בשני מאמרינו הקודמים ("סוציאליזם בארצות מפותחות" ב"מצפן" מס' 13; "תמורות בכלכלת ארצות הברית" ב"מצפן מס' 16) הסברנו, בקווים כלליים, את מנגנון מחזורי השפל והגאות בכלכלת ארצות הברית, וביארנו כיצד הצליחה המדיניות הממשלתית והאיגוד-מקצועית לרסן את עומק המשברים המחזוריים (תוך הגדלת תכיפותם). עם זאת, הצבענו על העובדה, שהמהפכה הטכנולוגית המתחוללת עתה בשיטות הייצור עשויה להביא בעקבותיה תהליך משברי כה יסודי ועמוק, אשר, כדברי המדען האמריקאי פרופ' נורברט וינר – "לעומתו תיראה הנסיגה הכלכלית של 1954, ואפילו תקופת השפל של שנות השלושים, כמהתלה נעימה".

במאמר זה, השלישי בסדרה, נביא נתונים אחדים המבליטים את סימניה הראשונים של מגמה זו.

חומר בעל חשיבות רבה על הנושא נמצא, בין היתר, בספרו של הכלכלן האמריקאי הידוע, ג. מירדאל ("אתגר לשפע", הוצאת פנתיאון), אשר יצא לאור זה לא כבר, וכן בסקירתו של ל.ה. קייסרלינג (מי שהיה ראש יועציו הכלכליים של הנשיא טרומן) המופיעה בחוברת ינואר של הירחון המדעי "סיינטיפיק אמריקן".

כלכלנים אלה מייצגים – כפי שמשתמע כבר מכותרת ספרו של מירדאל – את "הגל החדש" הקונה לו עתה מהלכים בין כלכלנים בארצות הברית. בניגוד לנימה האופטימית שהיתה שלטת עד לפני שנים אחדות – נימה שמצאה את ביטויה בספרו של ג'. גאלבריית, "חברת השפע", שיצא בשנת 1958; בניגוד לדיבורים שרווחו אז, לפיהם פתרה ארצות הברית את בעיותיה הכלכליות המרכזיות ונכנסה לתקופת שגשוג בלתי מופרע, משתלטת עתה אווירת חרדה בין הכלכלנים הרציניים.

קיפאון ובזבוז

העובדה המדאיגה ביותר את מירדאל וקייסרלינג אינה דווקא עצם קיומם של מחזורי גאות ושפל בכלכלת ארצות הברית, אלא קצב הגידול האיטי של המשק בממוצע, לאורך תקופות די ארוכות, הכוללות מספר מחזורים. הם מציינים, כי בעשר השנים האחרונות היה שיעור הגידול של התוצר הלאומי (הגולמי) האמריקאי בסביבות 2.8% לשנה. זהו שיעור המעיד בבירור על קיפאון.

יתר על כן, אפילו בפרקי זמן של גאות יחסית, של "החלמה" משפל מחזורי, נשאר שיעור הגידול נמוך מאוד: בתקופת הגאות מן הרבע האחרון של 1961 עד סוף 1963 היה שיעור הגידול הממוצע פחות במידה ניכרת מ-4% (במאמר מוסגר נוסיף כאן, כי "ועד המועצה התעשייתית הלאומית" של ארצות הברית – "נשיונל אינדסטריאל קונפרנס בורד" – הודיע בתחזית השנתית שלו, שפורסמה ב-6 בינואר ש.ז., כי הוא צופה עלייה של כ-3% באינדקס הייצור התעשייתי במשך 1964. פירוש הדבר ירידה בקצב הגידול של התפוקה התעשייתית – אינדיקאטור בעל חשיבות עליונה למצב המשק כולו).

קייסרלינג קובע, בהקשר זה, כי על הייצור לגדול ב-9%-8% לשנה במשך תקופה של שנתיים רצופות לפחות, בכדי להגיע להפעלה מלאה של כוח העבודה ואמצעי הייצור הקיימים עתה ומובטלים  בחלקם הניכר. ואחרי שיושג מצב זה, יהיה דרוש עדיין קצב גידול שנתי של 5% לפחות בכדי שלא לפגר אחר גידול כוח העבודה (הנובע מהריבוי הטבעי של האוכלוסייה) ואחר גידול פריון הייצור (הנובע מהמהפכה הטכנולוגית המהירה).

קייסרלינג מוסיף וקובע כי במשך התקופה של פחות מ-11 שנים, מתחילת 1953 עד לרבע האחרון של 1963, הגיע ה"גרעון" של הייצור הלאומי האמריקאי, הנובע מניצול בלתי מלא של האמצעים הקיימים, לשווי של 475 מיליארד דולר (לפי ערך הדולר ב-1962). אילו נוצל פוטנציאל זה יכול היה המשק האמריקאי להעסיק 30 מיליון עובדים נוספים! עד כדי כך מגיעים הבזבוז הנורא, ההשחתה המשוועת של תוצר עמל אדם, העקרות, הטבועים ב"חברת השפע" הקפיטליסטית.

שיאים בייצור... ובאבטלה

ברור שאחת התוצאות ההכרחיות של מצב זה – התוצאה הבולטת ביותר מבחינה חברתית – היא הגידול המחריד באבטלה. במשך התקופה הנזכרת עלה שיעור האבטלה האמיתי (הכולל אבטלה חלקית וסמויה, נוסף לאבטלה מלאה) מפחות מ-5% של כוח העבודה האזרחי – עד כ-9.3%; שיעור האבטלה המלאה עלה מ-2.9% ומגיע עתה ל-5.7%. זהו שיעור האבטלה הגבוה ביותר בין כל ארצות התעשייה החשובות, פרט לקנדה.

חוגים כלכליים מדגישים, כי קצב גידול האבטלה נמצא אף הוא בעלייה. בשנה האחרונה – שנת שיא בענף המכוניות – גדלה האבטלה במדינת מישיגן, שם מתרכזת תעשייה זו, ב-10% בקירוב. בדטרויט – המטרופולין העולמית של המכוניות – שבעים ושמונה אחוזים של הנוער הכושי הם מובטלים; ובמפעלי פורד הענקיים שבעיר זו צריך פועל שיהיו לו שבע-עשרה שנות ותק כדי שיהיה בטוח מפני פיטורין! תהליכים דומים קיימים בענף הפלדה, הפחם, החקלאות – ועוד ועוד.

זוהי, כנראה, רק התחלה; כי בעוד המהפכה הטכנולוגית של האוטומציה מבטלת כיום שני מיליון ג'ובים בשנה, הרי שבמשך עשר השנים הקרובות עומדים להיכנס 26 מיליון פועלים צעירים נוספים לשוק העבודה!

"ממדים חסרי תקדים"

במאמרנו הקודם הדגמנו את עומק המהפכה הטכנולוגית בעובדה, שבמשך התקופה 1963-1955 ירד מספר שעות העבודה הדרושות במישרין (כלומר, מבלי להתחשב בעבודה הגלומה כבר בחומר הגלם וכו') לייצור מכונית אחת ב-20%. נתונים נוספים – הפעם בקשר לתעשיית הפלדה – מסר העיתון החשוב "וול סטריט ג'ורנאל", בסקירה מיוחדת שפירסם ב-2 בינואר:

"עד סוף 1965 צפוי גידול פי שלושה כמעט של הקיבול הכללי של כורי החמצן המהירים, שבהם מותכת עתה הפלדה; כורים אלה מגדילים באופן חד את התפוקה לאדם-שעה [כלומר, ביחס לשעות העבודה האנושית המושקעת בתהליך הייצור]...

"ההתקדמות הטכנולוגית שכבר הושגה קיצצה את מספר שעות עבודת-אדם הדרושות להפקת טונה אחת של פלדה מוגמרת ל-10.4 בעשרת החודשים הראשונים של 1963, לעומת 10.9 ב-1962 ו-12.3 בשנת 1957. בבטאו מגמה זו במספרים אחרים, חישב 'המשרד לסטטיסטיקה של העבודה', כי התפוקה לשעת-עבודה בענף הפלדה עלתה ב-4.7% לשנה בשנתיים האחרונות לעומת ממוצע של 2.4% לשנה בתקופה 1961-1940. אחת התוצאות: התעסוקה בענף זה ירדה לממוצע של 408 אלף פועלים בעשרת החודשים הראשונים של 1963, לעומת 409 בתקופה המקבילה ב-1962. וזאת – למרות גידול של 7% בתפוקה.

"התעסוקה של שכירים שאינם פועלים היתה ב-1963 114,680 אחרי ירידה מתמדת מן השיא של 121,660 שבשנת 1960. אם כי מספרים אלה אינם נראים גדולים, חתכה ירידה זו נתח של 80 מיליון דולר לשנה מחשבון המשכורות של הענף".

"וול סטריט ג'ורנאל" מוסיף, כי התקדמות טכנולוגית נוספת עדיין צפויה בענף זה והוא מצטט את דברי רוברט ויליאמס, סגן הנשיא של הנהלת חברת יאנגסטאון ללוחות וצינורות:

"תעשיית הפלדה עומדת על סף התקדמות טכנית בעלת ממדים חסרי תקדים".

הרווחים עולים, השכר מוקפא

הקורא בעל השכל הישר יתמה אולי כיצד מתיישבים שינויים כה מהפכניים בטכנולוגיה עם גידול כה פעוט של התפוקה הלאומית. התשובה היא פשוטה ואפילו "הגיונית" – במידה שהשיטה הקפיטליסטית עצמה היא "הגיונית". המניע של "היוזמה הפרטית" להכניס שכלולים טכניים איננו השאיפה להגדיל את הרווחה הכללית ואף לא הרצון להרחיב את נפח הייצור – אלא תיאבון הרווח הפרטי. כפי שנראה מיד, מאפשרת התקדמות הטכניקה לבעלי המפעלים להגדיל את רווחיהם, בעיקר על חשבון הירידה בסך כל המשכורות המשתלמות לעובדי המפעלים. הטכניקה החדישה יעילה מאוד – היא מאפשרת לזרוק לרחוב חלק גדול מן העובדים ולחסוך במשכורות. כך גדל הרווח; אבל באותו זמן כוח הקנייה של הפועלים איננו גדל, ולכן אין מקום להרחבה ניכרת של נפח התפוקה. כך מתלווה סטאגנאציה בהיקף הייצור לעלייה המסחררת בפריון הייצור.

במאמרנו הקודם ציינו, בהסתמכנו על הכלכלן פאול סוויזי, כי את גידול הרווחים בכל המשק האמריקאי מתחילת 1962 עד אמצע 1963 מעריכים ב-20% בקירוב. הנתונים שמוסר "וול סטריט ג'ורנאל" על ענף הפלדה הם עוד יותר מאלפים: כאמור, בעשרת החודשים הראשונים של 1963 הועסקו פחות עובדים בענף זה בהשוואה ל-1962; נפח התפוקה עלה, בכל זאת, ב-7% (שיעור יותר גדול מאשר ברוב הענפים האחרים); אבל הרווחים עלו ב-29% –כלומר למעלה מפי ארבעה בהשוואה לתפוקה.

הרווחים העצומים חוזרים ומושקעים, לובשים צורת הון – אמצעי ייצור נוספים, מפעלים נוספים, וזאת – מבלי שהביקוש למוצרים יגדל בשיעור מקביל. קייסרלינג קובע, כי בתקופה שלפני הנסיגות הכלכליות של 1958-1957 ושל 1961-1960, גדלו ההשקעות  הפרטיות פי 3 ופי 3.5 יותר מהר מאשר הצריכה הפרטית והציבורית גם יחד; ואפילו בתקופה 1963-1961, למרות העובדה ש-15% מהפוטנציאל של המפעלים הקיימים איננו מנוצל, גדלו ההשקעות בהרבה יותר מהר מאשר הצריכה. הוא מסכם:

"הקיצוץ בהשקעות שנגרם, בסופו של דבר, מחוסר איזון זה בשתי התקופות הקודמות, בצירוף הגורמים הקבועים יותר של חוסר ביקוש למוצרים סופיים, הביא בעקבותיו את תקופות הקיפאון והנסיגה. חוסר איזון זה שוב מאיים עלינו עתה.

"יש לציין במיוחד... שהתפרצויות אלה של השקעות, שאינן בנות קיימא, נשענו במשך כל הזמן על רווחים שלמעלה מן המידה... והן אינן מופרעות על ידי שום מיסי יתר על קורפורציות או על יחידים החוסכים חלק גדול מהכנסתם למטרות השקעה".

חשוב להוסיף לניתוח זה גורם נוסף: לא די בכך שהכנסת שיכלולים טכנולוגיים מביאה לעליית הרווחים מצד אחד ולפיטורים מצד שני; נוסף על כך גורמת האבטלה הגוברת להקפאת שכרם של הפועלים הנשארים בעבודה, כי כאשר קיים לחץ גדול של אבטלה יש למעבידים עמדת מיקוח יותר טובה. בעניין זה שוב נביא מדברי הדו"ח של "וול סטריט ג'ורנאל" על ענף הפלדה:

"בין 1940 ל-1960 העלו הסכמי העבודה בענף הפלדה את השכר והתנאים הסוציאליים ב-8% לשנה בממוצע, לדברי אנשי ענף זה. החוזה של 1960, שהיה בתוקפו במשך 30 חודש, האט את ההעלאות ל-3.5% לשנה והחוזה של שנת 1962 האט אותן עוד יותר, עד 2.5% – כולן בתנאים סוציאליים; המפעלים העניקו את העלאת השכר הישירה האחרונה באוקטובר 1961.

"עתה מעריכים אנשי הענף שהסכם העבודה שנחתם ב-1963 יקצץ את ההעלאה לממוצע של 1.9%-1.5%... ושוב כל ההעלאה היא בתנאים סוציאליים. כל זה, אם ההסכם יבוטל ב-1 במאי 1965. אם תוקפו יוארך – והדבר ייתכן – העלייה השנתית תהיה עוד יותר איטית. כך, חוזה זה הוא הראשון שנחתם אי פעם על ידי איגוד עובדי הפלדה, המעלה את שכר העבודה בפחות מאשר הגידול של פריון הייצור, אשר מנהלי הענף מעריכים שהגיע לממוצע של 2% לשנה לאורך תקופה ארוכה".

ברור שתהליך זה מגדיל עוד יותר את הפער בין הרווחים לשכר, בין ההשקעות לכוח הקנייה של ההמונים. מציין בסיפוק המכון האמריקאי לברזל ופלדה: "המפעלים שילמו בממוצע 61 דולר בשכר, משכורות ותנאים סוציאליים לכל טונה פלדה ששווקה בעשרת החודשים הראשונים של 1963; וזאת – לעומת 63.5 דולר במשך 1962 ולעומת 65.5 במשך 1961... זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שהיתה ירידה במשך שנתיים רצופות".

כמובן, הקפיטליסט היה מרוצה אילו בענף אחר היו מעלים את השכר ועל ידי כך את הביקוש למוצריו הוא, אבל הוא עצמו מעוניין דווקא שאצלו השכר לא יעלה...

קיצוץ במסים – לטובת מי?

 במונחים סוציאליים, התוצאה היא ש"חמישית מאזרחי ארצות הברית חיים בעוני, וחמישית נוספת – במחסור" (מירדאל). ובנאומו בקונגרס ב-8 בינואר דיבר הנשיא ג'ונסון על "36 מיליון אמריקאים מוכי דלות". קייסרלינג מסביר, בלשון המספרים היבשים: 22.6% של המשפחות האמריקאיות – אלה העומדות בתחתית הסולם – מקבלות סך הכל 7.2% מכלל ההכנסות של כל המשפחות. לעומתן, 7.3 האחוזים העליונים של המשפחות זוכים ב-23.7% מכלל ההכנסות.

במצב כזה, הדבר היחיד העשוי לעכב או לרכך את המשבר הבלתי נמנע הוא – התערבות קיצונית של הממשלה בכיוון חיסול הדלות, העלאת ההכנסות של השכבות הדלות וכו'. אולם אין להניח כי ממשלה בארץ כמו ארצות הברית מסוגלת לצעד כזה בתקופה של רדיפה מסחררת אחרי רווחים (רוזוולט לא הצליח להעביר את תוכנית ה"ניו דיל" שלו אלא אחרי משבר כלכלי עמוק!).

בינתיים מחטיאות פעולות הממשלה את המטרה. על מדיניות קיצוץ המסים של הנשיא מעיר קייסרלינג:

"הצעדים הכלכליים שהממשלה מבצעת כיום (או מעיינת בהם ברצינות)... עומדים בניגוד חד, ואפילו קוטבי, לצעדים שעליהם ממליץ מירדאל בצדק. חוק המסים הנוכחי... ישחרר כ-7 מיליארד דולר (לפי הערכתי) להשקעות... רק כ-6 מיליארד דולר מקיצוצי המסים (שוב, לפי הערכתי) ישוחררו למטרות צריכה. התפלגות הקצבות אלה היא בלתי בריאה מבחינה כלכלית וחברתית, מאחר ש-45%-40% מתוך קיצוצי המסים האישיים ילכו לשמינית העליונה של משלמי המסים... משלם המסים שהכנסתו השנתית היא 3,000 דולר יקבל העלאה של 2% בהכנסתו הנקייה, בעוד שמשלם המסים שהכנסתו השנתית היא 200,000 דולר יקבל העלאה של 16%.

"יתר על כן, התוכנית של קיצוצי המסים מזניחה את האמת הברורה מאליה, שקצב השינויים הטכנולוגיים בתעשייה ובחקלאות הוא כה מהיר, עד שאף העלייה בביקוש שתנבע מקיצוץ במסים תתרום אך תרומה דלה ליצירת 22.5 מיליון הג'ובים החדשים שיהיו דרושים במשך העשור הקרוב, כדי להנמיך את האבטלה, לספוג את גידול כוח העבודה וליצור תעסוקה לאלה שיאבדו את משרותיהם הנוכחיות עקב השינויים הטכנולוגיים".

*     *     *

מירדאל וקייסרלינג ממליצים על מסע אדיר לחיסול משכנות עוני, על ביטוח סוציאלי בממדי ענק וכו' וכו'. אולם בינתיים הודיע ג'ונסון על כוונתו להקציב למטרה אחרונה זו סך של אלף מיליון דולר – וגם זה לא בשנה אחת אלא במשך שנים אחדות. סכום זה אינו מספיק אפילו לחיסול חצי מהבניינים המטים לנפול בעיר ניו יורק. לשם השוואה: זהו, בערך, מחיר בנייתן וציודן של שתי נושאות מטוסים...

אם כך יימשכו הדברים, יש לצפות למשבר עמוק מאוד בכלכלת ארצות הברית בעתיד הלא רחוק. לא נסתכן בנבואה על מועדו; אבל המגמה היסודית ברורה לחלוטין.