מי שאמר "חכמים, היזהרו בדבריכם" היה, בלי ספק, אדם חכם. מאז נוהגים כל החכמים לשקול כל מלה, במיוחד כשדבריהם זוכים להופיע בדפוס.
רק חכם אחד, זה שכתב את מאמר המערכת ב"מצפן" מס' 15 מחודש פברואר השנה, לא נהג כפי הנראה לפי אותו כלל בדוק.
אפשר, כמובן, להתנגד להשקפה הביצועיסטית המסתתרת מאחורי תוכנית המוביל הארצי, אפשר לשים אותה ללעג, אך לעולם אין זה נעים להסכים, ולו רק פעם אחת, לדעתם של החוגים ה"ביצועיסטיים" וה"ביטחוניסטיים". כדי למנוע אי הבנות: אינני בא להגן על תוכנית המוביל הארצי. להיפך, אני סבור שאפילו אם היא כדאית מכל הבחינות (דבר המוטל, אגב, בספק חמור), היא עשויה להתנקם בסופו של דבר בישראל ולו רק משום העובדה שהיא מרחיקה את השלום באזורנו בצעד אחד.
אילו בא אותו בעל המאמר ואמר: "רבותי, ייתכן שהמוביל הארצי עשוי לפתור את בעיות המים של כמה משקים בדרום, ייתכן שבכל מצב מדיני אחר הוא 'עסק' משתלם. אבל לאור הנתונים הפוליטיים באזור הוא עשוי להרחיק את השלום, להעמיק את הקרע עם שכנינו ולהוסיף מימד חדש לסכסוך הישראלי-ערבי" – אילו כך טען אותו מאמר, הייתי אומר: "מצפן" הוא העיתון הראשון, ודומני היחיד במדינה, שהעמיד את בעיית המוביל כבעיה פוליטית, שיש לגשת אליה גישה פוליטית, בלי קביעות אפריורי, בלי הנחה מראש של נתונים כוזבים ודוקטרינריים.
מה עשה אותו בעל המאמר?
באותות ובמופתים בא הוא ומוכיח לקוראיו שאין תוכנית המוביל אלא חלק אינטגראלי מ"פאקס אמריקאנה", ויותר מזה אין צורך להסביר.
אם לרדת לרמתה של אותה טענה, הייתי בא ואומר: יפה מאוד שאינכם רוצים לקבל "פאקס אמריקאנה", שהרי נהר הירדן עובר בין ישראל, סוריה וממלכת הירדן ולא בין ניו יורק לפילדלפיה – אבל גם לא בין ישראל למצרים, וגם לא בין ישראל לערב הסעודית ועיראק. וכי יש למדינות הללו מה לומר בעניין הטיית מימיו של נהר העובר הרחק הרחק משטחיהן?
מדינות ערב אינן חוששות לפני המים של הכנרת שיירדו בכמה מטרים (אגב, סוריה עשויה בעקבות כך לזכות בכמה מטרים משטחה של ישראל, שהרי הגבול עובר 10 מטרים מפני המים של הכנרת).
אילו השלימו הן עם תוכנית המוביל, היתה בכך כאילו הכרה, למעשה, בקיומה של מדינת ישראל.
אילו היו הערבים משתמשים נגד המוביל בטענה של "מצפן" כאילו זוהי תוכנית במסגרת של "שלום אמריקאי", ואילו ניחן לוי אשכול בטיפת חוש הומור, היה אומר להם: "בסדר, אני מודה שזוהי פאקס אמריקאנה. בואו נלך לוועדת הסיוע של האו"ם, החלוקה הזאת של המים אינה מוצאת חן בעיניכם, בואו נחלק את המים מחדש".
ייתכן שאשכול אינו מציע שום הצעה ברוח זו לא רק משום שלא ניחן בחוש הומור, אלא גם משום שהוא חושש לתגובות זועמות מוושינגטון, אלא שגם אילו הודיע זאת לוועדת הפיסגה של קהיר לא היה זוכה לתשובה חיובית, כי איך אפשר לחלק את המים עם מדינה שאין מכירים בעצם קיומה?
תבואו ותאמרו: איך יכירו הערבים בקיומה של ישראל כל זמן שעצם קיומה הוא על חשבון העם הפלסטינאי?
נכון. כשם שעצם קיומה של ארצות הברית הוא על חשבון האינדיאנים; אבל רוב מדינות העולם מכירות עדיין בקיומה של ארצות הברית. אני אומר: לגבי העם הפלסטינאי צריך לתקן את המעוות. הוא צריך להיות שותף שווה זכויות במולדתו ולא משום שזה מוסרי, אלא משום שזה חיוני לקיומה של ישראל.
כל זה יפה מאוד, אבל הן בישראל והן בארצות ערב קיימים משטרים המתנכרים זה לזכויות הפלסטינאים וזה לקיומה של ישראל. זהו שורש הרע, אבל אין זאת אומרת שאי הכרה בקיום ישראל מגבילה את ממשלת ישראל לעשות בתחומי ארצה ככל העולה על רוחה.
הדוקטרינרים ינופפו בדוקטרינות. בכך לא יתרמו שום דבר לליבון הבעיה, הם לכל היותר עושים את מלאכתם של ה"ביטחוניסטים", בהוכיחם שאין לצד השני מה להציע מלבד דוקטרינות המנוסחות ביומרנות ושחצנות של עומדים בראש מגדל שן.
