לכל מחלה יש סימפטום. גילוי חיצוני. כלל זה חל גם על אחת ה"מחלות" העיקריות של דורנו: מחלת המבוכה הרעיונית. מחשבות נבוכות מוצאות את ביטוין במאמרים נבוכים, פתלתלים, מעורפלים, המכילים סתירות הגיוניות.

כדוגמה לכך יכול לשמש מאמרו של מר ב. עמרי ב"אתגר" מיום 6.2.64. במאמרו זה, המוכתר בכותרת "מאובנים", מתווכח המחבר עם תשובותיו של ע. אור לשאלות קוראי "מצפן" ("מצפן" מס' 14, ינואר 1964).

עיקר מאמרו של מר עמרי מוקדש להסתערות על המשולש: שמאל – סוציאליזם – מאבק השכירים. הוא משתדל להוכיח שאין קשר בין שלושת אלה:

"אין קשר הכרחי בין השמאל והסוציאליזם; אין קשר הכרחי בין הסוציאליזם ומאבק השכירים בארצות הרווחה; אין קשר הכרחי בין מאבק השכירים והשמאל".

בכדי לפענח מהי הכוונה המסתתרת מאחורי כל אותם דיבורים על "קשרים הכרחיים", נבחן אחת-אחת את שלוש הטענות הללו.

שמאל וסוציאליזם

יש לציין כי במאמרו של ע. אור, שאיתו מתווכח מר עמרי, לא נזכר כלל המונח "שמאל". על אחת כמה וכמה שלא הועלתה בו הטענה, שקיימת חפיפה בין השמאל לסוציאליזם.

נכון כי במונח "שמאל" משתמשים לציון באופן כללי קשת רחבה ביותר של גוונים פוליטיים – החל מליברליזם וכלה בסוציאליזם מהפכני. ידוע שלא כל מי שנקרא (או מתקרא) "שמאלי", שואף למהפכה סוציאליסטית.

ובכן, בהכריזו על חוסר קשר הכרחי בין שמאל לסוציאליזם, מהי הבשורה החדשה שבא מר עמרי לבשר לנו? האם רצונו לטעון, שחייבים אנו להמשיך לדגול בסוציאליזם, אבל להסתלק מהשקפות שמאליות, משום שאין "קשר הכרחי" בין שני הדברים? יש להניח שלא זו כוונתו. איש לא ראה עדיין סוציאליסט ראוי לשמו השייך למחנה הימין. יתר על כן, במקום אחד במאמרו הוא כותב:

"השמאל הוא מכלול השאיפות לקידמה סוציאלית, לצדק חברתי, לחיסול הדיכוי, לשלום, לשוויון בין העמים והמדינות, לשחרור האדם, להריסת המחיצות המפרידות בין קיבוצי אדם שונים".

לפי דברים מלאי אהדה אלה, יש לשער כי מר עמרי עצמו נוטה אל השמאל (אם כי בשום מקום אינו אומר זאת במפורש). לכן המסקנה היא, שברצונו להמליץ על נקיטת עמדה "שמאלית" בלתי סוציאליסטית. ואכן, מסתבר שזו היא כוונת המאמר: לנסות ולהוכיח שהסוציאליזם אינו נחוץ לשם הגשמת מטרות ה"שמאל".

לפני שניגש לבחינת רעיון זה, חייבים אנו לעורר שאלה אחת. אם באמת אין כל צורך בסוציאליזם, מדוע טורחים מר עמרי וחבריו ב"פעולה השמית" להעמיד פנים כי הם עצמם דוגלים בסוציאליזם? מדוע מכנים הם את המשטר הכלכלי-חברתי שהם דוגלים בו בשם "סוציאליזם חופשי"? אם הם השתכנעו כי כל רעיון הסוציאליזם הוא "מאובן" שעבר זמנו, מדוע להם להמשיך ולהתחפש כ"סוציאליסטים חופשיים". מדוע לא יודו ביושר כי המשטר הכלכלי שאליו הם נכספים הוא, בעיקרו, קפיטליזם רגיל שברגילים, מהסוג הקיים במערב אירופה? (בעובדה זו ייווכח על נקלה כל הקורא את סעיף 85 ב"מינשר העברי", שבו מתואר אותו משטר. אגב, במבוא למהדורה הראשונה של המינשר עדיין מכונה משטר זה בשם פחות מטעה: "משטר יצרני" ורק במהדורה השנייה הגו המחברים את התחפושת ה"סוציאליסטית").

"מדינת הסעד"

כיצד מבסס מר עמרי את טענתו בדבר אי נחיצות הסוציאליזם?

תחילה הוא מצביע על –

"שתי רעות היסוד של המשטר הרכושני: ניצולו של העובד – החלוקה הבלתי צודקת והבלתי מוצדקת של התוצר החברתי; והאנרכיה של היוזמה הפרטית, הגורמת למשברים כלכליים ולאבטלה המונית ולבזבוז אף בימי גאות כלכלית".

ואילו בהמשך מאמרו הוא טוען כי הקפיטליזם הצליח להתגבר על "שתי רעות" אלו ולהירפא מהן:

  • "המאבק הטריידיוניוניסטי על השכר ועל תחיקה סוציאלית הביא לשינויים מרחיקי לכת בחלוקת התוצר הלאומי... המשטר של יוזמה חופשית בלתי מרוסנת התפתח בכיוון מדינת הסעד".
  • "ואשר לאנרכיה של המשטר הרכושני, הרי מצאה הטכניקה הקיינסיאנית דרכים להתגבר על תוצאותיה ההרסניות, בלי להזדקק להעברה פורמאלית של אמצעי הייצור לרשות הכלל".

כידוע, אלה הם שני הנימוקים הנדושים ביותר של האפולוגטיקה הבורגנית.

אשר לנימוק הראשון, הרי יסודו בבלבול בין שני דברים שונים זה מזה. עובדה היא כי הודות למאבק האיגוד-מקצועי עלתה רמת החיים של מעמד העובדים בארצות הקפיטליסטיות המפותחות, בייחוד בתקופה שמאז מלחמת העולם השנייה, אך לא נכון שעלייה זו היתה ביטוי ל"שינויים מרחיקי לכת בחלוקת התוצר הלאומי". עוד פחות נכון כי בכך בטל ניצול מעמד העובדים על ידי ההון.

מר עמרי מקל על עצמו את מלאכת הבלבול על ידי כך שהוא מערבב מושג כלכלי – ניצול העובד – עם מושג מוסרי: "חלוקה בלתי צודקת ובלתי מוצדקת של התוצר החברתי". עכשיו רק נשאר לו לשכנע את עצמו שחלוקת התוצר הלאומי הנהוגה ב"מדינות הסעד" הקפיטליסטיות היא "צודקת ומוצדקת" – והוא כבר יכול להכריז בשמחה על ביטול הניצול.

לאמיתו של דבר, ניצול העובד פירושו ניכוס חלק מפרי עבודתו – "הערך העודף" – על ידי ההון. ערך עודף זה הוא מקור רווחי ההון, ולכן ללא ניצול לא ייתכן כלל קפיטליזם.

למעשה, מקור עליית רמת החיים של העובדים במערב אינו בביטול הניצול, אלא בעלייה הכללית של פוריות הייצור. בעיקרה, זוהי עלייה ברמת החיים המוחלטת, ולא עלייה בחלקם היחסי של העובדים בעוגה הלאומית. לכן קיימת דלות נרחבת גם באירופה המערבית וגם בארצות הברית (לפי נתונים המובאים במאמרו של א. סלפטר ב"הארץ" מיום 14.2.64, "כל משפחה חמישית בארצות הברית חיה בתנאי עוני, כשההכנסה הממוצעת לכל נפש היא פחות מ-600 דולר לשנה, לעומת הממוצע הארצי הכולל של 1,900 דולר לנפש"). זוהי, כמובן, דלות יחסית; אבל העובדה, שחלקו של פועל שחור אמריקאי שפר מחלקו של עמיתו המצרי ואף מחלקו של פועל אמריקאי בדור הקודם, עובדה זו אין פירושה שבוטל הניצול.

פרוספריטי נצחי?

מר עמרי מתעמר בהיגיון ומסתבך בסתירה, כשהוא טוען כי –

  1. המאבק המקצועי של השכירים הביא לשינויים מרחיקי לכת בחלוקת התוצר הלאומי, בכיוון הקידמה הסוציאלית;
  2. השמאל הוא מיכלול השאיפות לקידמה סוציאלית, לצדק חברתי וכו';
  3. אין קשר הכרחי בין מאבק השכירים והשמאל.

אולם העניין פשוט למדי: המאבק המקצועי עשוי להשיג שיפור ברמת החיים של העובדים, אבל איננו מסוגל לבטל את הניצול או להשיג שינוי "מרחיק לכת" בחלוקה של פרי עבודת הפועלים לשכר עבודה מכאן ולרווחי הון מכאן.

יתר על כן, גם הישגים אלה – נכבדים אבל מוגבלים – יכול המאבק המקצועי להשיג רק במצב של שגשוג כללי, של פרוספריטי, כפי שהיה קיים במערב בשנים שמאז מלחמת העולם השנייה.

האם אפשר להניח כי זהו מצב של קבע? במלים אחרות: האם פתר הקפיטליזם את בעיותיו היסודיות ועלה על דרך של שגשוג תמידי ובלתי מופרע?

כאן אנו מגיעים לנימוקו השני של מר עמרי, אשר לפיו המדיניות הכלכלית הקיינסיאנית התגברה על תוצאותיה ההרסניות של האנרכיה של אופן הייצור הקפיטליסטי.

לסוגיה זו הוקדש מאמר מיוחד ("סוציאליזם בארצות מפותחות") בגיליון מס' 13 של "מצפן" (דצמבר 1963). אנו מפנים איפוא את הקורא לאותו מאמר (וכן למאמר על התמורות בכלכלה האמריקאית, המתפרסם בגיליון הנוכחי), ומסתפקים כאן רק בציון כמה עובדות.

המדיניות הכלכלית שניהלו הממשלות בארצות הקפיטליסטיות הצליחה להקטין את עומק המשברים המחזוריים האופייניים לשיטת הייצור הקפיטליסטיות (תוך הגדלת תכיפותם), אבל לא הצליחה לבטל את עצם המנגנון הגורם אותם.

כמו כן ריסון זה הוא חלק מהאנרכיה של הייצור הקפיטליסטי, הריהו מלווה וכרוך בבזבוז שיטתי של אמצעי ייצור וסחורות, בהשמדה מכוונת של כמויות עצומות של תוצר עבודת אנוש, במירוץ חימוש מטורף.

בתקופתנו מתחוללת "מהפכה תעשייתית שנייה" – מהפכת האוטומציה, המהפכה האלקטרונית. בהתקרב מהפכה זו לשיאה, הולך ומתברר כי היא נושאת בחובה זעזועים עמוקים, אשר בפניהם עומדת המדיניות הכלכלית הקיינסיאנית המקובלת כשהיא כמעט חסרת אונים (אחד הסימפטומים ואותות האזהרה הוא הגידול המתמיד של שיעור האבטלה במשק האמריקאי). הטכנולוגיה החדשה חוזרת ומעלה על פני השטח – ביתר שאת מאשר בעבר – את הסתירה היסודית בין האופי החברתי של הייצור לבין צורת הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.

מר עמרי חוזר היום על הערכותיהם האופטימיות של הכלכלנים המערביים מלפני שנים אחדות – בעוד הם עצמם מתחילים לפקפק בהן יותר ויותר, להיות מודאגים יותר ויותר.

מה אפשר לעשות? האופנה תמיד מגיעה לפרובינציה באיחור של כמה שנים.

ממלכה צלבנית חדשה?

עד הנה טיפלנו בטענתו של מר עמרי כי הארצות המפותחות שבמערב נחלצו – או יכולות להיחלץ –  מסתירות הקפיטליזם, תוך הישארות בתוך המסגרת הקפיטליסטית, ללא החלפתה בסוציאליזם.

אולם טענתו זו אינה רק שטחית ובלתי נכונה; היא גם לא כל כך רלוונטית, כי ישראל איננה שייכת, מבחינה כלכלית, לארצות המפותחות הנזכרות.

לאושרנו, אין אנו חייבים להוכיח זאת למר עמרי, שהרי קביעה זו מופיעה במפורש בחוברת, המכריזה על עצמה בצניעות כעל "המסמך החשוב ביותר שנולד בישראל מאז קום המדינה". כוונתנו ל"מינשר העברי", מצעה הרעיוני של "הפעולה השמית", אשר "אתגר" הוא ביטאונה. הנה סעיף 103 של "המסמך החשוב ביותר" הנ"ל:

"המשטר הציוני, שביזבז לריק את ההון העצום שהועמד לרשותו על ידי גורמי חוץ, העמיד את ישראל במצב השווה לזה של ארצות מפגרות, הזקוקות להון חדש רב לצורך קימום. בידוד המדינה במרחב השמי – פרי המשטר הציוני – מחמיר מצב זה שבעתיים, בחייבו הוצאות נוספות להגנת המדינה ולהחזקת המשק בתנאי בידוד".

יתר על כן, כל ניסיון להציע פתרון לבעיות היסודיות של ישראל במנותק מסביבתה המיידית – המזרח הערבי – הוא מופרך מראש. כלל זה חל גם על שטחי הכלכלה והחברה.

ממדיה הקטנים של המדינה ואוכלוסייתה; דלות אוצרותיה הטבעיים; ריחוקה משוקי המערב, והשתייכותה למזרח התיכון מעמידים בפניה רק שתי אפשרויות: או להיות מדינה ציונית, ממומנת ונתמכת כראש גשר על ידי המערב (ולכן כפופה לו מבחינה פוליטית) – או להשתלב מבחינה כלכלית ומדינית ב"מרחב השמי", דהיינו באיחוד ערבי.

אנו סבורים כי האפשרות הראשונה (אשר לפיה מנוהלת המדינה היום) לא תצלח. לבחור בה פירושו – להועיד לישראל גורל היסטורי דומה לגורל הממלכה הצלבנית. אנו מצביעים איפוא על האפשרות השנייה.

אולם המזרח הערבי שייך, ללא כל ספק, לחלק התת מפותח של העולם ולגבי האזורים התת מפותחים כבר חרצה ההיסטוריה את גזר דינה: רק הסוציאליזם מסוגל לפתור את בעייתם היסודית, להעלות אותם על דרך הפיתוח המוגבר ולצמצם את הפער ביניהם לבין הארצות המפותחות. בארצות המפותחות שבמערב הצליח הקפיטליזם לעת עתה להתגבר על כמה מתוצאותיהן של הסתירות הטבועות בו ( אם כי, לדעתנו, הוא לא יוכל להמשיך בכך לאורך ימים), אבל בארצות תת מפותחות לא הצליח שום משטר קפיטליסטי בימינו לתת אפילו תשובה חלקית לבעיות הבוערות ביותר. עובדה זו אולי אינה מובנת למר עמרי (המתרעם עלינו כשאנו מצביעים על הקשר האובייקטיבי הקיים בין השקפותיו לבין האינטרסים של הבורגנות), אבל ההמונים הערביים – כמו ההמונים ברוב האזורים התת מפותחים – הבינו אותה; לכן סיסמת האיחוד הערבי משולבת אצלם עם סיסמת הסוציאליזם.

"טוב שם משמן טוב"

לפיכך, מי שמתווה בפני ישראל את דרך ההתפתחות הקפיטליסטית מעמיד אותה מבחינה היסטורית בניגוד לזרם ההתפתחות באזורנו ומנציח בכך את אופיה הציוני, את תלישותה ובידודה.

באבן נגף זו עצמה נכשל גם "המסמך החשוב ביותר" של "הפעולה השמית". ראשית, מודיע לנו "המינשר העברי" כי "שלב הקימום של המשק הישראלי יתחיל עוד בתקופת הבידוד, כל עוד קיים הסכסוך בין ישראל ומדינות ערב" (סעיף 96). ובהמשך הדברים מתבררים גם האמצעים שבהם יבוצע וימומן "קימום" זה. מקור המימון הראשון "יבוא מקרנות אירגונים עולמיים ומכספי מדיניות חוץ" ( סעיף 105), ואילו המקור השני, נחשו נא מהיכן יבוא הוא? לא ניחשתם? –

"המקור השני למימון שלב הקימום בישראל יהיה יהודי. תוך חיסול מערכת השנור, תפנה ישראל ליהודי העולם בקריאה להמחיש את הזיקה ההדדית בינם ובין המדינה על ידי הקמת מינהל יהודי להשקעות, בלתי תלוי לחלוטין בממשלת ישראל, שיגייס הון מיהודים וממוסדות יהודיים וישקיע אותו בישראל בצורת מלווים לזמן ארוך, בפיקוח המינהל" (סעיף 106).

כלומר, ישראל תחסל את מערכת השנור בכדי... לפתוח בה מחדש! כמובן, "המינשר העברי" מצדד בהקמת "משטר חדש באמת, שלא יהיה בנוי על סיסמות ריקות, טשטוש והשתמטות" (שם, עמ' 6), ולכן הוא לא יקרא למערכת השנור החדשה בשם "שנור" – זה גם איננו מונח "שמי". לא, המערכה החדשה תהיה בעלת שם חדש לגמרי: "קריאה להמחשת הזיקה".

ובכדי לבלבל את האויב (שהרי מדובר עדיין על התקופה שלאחרי "המהפכה העברית", אבל לפני חיסול הסכסוך הישראלי-ערבי), יחליפו המהפכנים השמיים שלנו אף את שמותיהן של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ויקראו להן "מינהל יהודי להשקעות". לא, לא, האדונים גולדמן ושרת אינם צריכים להיבהל: השמים מתחייבים להשאיר בידי "המינהל היהודי" את הפיקוח על השקעת כספי השנור – סליחה, כספי ה"זיקה" – ולשמור על "אי תלותו המוחלטת" בממשלת ישראל.

אכן, זו פרוגראמה "שמית" – פרוגראמה הבנויה על החלפת שמות.

ובהמשך הדברים מבטיח לנו "המינשר":

"ככל שיתקדם הקימום בישראל, יגדל כוח המשיכה של המדינה לגבי הון פרטי זר, ובמיוחד לגבי הון פרטי יהודי המבטא את זיקת יהודי העולם לישראל. מינהל התכנון (של ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה או סגנו) יעודד זרימה זו במסגרת דאגתו לפיתוח היוזמה הפרטית במדינה. ממשלת ישראל תיתן ערובות תחיקתיות נגד הפקעת ההפליה לרעה" (סעיף 109).

כן, ובכדי לבצע מדיניות זו, השונה כל כך ממדיניותו הנוכחית של מר פנחס ספיר, דרושה מהפכה כבירה – "המהפכה העברית", אשר תקים משטר הבנוי "על בסיס רעיוני מגובש ואיתן" ותשלב את ההון הפרטי היהודי ב"מרחב השמי".

כאלה הם הפירות הרעיוניים המופלאים של הניסיון לפשר בין הקפיטליזם (המכונה גם בשם "סוציאליזם חופשי") לבין שילוב ישראל ב"מרחב השמי".

התיאורטיקן עמרי והכלכלן רגב

אך נחזור אצל מאמרו של מר עמרי.

כבר הצבענו לעיל על כך שטענתו בדבר חוסר הקשר ההכרחי בין מאבק השכירים לשמאל נמצאת בסתירה עם קביעתו שמאבקם המקצועי של השכירים מביא לקידמה סוציאלית. נותר לנו רק לטפל בטענתו בדבר חוסר הקשר – ואף הניגוד! – הקיים, לדעתו, בין מאבק השכירים לבין המאבק לסוציאליזם.

מר עמרי מייסר אותנו לא רק על כך שאנו דוגלים במהפכה סוציאלית "בלתי נחוצה", אלא גם על כך שאנו מצביעים בפירוש על המעמד העשוי להיות נושאה החברתי של מהפכה זו – מעמד הפועלים. הוא מציין כי "בחשבון סופי, המאבק על השכר ועל התחיקה הסוציאלית נתגלה כיסוד חשוב ליציבותו של משטר כלכלי המיוסד על יוזמה חופשית".

רצה הגורל, ובאותו גיליון של "אתגר", שבו התפרסם מאמרו של מר עמרי, הופיע גם מאמר כלכלי, פרי עטו של אריאל רגב. מר רגב מוכיח כי השכירים ה"רגילים" (להוציא את השכירים בדרגות הכנסה גבוהות במיוחד), הם המעמד המקופח בישראל. בעוד שהם מהווים למעלה מ-64% מכלל המפרנסים, נופלים בחלקם רק 40% של הצריכה. לעומתם – כך מעריך א. רגב – מקבלים כ-12% של המפרנסים (מיעוטם שכירים בדרגות עליונות ורובם "עצמאים", בעלי הון) כ-45% של העוגה הלאומית. 15 האחוזים הנותרים של העוגה נופלים בחלק השכבות הזעיר בורגניות (סוחרים זעירים, חקלאים, רוכלים, בעלי מלאכה) ונתמכי הסעד, המהווים יחד כ-23% מכלל המפרנסים.

זהו המצב היום; ביתר דיוק, המספרים הללו מתייחסים לשנת 1962. השאלה היא: מהי התחזית לעתיד?

מאבק מקצועי ומאבק פוליטי

אילו היינו יוצאים מן ההנחה שהמשטר הנוכחי הוא יציב ביסודו, אזי יכולנו להסיק מכך כי הצלחה של מאבק השכירים תביא לחלוקה "יותר צודקת" של ההכנסה הלאומית ותתרום ליציבות נוספת של המשטר הקיים (זו, כשלעצמה, היתה תוצאה טבעית ורצויה, התורמת לקידמה הסוציאלית).

אילו כך היו פני הדברים, כי אז לא היה טעם לדיבורים על שום מהפכה – לא על מהפכה סוציאליסטית ולא על מהפכה "עברית", כי מהפכה יכולה להיוולד רק על רקע של שברון כללי של המשטר הקיים.

אולם אנו סבורים כי המשטר המשקי הנוכחי נושא בחובו את זרע חורבנו (בכך אין לנו צורך לשכנע את אנשי "הפעולה השמית", כי הם עצמם כתבו ונימקו זאת בסעיף 81 של מצעם). אם נכונה הערכה זו, הרי כאשר המשבר הפנימי, הטמון כבר עתה בחובו של המשטר, יופיע באופן גלוי, תהיה התוצאה הבלתי נמנעת: החרפת המצוקה של השכבות המקופחות, של מעמד הפועלים. מעמד זה ייהפך לכוח נפץ מהפכני. אנו חותרים לכך שבמצב כזה לא ינוצל חומר הנפץ הזה על ידי השלטון או על ידי מעמדות אחרים – לשם יצירת שואה לאומית חמורה יותר, או לשם כינון "סוציאליזם חופשי" קפיטליסטי מסוג זה או אחר. אלא, בונים אנו על כך שבבוא העת יתייצב מעמד הפועלים בהנהגת המהפכה ויכוון אותה בהתאם לאינטרסים ההיסטוריים שלו: שלטון על הכלכלה ועל מנגנון המדינה המהפכנית, במטרה לכונן משטר סוציאליסטי שבו יבוטל הניצול. יתר על כן, סבורים אנו כי מי שמרבה לדבר על "מהפכה" ואיננו בונה על מנהיגות מעמד הפועלים במהפכה זו, הרי או שדבריו אינם רציניים כלל, או שמתכוון הוא להשתמש במעמד הפועלים למען אינטרסים של מעמדות אחרים. בהקשר זה עלינו להעיר כי "הפעולה השמית" מייחדת במצעה את תפקיד חיסול המשטר הנוכחי ל"כוחות הדינאמיים של האומה, הנאבקים על זכותם להתבטאות ולהתפתחות חופשית". כוחות אלה יפעלו "תוך שיתוף עם המוני המקופחים הנאבקים על עצם קיומם" (סעיף 82). מי הם אותם "הכוחות הדינאמיים" (בהבדל מ"המוני המקופחים") ומה תהיה צורת "התבטאותם והתפתחותם החופשית" – זאת יכולים אנו רק להסיק מתיאור "הסוציאליזם החופשי", בו נועד תפקיד כה חשוב להון הפרטי ול"יוזמה החופשית".

הערכתנו בדבר תפקידו המהפכני המכריע של מעמד הפועלים מחייבת אותנו להיצמד למאבקיו – גם בהווה – לתמוך בהם ולהדריך אותם כמידת יכולתנו. אין אנו דוגלים בצמצום מאבק השכירים לתחום מאבקי שכר בלבד, אלא שואפים אנו לתרום להעלאתו לשלב גבוה יותר, לשלב פוליטי. אבל גם לניסיון הנרכש במאבקים מצומצמים (על שכר, על תנאי עבודה וכו') יהיה ערך עצום כאשר יגיע המאבק לשלבים הבאים.

שיקולים אלה כוחם יפה לא רק לגבי ישראל, אלא לגבי ארצות קפיטליסטיות רבות, בהן עומד המשטר הקיים לפני משבר בלתי נמנע, אולם אצלנו מצטרף לכל אלה שיקול נוסף.

כי בישראל עדיין לא קיים איגוד מקצועי של ממש, אפילו לא כזה הנאבק רק על שכר ותנאים סוציאליים. תחת זאת קיימת "הסתדרות", אשר במתכונתה הקיימת מהווה אחת הזרועות העיקריות ואחד מבסיסי המשען החשובים של המערך הקיים ואשר תפקידה הוא – בלימת מאבק השכירים.

בתנאים אלה מהווה מאבק השכירים בישראל למען איגוד מקצועי של ממש גורם בעל חשיבות פוליטית מיוחדת; מאבק זה, בו הם מוצאים עצמם מול הנהגת ההסתדרות, מוליך באופן טבעי למאבק בינם לבין המשטר, שאינו רוצה להשמיט מידו את עמדת הכוח הזו. ומצד שני, אם וכאשר יוכתר המאבק בהצלחה, יביא הדבר להחלשה ניכרת של עמדות השלטון.

*     *     *

כאלה, בקווים כלליים, הן השקפותינו והערכותינו. ואם מאן דהוא חולק עליהן – יבושם לו; אך אנו איננו מתכוננים להחליף אותן במבוכה ובטשטוש הנמכרים בימינו בזיל הזול מעל דוכניהם של אובדי דרך למיניהם.