מאמר זה הינו תוצאה של שיחות שנתקיימו בזמן האחרון, בהשתתפות יהודים וערבים, על הסכסוך הישראלי-ערבי, סיבותיו ודרכי פתרונו. בשיחות הללו השתתפו אנשים בעלי השקפות פוליטיות שונות; באו לידי ביטוי השקפות לאומניות – יהודיות וערביות, והשקפות אל-לאומניות, סוציאליסטיות – שגם אותן ביטאו יהודים וערבים.
הבהרת מונחים
בכל ויכוח מסוג כזה, בו מתנגשות דעות פוליטיות שונות ואף מנוגדות ובכלל בוויכוחים פוליטיים בהם מעורבבים ההיגיון והרגש, קיים חוסר בהירות. מלים מסוימות, מונחים מסוימים – מקבלים משמעות שונה אצל אנשים שונים. יתר על כן, לעתים קרובות אין אנשים מבהירים אפילו לעצמם למה הם מתכוונים במונח זה או אחר.
למשל, האם ערביי פלשתין מהווים "אומה" או שהם חלק מ"אומה ערבית"? ומהי "אומה"?
אין אנו דוגלים בהשקפה כי די להבהיר את המושגים, להגדיר הגדרה ברורה וחד משמעית את כל המונחים, את הטישטוש, על מנת שהכל יסתדר. הסמנטיקה לא תגאל את הפוליטיקה ממאבקים.
חילוקי הדעות בוויכוח אינם נובעים מאי הבנה, אלא מניגודי השקפות אשר מבטאים ניגודי אינטרסים. הבהירות דרושה כדי להגדיר ולתחום בדייקנות את הניגודים הללו, לא כדי לבטלם.
עם זאת, אין ברצוננו להיסחף לוויכוח על הגדרות. הוויכוח הוא על בעיות פוליטיות מציאותיות, לא על הגדרת מונחים – המהווים השתקפות הבעיות במוחו של אדם זה או אחר.
יגדיר כל אחד את עובדות המציאות במונח הנראה בעיניו, ובלבד שיבהיר לעצמו ולאחרים למה הוא מתכוון.
כדי להסביר את דברינו בהמשך המאמר נשתמש בהגדרות הבאות:
אומה – קבוצת אנשים בעלי לשון, היסטוריה ותרבות משותפים, המאכלסים ברציפות טריטוריה בעלת משמעות פוליטית, מהווים בה רוב ומקיימים בה חיים כלכליים מודרניים משותפים.
לאומנות – השקפה חברתית ופוליטית הרואה את האומה כערך עליון בהיסטוריה ובפוליטיקה.
מדינה – מסגרת חברתית פוליטית: ממשלה, צבא, משטרה, מנגנון למיסוי ורשות מחוקקת.
סוציאליזם – שיטה כלכלית-חברתית, המבוססת על בעלות חברתית על אמצעי הייצור, בה יבוטל ניצול אדם בידי אדם.
נחזור ונרגיע את אלה החולקים על ההגדרות הללו – ידוע לנו שיש הגדרות אחרות. ייתכן שהן טובות יותר, מדויקות יותר. כאן אין רצוננו להיכנס לוויכוח על השאלה איזו הגדרה היא הנכונה ומדוע. הבאנו אותן רק על מנת שהקורא יבין את דברינו בהמשך המאמר.
ישראל והעולם הערבי
מצבה של מדינת ישראל במזרח התיכון מאופיין על ידי מספר עובדות חברתיות, פוליטיות, כלכליות. עובדות היסוד החברתיות הן:
- בישראל – היהודים הם רוב, הערבים הם מיעוט.
- במזרח התיכון – היהודים הם מיעוט, הערבים הם רוב.
ברור, כי העובדה הקובעת בין השתיים היא דווקא האחרונה. היהודים תמיד יהיו מיעוט במזרח הערבי, בעולם הערבי, ושום מדיניות, מלחמה או עלייה, לא ישנו עובדה זו. מאידך, אין זה ברור אם היהודים יהיו תמיד רוב במדינת ישראל, אם תמיד תהיה מדינת ישראל.
די אם נזכיר בהקשר זה את דבריו של מר בן גוריון בחגיגות ה-40 לייסוד ההסתדרות: "בעשור הבא אנו עלולים לעמוד בפני מבחן צבאי חמור ואולי גורלי" ("דבר", 3.2.1960).
הסכסוך הישראלי-ערבי יכול, בתנאים מסוימים, להתפתח למצב שיהיה גורלי ליהודים – אך לא לערבים.
עובדת היסוד הכלכלית היא: ישראל היא חלק מהמזרח התיכון לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם מבחינה כלכלית.
במצב הנוכחי, בו מנותקת ישראל לחלוטין מהמזרח התיכון מבחינה כלכלית, היא מסוגלת להתקיים רק בעזרת מענקים, מילוות, שילומים ומגביות.
ובאשר לעצמאות כלכלית – אין שום סיכוי להגיע אליה ללא יחסים כלכליים תקינים עם העולם הערבי.
מהבחינה הפוליטית, ישנן שתי עובדות יסוד:
- בן גוריון ועבדאללה חילקו ביניהם בשנת 1948 את הטריטוריה שהאומות המאוחדות הקצו, בהחלטת החלוקה, לערביי פלשתינה.
- המנהיגות הפוליטית, הציונית, של מדינת ישראל התייצבה לצד האימפריאליזם הבריטי, הצרפתי, האמריקאי, כל פעם שהוא התנגש בתנועות השחרור באסיה ובאפריקה.
אפשר להצביע על עשרות הצבעות באו"ם, פעולות "תגמול" ומבצע סואץ – כדי לאשר קביעה זו.
התקופה שמאז תום מלחמת העולם השנייה מאופיינת על ידי התפוררות הקולוניאליזם. עשרות רבות של מדינות באסיה ובאפריקה סילקו את השליטים הזרים וזכו, לעתים רק אחרי מלחמת שחרור עקובה מדם, בעצמאות פוליטית.
שלושה יוצאי דופן
בהתפתחות היסטורית זו היו שלושה מקומות בעלי ייחוד מסוים: המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה והמתיישבים היהודים בישראל. ברור כי לכל אחד מהמקרים הללו יש ייחוד משלו. תהיה זו טעות לקבוע כי קיימת זהות בין מצב היהודים בישראל למצב הלבנים בדרום אפריקה, אולם ישנם גם כמה קווים משותפים.
בשלושת המקרים הופיעו – יחד עם השיטה הקולוניאלית ובסיועה הפעיל – מתיישבים מאירופה, ופיתחו חיים לאומיים, כלכליים, פוליטיים, עצמאיים. כאשר החלה השיטה הקולוניאלית להתפורר נשארו ההנהגות הפוליטיות, בכל שלושת המקרים, נאמנות לאימפריאליזם בכל מה שנוגע למאבקי השחרור של עמי אסיה ואפריקה.
במקרה של אלג'יריה נסתיים העניין בהגירת כמיליון מתיישבים צרפתים מאלג'יריה לצרפת. מכך נפגעו קשות לא רק המתיישבים עצמם, אלא גם הכלכלה האלג'יראית.
באשר ללבנים בדרום אפריקה – אין לדעת כיצד יסתיים שם הדבר.
זהו למעשה גם מצב היהודים במזרח הערבי.
הכל תלוי עתה במדיניות שאותה תנהל ממשלה ישראלית כלפי הערבים בישראל, כלפי העולם הערבי כולו, כלפי בעיותיו הפנימיות.
ציונות
ברור כי העולם הערבי על כל פלגיו לא ישלים לעולם עם מדיניות ציונית, שכן "ציונות" במובנה האמיתי פירושה: כל ארץ ישראל – לכל יהודי העולם. דהיינו הגירה בלתי פוסקת של יהודים, כפרטים וכאירגונים, מכל ארצות העולם למדינת ישראל, וב"שעת הכושר" כיבושים והקמת "מלכות ישראל השלישית".
לבל יתפרשו דברינו כ"השמצה ארסית", נצטט כאן קטע מהמברק שבן גוריון שלח לחיילי צה"ל בשארם א-שייח' למחרת הכיבוש:
"בתנופה אדירה משולבת של כל חילות צה"ל הושטתם יד לשלמה המלך אשר פיתח את אילת כנמל הישראלי הראשון לפני שלושת אלפים שנה, ומשם הוביל אוניות תרשיש. אילת תהיה הנמל העברי הראשון בדרום ומיצרי ים סוף ייפתחו לשיט ישראלי, ויוטבת, המכונה טיראן, שהיתה עד לפני 1,400 שנה מדינה עברית עצמאית – תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית" ("דבר", 7.11.56).
הערבים לא יקבלו לעולם את הציונות על כל גירסאותיה השונות ולא ישלימו עמה – לא את זו של בגין, לא את זו של בן גוריון, לא את זו של יערי ואפילו לא את זו של בנימין עמרי מ"אתגר", המסתייג ממנה למראית עין.
קיים סיכוי סביר ביותר, שהערבים ישלימו עם קיומה של מדינה בעלת רוב יהודי במזרח התיכון, יכירו בה, יקיימו עמה יחסים תקינים ואף יקבלוה כשווה לאיחוד כולל יותר. אולם לא קיים שום סיכוי שהערבים ישלימו עם פוליטיקה ואידיאולוגיה ציונית, עם מדיניות של הגירה מתמדת של יהודים לישראל. ואת זה – בלי לכנות זאת בשם ציונות – דורש מהם בנימין עמרי ("אתגר", 20.2.64).
העולם הערבי
עד כה דיברנו על "הערבים", אולם ידוע היטב שהעולם הערבי מלא ניגודים, כלכליים, פוליטיים, מעמדיים. עם זאת ישנה השותפות בלשון, בהיסטוריה ובתרבות. דבר זה אפשר להכליל במונח "העם הערבי".
ה"עם" – להבדיל מה"אומה" – אינו מהווה יחידה כלכלית אחידה ושלמה. בדרך כלל, הקשרים בין בני אותה אומה חזקים מהקשרים בין בני אותו עם, מפני שהם מבוססים גם על שותפות כללית וטריטוריאלית. מבחינה היסטורית האומה היא תוצר התעשייה המודרנית והשוק שלה; היא פורמציה חברתית שנולדה עם הקפיטליזם ואילו ה"עם" הוא שריד של קשרים מתקופה היסטורית קדומה יותר.
כך, למשל, הקשרים בין היהודים בעולם כולו אפשר להכלילם במונח "העם היהודי", ואילו הקשרים בין היהודים בישראל מוכללים במונח "האומה העברית".
אצל הערבים ההבחנה בין "עם" ל"אומה" יותר קשה וייתכן אף שאינה נכונה. ראשית – משום שהם מאכלסים ברציפות טריטוריה המשתרעת ממרוקו עד עיראק ומהווים בה רוב. שנית – משום שחלוקת טריטוריה זו למדינות נפרדות בוצעה בעיקר בעשרות השנים האחרונות על ידי האימפריאליזם הבריטי והצרפתי והיא מבוססת אך ורק על אינטרסים אימפריאליסטיים שרירותיים של רווח מקסימלי, ולא על היגיון כלכלי, גיאוגרפי או אתני. למשל, ההצדקה היחידה לקיומה של מדינת כוויית היא, שבריטניה תוכל להפיק שם נפט באין מפריע ולנכס לעצמה את רוב ההכנסות, מבלי להסתבך עם עיראק ושאר המדינות הערביות השכנות.
אולם, למרות כל השרירותיות שבחלוקה האימפריאליסטית, הספיקו חמישים שנה כדי ליצור ולבסס הבדלים מסוימים בין מדינות ערב ולהוליד מגמות פוליטיות המתנגדות לביטולם. אך טבעי הוא שבקרב רבע מיליון תושבי כוויית הנהנים מרמת חיים גבוהה מזו שבארצות ערב השכנות תתעוררנה מגמות פוליטיות המתנגדות בצורה גלויה או סמויה למגמות האיחוד הערבי.
הגורם החשוב (נוסף לרגשות הלאומיים), הדוחף לקראת איחוד ערבי הוא הצורך בפיתוחן ובתיעושן של ארצות ערב. החלוקה הנוכחית למדינות מפריעה לפיתוח התעשייה המודרנית ולהעלאה מהירה ברמת החיים של ההמונים, כשם שהאחוזות הפיאודליות הפריעו בשעתן לפיתוח התעשייה הראשונית.
סוציאליזם או קפיטליזם
השאלה החשובה ביותר לגורלו של האיחוד הערבי היא שאלת המשטר הפוליטי. הלקח של ניסיונות הקמת איחוד כלכלי בין המדינות המפותחות במערב אירופה מלמד שוב, כי הבורגנות מכירה רק סוג אחד של איחוד – החזק טורף את החלש. כישלון האיחוד המצרי-סורי, ויותר מזה כישלון הבעת' לאחד את סוריה ועיראק, מגלים את חוסר יכולתה של הבורגנות הערבית לבצע את האיחוד.
ניתוח הסיבות לכישלונות הללו מוליך למסקנה כי למשטרים סוציאליסטיים בעולם הערבי, שה"סוציאליזם" אינו משמש אצלם רק שלט שנועד להטעות את המוני הפועלים והפלאחים, ישנם מלוא הסיכויים להצליח במשימה זו.
אין זה מקרה שסיסמת ה"איחוד" משולבת בעולם הערבי עם סיסמת ה"סוציאליזם". שני היסודות הללו מסייעים זה לזה. האיחוד מסייע לסוציאליזם, הסוציאליזם מסייע לאיחוד, ושניהם יחד מסייעים להעלאה מהירה ברמת החיים של ההמונים ולמניעת סכסוכים ומלחמות על רקע לאומי.
עוד מדינה?
בין ערביי פלשתין (כלומר, הערבים היושבים בישראל, בגדה המערבית של הירדן שסופחה על ידי עבדאללה ב-1948, ברצועת עזה, ובמחנות הפליטים שבמדינות ערב) קיימות שתי מגמות פוליטיות שונות.
חלק סבור כי תחילה יש לפעול למען הקמת מדינה ערבית נוספת חדשה – פלשתין, אשר גבולותיה יהיו תואמים פחות או יותר את גבולות החלוקה של האו"ם, וערביי פלשתין יהוו בה רוב; ורק לאחר הקמת מדינה זו יוכלו ערביי פלשתין להצטרף, תוך הרגשת גאווה לאומית שבאה על סיפוקה, לאיחוד הערבי הכולל (ותהי צורתו אשר תהיה).
חלק אחר סבור, כי הקמת מדינה ערבית נוספת אך תגביר את מגמות הפירוד בעולם הערבי, תוסיף סכסוכים לאומיים, כלכליים, טריטוריאליים ואחרים, ובמקום לקרב את האיחוד על ידי ביטול מדינות, תרחיק אותו על ידי הוספת מדינות.
אירגון פוליטי סוציאליסטי בישראל, שבשורותיו מאורגנים יהודים וערבים כאחד, אשר חייב לנקוט עמדה לגבי שאלה זו, ניצב בפני בעיה קשה. הקושי נובע מהעובדה שבישראל היהודים הם רוב מדכא והערבים הם מיעוט מדוכא. התנגדות מצידו של יהודי ישראלי לשאיפות הפלשתינאים לעצמאות נראית בעיניהם, לאור משקע אי האמון שנוצר אצלם, כהמשך מוסווה למדיניות של דיכוי. לכן, חייב סוציאליסט עברי להיזהר מלהכתיב לערביי פלשתינה את הפתרון הנראה לו כנכון בשאלה זו. מאידך, הוויכוח יכול, ואף חייב, להתנהל ללא כל מעצורים מסוג זה בקרב הערבים הפלשתינאים עצמם.
"אוגדת הירדן"
גישה פוליטית ישראלית, אשר לא זו בלבד שהיא מכתיבה לערביי פלשתין פתרון (הרצוי לה), אלא שהפתרון הזה אינו מתקבל על דעתו של שום ערבי פלשתינאי ואף על פי כן היא מתעקשת עליו – גורמת נזק מכריע לעצמה, ועוד יותר מזה לסיכוי של פתרון של שלום והסכמה הדדית בין ישראל לערבים.
זהו בדיוק מה שעושה "הפעולה השמית" בהתעקשה על "אוגדת הירדן". היא תובעת (או מציעה – אך אין זה משנה, כיוון שהיא מסרבת לשנות את ההצעה כהוא זה) לערביי פלשתינה להוות יחידה פוליטית אחת יחד עם יהודי ישראל, בטריטוריה שבין הירדן והים התיכון ומהרי הלבנון ועד למדבר סיני. רק אחרי שהם יסכימו לכך מוכנה "הפעולה" להצטרף לאיחוד ערבי כולל יותר. כהצדקה עיקרית לכך טוען בנימין עמרי כי כל דבר אחר כרוך ב"סכנה צבאית חמורה למדינת ישראל" ("אתגר" 20.2.64).
נכון כי הטריטוריה הפלשתינאית היוותה שלמות גיאוגרפית וכלכלית אחת ורצוי אולי שהיא לא תבותר על ידי גבולות פוליטיים. נניח אפילו שעמרי צודק בשיקולו הצבאי, האיסטרטגי, הביטחוני, אולם הסכנה הגדולה ביותר לישראל נובעת דווקא מהתעלמות מערביי פלשתינה ושאיפותיהם הפוליטיות ודווקא בעניין הזה נכשל מצע "הפעולה השמית" – "המינשר העברי", ונכשל עמרי. הוא ממש אטום לדברי הפלשתינאים בנושא זה והוא דורש מהם לקבל את תוכניתו אשר אינה שואלת לדעתם.
אין זה מקרה כלל כי "הפעולה השמית" במשך כל שנות קיומה לא הצליחה למצוא ולו גם ערבי אחד בלבד, לרפואה, שיסכים לעניין "אוגדת הירדן".
למעשה, כל "המינשר העברי" הוא מסמך לאומני ביסודו. אכן, אין זו הלאומנות היהודית הציונית. זוהי הלאומנות "העברית". אולם מנקודת ראותו של פלשתינאי זהו הבדל לא עקרוני. במיוחד מאחר שהמינשר תובע מהערבים להכיר ולהסכים לעלייה יהודית מתמדת וזה כבר מריח מציונות רגילה.
משפט המפתח בכל מאמרו של בנימין עמרי הוא:
"דעתנו היא שהלאומיות הערבית תתקדם ביתר ביטחון וביתר ודאות, אם היא תפעל בשיתוף פעולה עם הלאומיות העברית ולא נגדה" ("אתגר", 20.2.64).
זהו המשפט המרכזי במאמר והרעיון המרכזי בכל הלך מחשבתו והשקפתו המדינית.
לדעתנו, הלאומנות היהודית או העברית לעולם לא תוכל להגיע להסדר שלום יציב ובר קיימא עם הלאומנות הערבית.
יהודים וערבים יכולים בהחלט לחיות בשלום ובידידות זה בצד זה; ההיסטוריה, אפילו זו הארץ ישראלית, עשירה בדוגמאות המוכיחות זאת. אולם הלאומנות היהודית והערבית אינן יכולות לדור בכפיפה אחת בשלום. גם זאת הוכיחה ההיסטוריה הארץ ישראלית.
לנגד עינינו מוכחת אמת זו בקפריסין. שנים רבות חיו היוונים והטורקים בקפריסין בשלום, עד שהאימפריאליזם הבריטי ליבה לאומנות טורקית בקרב המיעוט הטורקי והימין הקיצוני ליבה לאומנות יוונית ברוב היווני. השוני האתני לובה עד כדי ניגוד לאומי – איבה לאומית – מלחמה לאומית.
אורי אבנרי צדק בהחלט כאשר כתב על עניין קפריסין לאמור:
"לאומים שונים מסוגלים בהחלט לשכון יחד, בצוותא, במסגרת מדינית אחת. הדבר מוכח לעינינו בכמה מדינות, אך אף באחת מהן אין משטר דו-לאומי פורמלי, אלא משטר השונה במהותו לגמרי.
"המשותף לכל המדינות האלה הוא זה: קיומו של אידיאל העומד מעל ללאומים, אידיאל מאחד ומלכד, שבני כל הלאומים במדינה דוגלים בו, והמוצא את ביטויו בכוח מדיני ממשי.
"לדעתי הדוגמה המוצלחת ביותר לכך היא המדינה היוגוסלבית, בה גרים יחד שבעה לאומים. לפני מלחמת העולם השנייה היתה זו מדינה של שנאה הדדית, בה שיעבדו הסרבים את שאר הלאומים, עד שבא טיטו, בן האומה הקרואטית המשועבדת, אחד המדינאים הגדולים של דורנו, ויצר יצירה מדינית הראויה להערכה. יוגוסלביה המודרנית היא פדרציה, בה יש לכל אחד מן הלאומים מסגרת מדינית משלו, אך מעל לכל המסגרות האלה עומד הרעיון המאחד של הקומוניזם היוגוסלבי המיוחד, העל לאומי והרב לאומי" ("העולם הזה", 1.1.64).
בפתרון היוגוסלבי – שאבנרי משבח אותו – עומד מעל ללאומיות האידיאל האל-לאומי הסוציאליסטי המאחד והמלכד. אך ב"מינשר העברי" עומד "מעל" ללאומיות עניין "אוגדת הירדן", העלייה ו"השותפות השמית", שצריך רק קצת לגרד אותה כדי לגלות מתחתיה את הלאומנות העברית, זו שעמרי מחכה שהיא תמצא שפה משותפת עם הלאומיות הערבית.
האמת היא שרק אדם, או אירגון פוליטי, הניגש לבעיה מנקודת ראות מעמדית, סוציאליסטית מהפכנית, מסוגל למצוא שפה משותפת, מטרה משותפת, אינטרסים משותפים, המסוגלים לגבור על האיבה הלאומית בין היהודים לערבים.
גם לבעלי השקפה כזאת נכונו קשיים ומכשולים למכביר, בייחוד כשמדובר לא רק על שוני לאומי, אלא על איבה לאומית הדדית, על משקע של שנאה שנותר, על סכסוך שיש לו סיבות טריטוריאליות ממשיות ביותר. אולם דוגמת יוגוסלביה, למשל, מוכיחה שהדבר אפשרי, ובאשר לדוגמה ההפוכה המחזקת את השקפתו הלאומנית של עמרי – עדיין אנו מחכים שהוא יביא אותה.
