הוויכוח על גבולותיה של מדינת ישראל, ביתר דיוק – על קווי שביתת הנשק (כי לישראל אין גבול בינלאומי מוכר) – פרץ מחדש. למעשה לא פסק ויכוח זה מאז 1948. רק לפני חודש ראיינה גאולה כהן, בעלת ההשקפות הלאומניות הקיצוניות ביותר, ארבעה פוליטיקאים בישראל על אותו נושא ב"מעריב" (31.1.64); וכך הכתירה את תשובותיהם:

דיין – הגבולות הקיימים הם תוצאה של מלחמה ולא מטרה שנתמלאה.

ח"כ [אריה] בן אליעזר – קיום המדינה מותנה באי ויתור על שלמות הארץ.

שמעון פרס – יש קיום למדינה גם בגבולות הנוכחיים.

משה כרמל – גבול כוחנו היה לגבול המדינה.

כולם היו שותפים לדעה כי הגבולות הנוכחיים אינם גבולות "המולדת השלמה". חלק טען כי זו היא פשרה שאין ממנה מנוס בין האידיאלים לבין המציאות; חלק טען, כי צריך "להשלים את שחרור המולדת".

ללא קשר ישיר עם ויכוח זה, הכריז לאחרונה בן גוריון כי "אילו עמד משה דיין בראש המטכ"ל של צה"ל בפרוץ מלחמת הקוממיות ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר" ("הבוקר", 6.3.64).

משפט זה הקפיץ מיד את יגאל ידין, שהיה קצין המבצעים במטכ"ל ב-1948. הוא הכריז, בין השאר –

"הערכתי ועודני מעריך את כושרו הצבאי של משה דיין במלחמת העצמאות, למרות שגם לחובתו, כמו לחובת כולנו, יש לזקוף מספר כישלונות, שאחד מהם, לפחות, מנע הרחבת גבולות המדינה לעבר בית לחם" ("ידיעות אחרונות", 8.3.64).

גם יגאל אלון, שהיה בשעתו ממפקדי הפלמ"ח, הזדרז להכריז –

"הארץ נשארה מחולקת וגבולותיה מעוותים לא בשל העדר תכנון איסטרטגי נכון, או חוסר כושר צבאי מספיק במלחמת השחרור, אלא אך ורק בגלל רתיעה מדינית בימים המכריעים, שהיתה בגדר אחריותו של ראש הממשלה ושר הביטחון – ד. בן גוריון. אדרבא, שעה שראש הממשלה ושר הביטחון דאז נתן את הפקודה לעצור בעד התקדמות צבאנו היינו בשיא ניצחונותינו, בכל החזיתות המכריעות, מנהר ליטאני בצפון ועד לב מדבר סיני בדרום מערב. תוך לחימת ימים ספורים בלבד ניתן היה להשיג את מיגורם הסופי של צבאות הפלישה הערביים ואת שחרור הארץ בשלמותה" ("למרחב", 8.3.64).

אך סיימו הגנרלים את הוויכוח, המשיכו בו הפוליטיקאים. ביום א' הגיבו ידין ואלון בעיתונות על דברי ב.ג. וביום ב' עסקו בכך חברי הכנסת.

ח"כ [חיים] לנדאו מ"חרות" רצה לברר מי אשם בגבולות המדינה הקיימים; ומסקנתו היתה כי "בהתבודדותו ערך כנראה בן גוריון את חשבון מעשיו והגיע למסקנה שיש למצוא כתובת בה יתלה את כישלונותיו הטראגיים ועליהם יטיל את האחריות". האלוף משה כרמל הוסיף כי "במידה שהארץ לא שוחררה כולה וגבולותיה הם כפי שהם – לא היה זה באשמת הכוח הצבאי" ("ידיעות אחרונות" 10.3.64).

"לשחרר" ממי?

כל הוויכוח הזה – על "שחרור" הארץ כולה ו"הרחבת" הגבולות – מעורר כמה שאלות.

  • ממי צריך היה "לשחרר" את הארץ?
  • מדוע נחשב אי "שחרור" הארץ כולה ל"אשמה"?

כדי להבין את התשובה, יש לחזור לנובמבר 1947, אל החלטת החלוקה של האומות המאוחדות.

כאשר החליטו האומות המאוחדות בעצרתן הכללית ברוב של שני שלישים על חלוקת הטריטוריה הפלשתינאית ששטחה בערך 28,000 קמ"ר, הקציבו בהחלטתן כ-15,000 קמ"ר לשש-מאות אלף היהודים בפלשתינה (ארץ ישראל) ואת 13,000 הקמ"ר הנותרים למיליון ערביי פלשתינה. התוכנית היתה להקים שתי מדינות נפרדות שתשתפנה פעולה בשדה הכלכלה.

כתוצאה מהפרת תוכנית האו"ם על ידי בריטניה – שהשתמשה בממשלות פארוק, עבדאללה ושאר הבובות הבריטיות בעולם הערבי אשר שירתו את האימפריאליזם בנאמנות – התפתחה בארץ מלחמה.

במהלך מלחמה זו נתגלה תיאבון ההנהגה הציונית ל"שלמות המולדת". תוך מבצעים צבאיים ומדיניים, שהעיקרי בהם היה המשא ומתן הסודי עם עבדאללה, שליט עבר הירדן, הורחב שטח ישראל.

מתוך 13,000 הקמ"ר, שהוקצו לערביי פלשתין לשם הקמת מדינה עצמאית, סיפחה ממשלת בן גוריון כ-5,700 קמ"ר. עבדאללה סיפח לעבר הירדן כ-6,700 קמ"ר והחליף את שם ממלכתו ל"ירדן". יתר השטח נשאר ברצועת עזה (אשר מעולם לא סופחה למצרים) ובשטחי הפקר שבין קווי שביתת הנשק. ערביי פלשתין נותרו ללא מדינה, ללא סיפוק שאיפותיהם לעצמאות פוליטית. זוהי אחת מתוך שתי הסיבות העיקריות לסכסוך הישראלי-ערבי. (השנייה היא – מדיניות החוץ הציונית שכוונה נגד תנועות השחרור באסיה ובאפריקה).

התשובה על השאלה מידי מי צריך "לשחרר את המולדת" ידועה לכל מי שמתמצא בהיסטוריה הפלשתינאית. הכוונה היא לערביי פלשתין; מהם צריך "לשחרר".

התשובה על השאלה מדוע נחשב אי "שחרור המולדת" לאשמה – ידועה לכל מי שמתמצא בהיסטוריה של ההנהגה הציונית של מדינת ישראל. כל המנהיגים כללו מסכימים, כי  "המולדת טרם שוחררה בשלמותה", כי הגשמת הציונות במלואה פירושה "כל ארץ ישראל לכל יהודי העולם", כי המצב הנוכחי אינו אלא פשרה עם המציאות. זה כמובן לא מפריע להם לבוא ולהאשים כל ערבי המביע חששות נוכח אפשרות של כיבושים ישראליים נוספים, כשקרן ואנטישמי.

מי נמצא בסכנה?

אם עד היום אין הסדר שלום ויחסים תקינים בין ישראל לבין מדינות ערב וערביי פלשתין, הרי אחת הסיבות לכך היא, שגם ממשלת ישראל הפרה ב-1948 את תוכנית החלוקה, בספחה לעצמה כמחצית מהשטח שהאו"ם הקצה לערביי פלשתין.

כל עוד שלט האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון, נדמה היה כי גרעין הסכסוך הוא בעיית ערביי פלשתין. העובדה שזכותם לעצמאות, שהוכרה על ידי האו"ם, נשללה מהם על ידי עבדאללה ובן גוריון; שרכושם, קרקעותיהם, בתיהם, נלקחו מהם; שהם עצמם הפכו בחלקם לפליטים – עובדה זו היא שתבעה פתרון.

כיום, נוכח ניצחונותיה של התנועה לשחרור לאומי באסיה ואפריקה, במדינות ערב; נוכח מפלות האימפריאליזם אחרי הניצחון הגדול של המדיניות הערבית האנטי אימפריאליסטית במלחמת הסואץ; נוכח מגמות האיחוד החזקות הפועלות בעולם הערבי – מתחילה הבעיה להיראות באור אחר לגמרי. אין זו עוד רק בעיית ערביי פלשתין, אלא גם בעיית עתידם של היהודים במזרח הערבי. האם יהיה גורלם כגורל הצרפתים באלג'יריה? או כגורל הלבנים בדרום אפריקה?

העובדה שכאשר כל עתידה של מדינת ישראל מוטל על כף המאזניים, מתקוטטים ביניהם הלאומנים הישראליים למיניהם בקולי קולות על השאלה "מי אשם בכך שהמולדת לא שוחררה בשלמותה" ואין בכל מדינת ישראל אפילו קול בודד, מאמר אחד, מנהיג יחיד, מבין האנטי ציונים, מבין הקומוניסטים, מבין אנשי "הפעולה השמית", מבין אנשי "נר", אשר יהפוך את השאלה על פיה וישאל "מי אשם בכך שישראל הפרה את החלטת האו"ם, חרגה מגבולות החלוקה, טיפחה לעצמה שטחים שהוכרו כשייכים לערביי פלשתין" – עובדה זו צופנת בחובה סכנות איומות ליהודים במזרח הערבי, למדינת ישראל במזרח התיכון.

רק מדינאי אחד בכנסת הבין את חומרת המצב.

"איזה חשבון – מדיני, היסטורי או אקטואלי – יש בהעלאת שאלות הגבולות, כאשר האינטרס העליון של מדינתנו מחייב דבקות בגבולות הקיימים, כיבודם הדו צדדי, שלנו ושל שכנינו, של הגבולות כפי שהם קיימים וסילוק כל חשד שיש בדעתו של מישהו לשנותם בשעת כושר?" שאל י. ברזילי ממפ"ם.

מהשאלה עצמה מתברר, שאף הוא אינו רואה כל אסון בהפרת תוכנית האו"ם על ידי ישראל ב-1948. אלא שלדעתו יש דברים שהשתיקה יפה להם.

ד"ר סנה מפתיע

הדהים את כל חברי הכנסת (ולא רק אותם) המנהיג הקומוניסטי ד"ר משה סנה. הוא לא התייחס אפילו במלה אחת לפולמוס הגבולות, לא גינה את ממשלת ישראל על סיפוח חלק מהטריטוריה שהאו"ם הקצה לערביי פלשתין, התעלם מכל מה שאירע בשטח זה בעבר, ותחת זאת מצא לנכון לתקוף דווקא בהזדמנות זו את נשיא מצרים, נאצר. וזאת בשעה ששום נציג אחר בכנסת, מהימין, מהלאומנים, מהציונים, לא הזכיר את נאצר באותו ויכוח אפילו פעם אחת.

הסבר חלקי לנאומו של הדוקטור סנה אפשר למצוא במדיניות החוץ הסובייטית.

ב-17.4.56 פירסם משרד החוץ הסובייטי הצהרה מפורטת על המצב במזרח התיכון והסכסוך הישראלי-ערבי. מדיניות המעצמות הגדולות באזור וכו'. בהצהרה זו נקבע כי –

"ממשלת ברית המועצות סבורה, שבאינטרס ביצור השלום והביטחון יש להביא להסדר שלום יציב של הבעיה הארץ ישראלית, על בסיס המתקבל אהדדי, תוך התחשבות באינטרסים הלאומיים הצודקים של הצדדים המעוניינים. מצידה היא, מביעה ממשלת ברית המועצות את נכונותה להשתתף – יחד עם מדינות אחרות – כדי לסייע לפתרון של שלום בשאלות שטרם נפתרו" ("קול העם" 18.4.56).

בניסוח זה הבהירה ממשלת ברית המועצות כי אין היא מתעקשת דווקא על ביצוע תוכנית האו"ם, אלא תתמוך בכל פתרון של הסכסוך "על בסיס המתקבל אהדדי, תוך התחשבות באינטרסים הלאומיים הצודקים של הצדדים המעוניינים".

היה בזה משום מפנה מסוים, כי עד אותה הצהרה היתה נקודת המוצא של מדיניות החוץ הסובייטית – ההכרה כי יש להתבסס עקרונית על החלטת החלוקה של האו"ם, החלטה ששר החוץ הסובייטי גרומיקו היה מראשי התומכים בה. אולם, כשנתברר לברית המועצות כי האימפריאליזם מנסה לנצל את הסכסוך הישראלי-ערבי כדי לחזור ולהשתלט על האזור (דבר שאמנם נוסה בסואץ שבעה חודשים אחרי פרסום ההצהרה) וכי קיימת אפשרות כלשהי כי הצדדים יגיעו להסדר שלא על בסיס החלטת האו"ם מ-1947, הבהירה ממשלת ברית המועצות כי במידה שהסדר כזה יספק את הצדדים המעוניינים, היא לא תתנגד לכך ולא תתעקש על קיום החלטת החלוקה. על כן לא היה זה פלא שהנוסחה בדבר "פתרון הסכסוך תוך התחשבות באינטרסים הלאומיים הצודקים של הצדדים המעוניינים" – מבלי להזכיר את תוכנית החלוקה של האו"ם – שולבה בפרוגרמה של מק"י ושימשה בסיס לכל הסברתה.

אולם ב-31 בדצמבר 1963 שיגר ראש ממשלת ברית המועצות, נ.ס. חרושצ'וב, איגרת אל כל ראשי הממשלות בעולם. באיגרת זו, שלא היתה מכוונת במיוחד כלפי המזרח התיכון, נקבעה נוסחה חדשה; חרושצ'וב הציע שחתימה והסכמה לאיגרתו פירושה – ראשית: "התחייבות חגיגית שלא להפעיל כוח לשינוי גבולות ממלכתיים שהתהוו" ("זו הדרך", פברואר 64).

באיגרתו הבהיר חרושצ'וב  כי אין היא מכוונת למקרה של טאיוואן (פורמוזה), איחוד איריאן המערבית עם אינדונזיה ושאר המאבקים האנטי קולוניאליסטיים. במקרים הללו אין להימנע משימוש בכוח "לשינוי גבולות ממלכתיים שהתהוו".

הלשכה הפוליטית של מק"י סמכה ידיה מיד על הניסוח החדש ("זו הדרך", פברואר 64', עמוד 41) ונאומו של סנה בכנסת היה למעשה אות לסגנון ההסברה החדש של מק"י.

מדיניות החוץ הישראלית

כל מי שעקב אחרי מדיניות החוץ הישראלית מאז 1949 יודע כי מרגע שבן גוריון סיפח לישראל חלק מהטריטוריה של ערביי פלשתין והפר בכך מצידו את תוכנית החלוקה, חדלה ישראל מלהסתמך על האו"ם כמוסד שהכיר בגבולותיה. מטרתה העיקרית של כל מדיניות החוץ הישראלית היא מאז: השגת הכרה בינלאומית אחרת לגבולותיה המורחבים של ישראל. זוהי הסיבה שישראל תמכה בהצהרת שלוש מעצמות המערב – בריטניה, צרפת וארצות הברית – מ-26.5.50, אשר קבעה:

"... אם תגלינה שלוש הממשלות, כי אחת ממדינות אלה [ערב וישראל] מתכננת הסגת גבול או הסגת קווי שביתת הנשק, הן תפעלנה בהתאם להתחייבויותיהן כחברות או"ם – הן במסגרת או"ם והן מחוץ לה [!] – כדי למנוע הסגות מעין אלו".

כשהכריזה ממשלת ברית המועצות באפריל 56' כי היא תתמוך בכל פתרון שיתקבל על כל הצדדים, ולא הזכירה את החלטת האו"ם, קיבלה זאת העיתונות הישראלית בסיפוק. כל מצדדי הסטטוס קוו קיבלו זאת בסיפוק. כאשר הציע חרושצ'וב לפני חודשים אחדים לראשי כל המדינות לפתור סכסוכים טריטוריאליים ביניהן בדרכי שלום על בסיס המצב שנתהווה, קפץ אשכול על המציאה והשיב בחיוב, כי האמת היא שממשלת ישראל מעוניינת לחתום על הסכם שלום על בסיס המצב שנתהווה, על בסיס העובדות שבן גוריון יצר על חשבון הפלשתינאים, על בסיס הסטטוס קוו. מאידך היה ברור מראש, ששום מדינאי ערבי לא יוכל להסכים לנוסחה הרואה את נקודת המוצא למשא ומתן במצב כפי שהתהווה.

יחס התנועה לשחרור לאומי

כל עוד שלטו בעולם הערבי מנהיגים כפארוק, נורי סעיד, עבדאללה ודומיהם, נוסחה מדיניותם המוצהרת כלפי יהודי פלשתין במלים "היהודים באו מן הים וישובו לשם". שום מדינאי ערבי בחסד בריטניה לא הכיר מעולם בהחלטת האו"ם.

נאצר היה המנהיג הערבי הראשון אשר באפריל 1955 הכניס להצהרת ועידת עמי אסיה ואפריקה בבאנדונג את הסעיף הבא:

"נוכח המתיחות הקיימת במזרח התיכון, הנובעת מהבעיה הפלשתינאית, נוכח העובדה שמצב זה מסכן את שלום העולם, מביעה ועידת מדינות אסיה ואפריקה את מלוא תמיכתה בזכויות ערביי פלשתין וקוראת להגשמת החלטות האו"ם על פלשתינה, המחייבות פתרון הבעיה בדרכי שלום".

למרות שזו היתה ההצהרה הפומבית הראשונה של מנהיג ערבי התומכת בהחלטת האו"ם, ומכירה למעשה בזכותם של יהודי ארץ ישראל למדינה משלהם, התקיפו כל מנהיגיה הציוניים של ישראל את ההחלטה בשצף קצף, דווקא משום שהיא הסתמכה על החלטת האו"ם.

ועידת עמי אפריקה באדיס אבבה (יוני 1960) חזרה וקבעה:

"הוועידה מביעה את דאגתה לאור אי קיום החלטות האו"ם בשאלת פלשתינה ומאשרת את ההחלטות הפלשתיניות של ועידת באנדונג ואקרה".

ועידת עמי אסיה ואפריקה בקזבלנקה (ינואר 1960) קבעה:

"הוועידה עומדת בתוקף על הצורך להמציא פתרון צודק לבעיות אלה בהתאם להחלטות האו"ם ולהחלטות המדינות האפרו-אסיאתיות בבאנדונג, כדי להחזיר לערביי פלשתינה את זכויותיהם החוקיות".

המדיניות המוצהרת של נאצר בשאלה זו היא איפוא הסתמכות על החלטת החלוקה של האו"ם. זוהי גם המדיניות המוצהרת של רוב מדינות אסיה ואפריקה, שניהלו מאבק אנטי אימפריאליסטי וממשיכות בקו זה.

נקודה משותפת – אין

אחת הסיבות לכך שממשלת ישראל אינה יכולה להגיע לשולחן הדיונים עם ממשלה ערבית כלשהי, נעוצה בעובדה כי בעוד שהערבים טוענים כי נקודת המוצא לדיונים חייבת להיות החלטת האו"ם, טוענת ממשלת ישראל כי נקודת המוצא חייבת להיות "הגבולות הטריטוריאליים כפי שהתהוו". הערבים חוששים, בין השאר, מכך שבמקרה שהדיונים ייכשלו, הרי עצם ישיבתם ליד השולחן עם נציג ישראלי תתפרש כהכרה מצידם בסטטוס קוו הנוכחי. אפשר לטעון כי כל ההסתמכות הערבית על החלטת החלוקה של האו"ם אינה אלא תכסיס שנועד לדחות את פניותיה של ישראל לשלום, וזאת אמנם עושים הלאומנים הישראלים למיניהם; אולם אפשר יהיה לברר זאת רק כאשר ממשלה ישראלית תכריז כי גם היא מוכנה לגשם לשולחן הדיונים כשנקודת המוצא היא החלטת האו"ם. עד אז כל ההשערות הללו הן בלתי מבוססות.

למעשה, כל הכרזותיה של ממשלת ישראל בדבר נכונותה לשלום על בסיס הסטטוס קוו הן בעלות אופי תעמולתי בלבד, משום שידוע לה היטב שאין מדינאי ערבי אחד אשר יכול לקבל את הסטטוס קוו כבסיס לממשא ומתן.

ח"כ סנה, הבקי בכל הפרטים הללו שהבאנו כאן, האשים את ממשלת אשכול כי "הכריזה והסתייעה ברוב הכנסת להכרזתה, כי אין היא מוכנה אפילו לנהל משא ומתן על יסוד החלטת עצרת או"ם, המחייבת את זכות הפליטים להחזרה או לפיצויים". הוא שאל את ראש הממשלה "איך אפשר לפתור סכסוך בדרך משא ומתן אם מכריזים כי על השאלה העיקרית בסכסוך, שאלת הפליטים, אין מוכנים לנהל משא ומתן על יסוד החלטות האו"ם?" ("קול העם" 10.3.64).

אם סנה עומד כל כך בתוקף על ההכרח מצידה של ממשלה ישראלית להתייצב על בסיס החלטת או"ם בקשר לפליטים, מדוע הוא נמנע מלהזכיר את החלטת נובמבר 1947 בקשר לשאלה הפלשתינאית כולה?

נאום ומחמאה

מקרה מיוחד במינו ויוצא דופן במידה לא רגילה קרה בכנסת מיד לאחר נאומו המפתיע של דוקטור סנה. אך סיים סנה את נאומו נטל את רשות הדיבור ח"כ דויד הכוהן ממפא"י, ובפעם הראשונה השמיע נציג הממשלה הציונית בפומבי, מעל במת הכנסת, מחמאות לנציג הקומוניסטים. מר הכוהן אמר:

"אין אנו רגילים לפנק במחמאות את ד"ר סנה, אך הפעם רואה אני לעצמי חובה נעימה לשבח אותו על אומץ ליבו בהשמעת הדברים שאמר נגד נאצר, שהוא מידידי חרושצ'וב".

מובן שהעיתונות הציונית הבליטה תקרית זו. "קול העם" הוסיף, כי סנה קרא לעומת ד. הכוהן "לא נחוץ לזה שום אומץ רוח!" ("קול העם" 10.3.64). ולדעתנו – הוא צדק.

סנה עצמו אהב פעם להזכיר באסיפות השמאל ומק"י כיצד פיסקה אחת בנאומו של הסוציאליסט המהפכן הגרמני קרל ליבקנכט עוררה בפרלמנט הגרמני מחיאות כפיים מצד הימין; ומיד העיר ליבקנכט: "אינני יודע מה אמרתי, אך אם הימין מוחא כף – אני חוזר בי מדברי ומבקש למחקם מהפרוטוקול".

האם תעורר המחמאה של דויד הכוהן את סנה להעריך מחדש את משמעות נאומו בכנסת ב-10.3.64? האם יבקש למחוק את דבריו מהפרוטוקול?

מאימתי זה תפקידו של קומוניסט לתקוף את הלאומנות במדינה השכנה? תפקיד זה נטלה על עצמה עד כה הריאקציה הלאומנית בלבד. אנו לתומנו חשבנו כי תפקידו של קומוניסט הוא לתקוף את הלאומנות של אומתו הוא, במדינתו, ולהשאיר את תפקיד הוקעת הלאומנות במדינה השכנה – לקומוניסטים במדינה השכנה.

החלטת האו"ם לא נקברה

ב"מצפן" הקודם מנינו כמה קווי אופי מיוחדים של הסכסוך הישראלי-ערבי. הצבענו על כך שהבעיה המהותית היא למעשה שאלת היהודים במזרח התיכון, לא שאלת הערבים בישראל; לנו ברור כי הדרך ליישוב הסכסוך מחייבת לא רק החזרת פליטים ותשלום פיצויים לאלה שלא ירצו לחזור, אלא גם נכונות לוויתורים על שטחים, לשינויי גבול, שינוי טוטאלי של כל מדיניות החוץ הישראלית, שלילת הציונות והפיכת ישראל מ"מדינת יהודי כל העולם" למדינת אזרחיה-היא. אלה הם שינויים שלדעתנו מסוגלת רק ממשלה סוציאליסטית מהפכנית לבצע.

העובדה שיהודים רבים בישראל מוכנים להקריב את חייהם במלחמה למען מימוש הסיסמאות "כל ארץ ישראל – ליהודי כל העולם", או "כל שעל מאדמת המולדת שנכבש בכוח הנשק העברי – שלנו הוא ולא נוותר עליו לעולם", אינה מבטיחה כלל את הגשמת הסיסמאות הללו, אלא רק מסכנת עוד יותר את עצם קיומה של מדינת ישראל.

בעולמנו לא די בכך שציבור מסוים משוכנע כי תביעותיו "צודקות". הוא זקוק לכוח, או להכרה מצד אחרים בצדקת תביעותיו, או לשניהם גם יחד.

במשך כל 15 שנות קיומה של מדינת ישראל לא הכירה שום מדינה בעולם בכך שהשטח המוגדר בתחום קווי שביתת הנשק שייך סופית לישראל. הסטטוס קוו הנוכחי מבוסס אך ורק על מאזן כוחות פוליטי רופף ביותר.

חוגי השלטון טוענים כי מצב שנמשך 15 שנה יכול בהחלט להימשך גם להבא. אנו חולקים על כך. לדעתנו הדבר הקובע הוא לא זה שישראל החזיקה מעמד במצבה 15 שנה, אלא שישראל לא הצליחה לפתור את הבעיה במשך תקופה כה ממושכת. זה מעורר את השאלה אם בכלל מסוגלת ההנהגה הציונית לפתור אי פעם את הבעיה.

ב-7 בנובמבר 1956, בתום פלישת צה"ל לסואץ, הכריז בן גוריון: "הסכם שביתת הנשק עם מצרים מת ונקבר ולא יקום לתחייה" (דברי הכנסת 7.11.56).

מה התברר כעבור שלושה חודשים? ההסכם קם לתחייה. יצא מן הקבר שאליו הוכנס בהבל פיו של בן גוריון וברעם שריוני צה"ל. והוא שריר וקיים עד היום הזה. מכאן משתמע לקח פשוט – העובדות שמדינאי ומצביאי ישראל יוצרים בכוח הנשק אינן סופיות כלל וכלל, ביטלו אותן לא פעם בעבר, ואף עוד יקרה כדבר הזה בעתיד.

כל מי שסבור כי החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 47' "מתה ונקברה ולא תקום לתחייה" חוזר על טעויותיו של בן גוריון ב-1949 וב-1956,

אילו הסכימו הערבים להסדר על בסיס הסטטוס קוו הנוכחי, אילו השלימו עם המצב הקיים – כי אז אפשר היה לקבוע, ובצדק, ששוב אין ערך להחלטה של האו"ם, מכיוון ששני הצדדים בסכסוך הגיעו להסדר ביניהם. אולם דבר זה לא קרה, להיפך, נכונותם של הערבים להגיע להסדר עם ישראל קטנה כיום מאשר אי פעם בעבר. ב-1950 היה עבדאללה מעוניין להגיע להסדר עם בן גוריון. ב-1955, ועד זמן מה לפני הפלישה לסואץ, היה גם נאצר מעוניין בכך. כיום – לא חוסיין, אף לא נאצר מעוניינים בזאת.

ההחלטות הבינלאומיות היחידות המכירות בשאיפות היהודים למדינה משלהם במזרח התיכון הן החלטת החלוקה של האו"ם והצהרת באנדונג.

אין אנו טוענים כי יש להגשים את תוכנית החלוקה, בפרט אין זה ברור אם ערביי פלשתין מעוניינים דווקא במדינה נפרדת מאיחוד ערבי כולל. אנו קובעים רק, כי זוהי ההחלטה הבינלאומית החשובה ביותר המכירה בזכות היהודים למדינה משלהם בארץ ישראל ואין זה מן התבונה להתנגד לה.

עם סגירת הגיליון נודע לנו, כי בהצהרה סובייטית-תימנית נאמר כי ברית המועצות מכירה בחשיבות ההחלטות שנתקבלו בוועידת הפיסגה הערבית בקהיר ותומכת במגמתה לפתרון הבעיות הבינלאומיות בדרכי שלום ולביצוע החלטות או"ם על זכויות הערבים בפלשתינה. ברור לנו שממשלת אשכול תדחה החלטה זו. מעניין לדעת מה תהיה תגובת מק"י להצהרה החדשה.