תיאטרון: עד הטוראי האחרון – י. יהלום

10 במרץ 1964

in גיליון-16: מרץ 1964

בעיר האורות, פאריס, מוצג עתה, בהצלחה רבה, על ידי להקה אנגלית, בהדרכתה של הבמאית הידועה ג'ון ליטלווד, מחזמר (מיוזיקל) אנטי-מיליטריסטי, המוקיע את האבסורד שבמלחמה והשׂם ללעג את יוזמיה ומתכנניה: המדינאים והגנרלים הלוחמים בגבורה – "עד הטוראי האחרון".

עלילת המחזה מתרחשת בזמן מלחמת העולם הראשונה. כל מלה הנאמרת בו נאמרה בשנות המלחמה ונלקחה ממקורות היסטוריים, כל שיר המושר בו – הושר באותן שנים.

ביסודו של המחזה מונח הניגוד בין ברק השעשועים הילדותי של תעמולת המלחמה, הטקסים הצבאיים ופטפוטי הגנרלים, לבין אימי החזית.

הניגוד שבין קלות הדעת בה מתייחסים אנשים אל המלחמה (הבאה לידי ביטוי בחלק המוזיקלי ה"קליל" של ההצגה) לבין הזוועות שברקע – ניגוד זה ממחיש את האבסורד המחריד שבמלחמה ה"מודרנית".

פטריוטיזם בגרוש וקללות עסיסיות

המחזה כולו מורכב מאפיזודות הממחישות ניגוד זה. תמונה אחת, למשל, מתארת טקס תפילה בחזית. היחידה כורעת ברך; הכומר והאחות היפה מסלסלים קולם בזמירות הקודש, החיילים שרים, אף הם, את ההימנונים – אבל במלים משלהם: הם שרים על הסמל המחורבן, על ניאופים, על בדיחות הקסרקטין... הכומר בשלו והם בשלהם. מתברר כי כל מלה גסה, כל קללה עסיסית, היא תפילה אמיתית יותר מאשר הלטינית הצחה של הכומר.

תמונה אחרת מתארת את החזרת הנפגעים מן החזית הביתה. הטוראים יושבים בתחנת הרכבת וממתינים למשלוח. המשלוח משתהה; אבל אין דבר – העיקר שהם נחלצו מן הגיהנום. זה בלי יד, זה בלי מאור עיניים, אבל הם כאן. הם יושבים ושרים, הסמל מרעים בקולו; הוא אובד עצות כמוהם. אחר כך מגיע קרון הקצינים, להם ממתין רכב. קצינים אלה, המדברים במבטא נכון ומקפידים על לשון יפה, מהווים חוג סגור. לפתע מזהה אחד מן הטוראים את מפקדו וקורא לו "האלו, קשישי". משיב הקצין במבוכה, "אני שמח שהגענו כולנו מהר הביתה". הקצין, כמובן, חוזר מיד לחוגו, אל ידידיו בעלי הרכב; הוא מוכן להפוך את חוויית רעות הלוחמים לסיפור אגדה אישי. החיילים, לעומת זאת, ממשיכים לשבת ולשיר. אצלם שום דבר איננו קורה. יושבים – זה בלי יד, זה בלי רגל. זה הכל. להם לא היתה "חוויה".

בקטע אחר בהצגה, מתוארת מסיבת צדקה לטובת חיילי החזית, בה שרות ילדות מהגן וזקנות בנות 70 את השיר "אין אנו רוצות לאבד אותך, אך סבורות אנו שאתה צריך ללכת". זמרת מועדון לילה, צעירה חיננית, מבטיחה לעשות מכל משתמט גבר – כדי שיתנדב אחר כך לחזית.

המסיבה המוקיונית מסתיימת בשיר "איזה יופי של מלחמה" – שיר תעמולתי של אותה תקופה, אשר היה חביב במיוחד על עכברי העורף.

"מקל בין הרגליים"

סצינה נוספת, חסרת כל מעצורים "מוסריים", מראה כיצד מאמן המ"כ את כיתתו בקרב כידונים, ותובע מהחיילים לשאוג "כמו גברים". הבמאית נתנה לסצינה זו פירוש מיוחד. הטירונים, שעדיין לא קיבלו רובה מכודן, עומדים כשמקל בין רגליהם. והנה נופל המקל מידיו של טירון עלוב מראה, ורק קצהו צונח בבושה לפניו. המ"כ מביט בו בבוז מלא חמלה. לטירון אין ברירה; הוא לומד להיות גבר; הוא מסתער.

נדמה שכל המליצות היפות נגד החינוך המיליטריסטי אינן כה משכנעות כסצינה "גסה" זו.

המחזה מסתיים בתמונה המתארת מעשה שהיה. בחודשים האחרונים של המלחמה סירב גדוד צרפתי לצאת לחזית. אנשיו הועמדו לדין ורבים מהם הוצאו להורג. תמונת ההוצאה להורג מסיימת את המחזה. האנשים העומדים להיות מוצאים להורג פונים לקהל וצוחקים; כי הגיוני יותר למות כך, מאשר להתענות בחפירות, שגם סופן מוות בטוח.

המסך נופל כשצחוקם המר של הנידונים עוד מהדהד בחלל האולם.

מכנסיים וכבוד לאומי

נוסף לפרטים שנזכרו כאן, מדגים המחזה אבסורדים רבים אחרים של אותה מלחמה. ביניהם ראוי לציון המעשה הבא. סגן אלוף צרפתי מפורסם שלח תזכיר, בו ביקש לתת לחיילים מדים בצבא חאקי או בצבע הסוואה אחר, במקום המכנסיים האדומים שהיו מקובלים אז. המטרה – הפחתת מספר הקורבנות. על כך באה תשובתו ה"היסטורית" של הרמטכ"ל הצרפתי: "המכנסיים האדומים הם צרפת".

את האבסורד הגדול שבמלחמה ממחישות בייחוד ההודעות המוקרנות על מסך במהלך ההצגה, כגון: "קרה אתמול: מאה אלף הרוגים, הרווח – מטר וחצי שטח". או: "חדשות אחרונות: שמונים אלף הרוגים. רווח – חצי מטר". וכך הלאה.

*     *     *

המחזמר "איזה יופי של מלחמה" זכה בפאריס להצלחה גדולה, אף על פי שאין בו "חתיכות" בלבוש מינימום, תפאורה מרהיבה ושירי "שמאלץ" מתקתקים. זהו מחזה לוחם וכך מקבלו גם הקהל הפריסאי.

נקווה שגם אנו נזכה לחזות בו על במה ישראלית. אולי תשפיע בכיוון זה העובדה שמחזות מוזיקליים ("אירמה לה-דוס", "גבירתי הנאווה") הם עתה באופנה אצלנו? ואולי...

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: