימת לזריעת שטחים גדולים בנגב הישראלי – דבר הנותן תוצאות של ממש רק אחת לכמה שנים). רק עתה, בימים אלה ממש, החלה הממשלה הסובייטית בתוכניות פיתוח נרחבות בכפר, שעיקרן אספקת דשנים כימיים וציוד חקלאי לשם עיבוד אינטנסיבי יותר, כלומר, רק עתה יוצרים את התנאים הטכנולוגיים אשר באופן נורמלי היו חייבים להקדים את תהליך הקולקטיביזציה.
כדי להבין את מידת הפיגור הקיימת עדיין בחקלאות הסובייטית מספיק לציין ש-40% מאוכלוסיית ברית המועצות עוסקים בחקלאות ומספיקים בקושי לענות על הצרכים בתוצרת חקלאית; בעוד אשר בארצות הברית מספיקים כ-8%-7% של האוכלוסייה, העוסקים בחקלאות, לספק את צורכי הארץ ואף ליצור עודפים עצומים. לפי הערכות מוסמכות, בתנאים הטכניים הנוכחיים בחקלאות האמריקאית, היה מספיק ש-5% של כוח העבודה יעסקו בחקלאות.
אגב, השוואה זו מראה עד כמה מוטעה ומזיקה היא התעמולה הסובייטית בדבר "מעבר קרוב של ברית המועצות אל הקומוניזם", בה בשעה שהיא עדיין גוררת את הנטל הכבד של הפיגור החקלאי. כל עוד לא תגיע ברית המועצות למצב שבו כ-10%, לכל היותר, של כוח העבודה הכללי, יספיקו ליצירת התוצרת החקלאית הדרושה לכלל האוכלוסייה, אי אפשר יהיה לדבר על מעבר לשלב גבוה יותר של הסוציאליזם.
בסיכום אפשר לומר, כי מקור הכישלונות החקלאייים בברית המועצות אינו בחוסר התאמה עקרונית של שיטות סוציאליסטיות לענף החקלאות, אלא באי התאמתה הטכנית של החקלאות המפגרת לשיטות סוציאליסטיות. אפשר להמשיל סתירה זו לשימוש במוח אלקטרוני מודרני לשם פתרון שאלות חשבון של בית ספר עממי – שיטה בלתי יעילה ובזבזנית.
מצד דומה קיים גם בענפים רבים אחרים, שבהם הטכניקה בברית המועצות (או בעולם בכלל) עדיין אינה מפותחת כל צורכה ואינה בשלה להפעלת שיטות סוציאליסטיות.
צודק מר עמרי בקובעו שבענפי ייצור ושירותים רבים התכנון הסוציאליסטי הוא "מכשיר גס ומסורבל"; אולם טועה הוא לחלוטין ברומזו שמצב זה הוא הכרחי ומוחלט וכרוך באופיים המהותי של ענפים אלה. למעשה, הגורם הקובע הוא הרמה הטכנית של הענף הנתון, מידת הסתגלותו לניצול האמצעים של הטכניקה והמדע החדישים.
כדוגמה יכול לשמש השיווק הקמעונאי. הניסיון שנעשה בברית המועצות (ובארצות אחרות) להעביר ענף זה לבעלות ממלכתית על בסיס של חנויות זעירות לא נשא פרי מבורך. אולם היום, עם הכנסת מכונות חישוב אוטומטיות והתפשטות חנויות הענק של שירות עצמי ("סופרמרקטים"), הופך גם ענף זה לשדה טבעי להפעלה יעילה של שיטות ניהול ותכנון סוציאליסטיות. במידה שהסופרמרקט – דהיינו בית החרושת הגדול למכירות – תופס את מקום החנווני הזעיר, בה במידה נעלם אופיו המיוחד של השיווק הקמעונאי, המבדילו מענפי הכלכלה המודרנית.
מדיקטטורה פועלית – לביורוקרטיה
ובכן, רוב העיוותים של הכלכלה הסובייטית מקורם לא בשיטות הסוציאליסטיות עצמן, אלא בניסיון ליישם שיטות אלה לענפים שרמתם הטכנית והאירגונית עדיין מפגרת. זהו גם הבסיס החומרי של מה שמר עמרי מכנה בשם ה"טוטליטריות" בברית המועצות. כי הניסיון לכפות הר כגיגית שיטות סוציאליסטיות על ענפים אלה, בהם אין להן עדיין הצדקה כלכלית, מחייב הפעלת שיטות דרסטיות וביורוקרטיות מצד השלטון.
הניוון הביורוקרטי בברית המועצות לא קיבל ממדי ענק בשנים הראשונות של השלטון הסובייטי. אז כובדו לא רק חרויות הפרט, אלא אף שררה חרות תרבותית ואמנותית ללא תקדים.
אין זה מקרה כי הביורוקרטיזציה ודיכוי החרויות צעדו שם יד ביד עם התיאוריה בדבר "סוציאליזם בארץ אחת", עם הניסיון להציג את רוסיה המפגרת כעומדת על סף המעבר לקומוניזם ועם כפייתן של צורות סוציאליסטיות על ענפים שטרם הועלו לרמה טכנולוגית מתאימה.
העיוותים אינם נובעים בשום פנים ממהות הסוציאליזם אלא מפיגורה הכללי של רוסיה ומסטיותיו של הסטאליניזם מן הסוציאליזם המדעי. רק על רקע זה אפשר להבין את הפיכת המדינה הסובייטית מדיקטטורה פרולטארית לדיקטטורה ביורוקרטית.
בעלות חברתית ותכנון מדעי
מר עמרי מגנה אותנו על היותנו "סוציאליסטים דוגמאטיים", הדורשים "בעלות החברה על אמצעי הייצור, ולמעשה על כל המפעלים הכלכליים בייצור ובשירותים". מכך משתמע כאילו שואפים אנו להלאים לאלתר את כל הכלכלה ללא קשר עם התנאים הטכניים. אולם במאמרנו "על הדרך הישראלית אל הסוציאליזם" ("מצפן" מס' 12, נובמבר 1963) כתבנו בפירוש:
"במונח זה (משטר סוציאליסטי) אנו מתכוונים למשטר אשר ילאים לאלתר את אוצרות הטבע והקרקע, את הבנקים, את מפעלי התעשייה הגדולים, את סחר החוץ. אמצעי הייצור העיקריים האחרים, סחר הפנים הגדול והבינוני והשירותים העיקריים יועברו בהדרגה לבעלות החברה – אם על ידי הלאמה ואם על ידי העברתם לבעלות קואופרטיבית – וינוהלו באופן ישיר על ידי העובדים בהם. כל הפעילות הכלכלית תהיה כפופה למסגרת הכללית של תכנון מדעי כולל ומקיף לטווח קצר ולטווח ארוך, המכוון הן לפיתוח מאוזן של כלכלת המדינה והן לסיפוק הצרכים החומריים והרוחניים של אזרחי המדינה על רמה נאותה ומתאימה לתקופה המודרנית".
ובמאמרו "סוציאליזם בישראל" ("מצפן" מס' 13, דצמבר 1963) מסביר פ. עודד:
"אמצעי הייצור שבבעלותם של בעלי מלאכה עצמאיים העובדים בעצמם במפעלם והמעסיקים לא יותר מעשרה פועלים שכירים לא יולאמו… המפעלים התעשייתיים הבינוניים יולאמו, בסופו של דבר, וישולבו באופן אינטגרלי במערכת המשק הסוציאליסטי המתוכנן, דבר זה לא ייעשה במחי יד. עניין זה תובע גישה זהירה ורבת שלבים".
מן האמור כאן אפשר להסיק בבירור שאין המדובר ב"הלאמה טוטאלית" ללא הבחנה, או ב"אנרכיה ביורוקרטית", אלא בבעלות החברה על אותם מפעלים וענפים הבשלים לכך. עם זאת, המגמה הכללית של התפתחות הכלכלה המודרנית היא כזאת, אשר תאפשר, בסופו של דבר – ואף תחייב! – בעלות חברתית ותכנון מדעי מרכזי של כל הענפים הקובעים.
המהפכה הטכנולוגית המתחוללת בימינו – מהפכת האוטומציה – מובילה באורח בלתי נמנע למצב בו "היוזמה הפרטית" (כלומר, הבעלות הפרטית המונעת על ידי אינטרס הרווח הפרטי) נעשית בלתי מסוגלת לחלוטין להפעיל את גלגלי הכלכלה, ליצור שפע בלתי מופרע לכל; היא הולכת ומסתבכת באנרכיה של "השוק החופשי", תוך בזבוז משווע של תוצרי עמל אנוש, תוך יצירת אבטלה כרונית וסכנה מתמדת של מלחמה.
הפתרון שאנו דוגלים בו – המתחייב מעצם ההתפתחות הטכנולוגית, הכלכלית והפוליטית של העולם המודרני – הוא הסוציאליזם.
* * *
ומר עמרי וחבריו? הם ישבו וחשבו ולבסוף העלו גם הם פתרון משלהם: השוק החופשי והבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (המכונה בשם "יוזמה פרטית", כדי לעשותה סימפטית יותר) יישארו, אך המדינה "תכוון את התהליכים הכלכליים". בתוכנית מופלאה זו (שבעליה העניקו לה את השם "סוציאליזם חופשי") נטפל באחד הגיליונות הקרובים.
