"שברו את הכלים ולא משחקים". המשחק נגמר. הצהרתו הידידותית של נשיא ארצות הברית, לינדון ג'ונסון, על שיתוף פעולה אמריקאי-ישראלי במחקר אטומי להתפלת מי ים סתמה, כנראה, את הגולל על שעשועי "האטומיקה הצבאית" [מילה שמחקה הצנזורה].
המצב הזכיר מתחילתו משחק "פורימי" לאומי. בראשית התחפש הכור בדימונה למפעל טכסטיל. לא ארך הזמן וארצות הברית גילתה מהותו של המתחפש מאחורי מדי הטכסטיל הססגוניים. ישראל נאלצה להודות בקיומו של הכור הסודי, אך הצהירה שנועד ליצירת חשמל והתפלת מי הים (ים המלח?).
מסכי הסודיות המשיכו להתנופף, כשמדי פעם נחשף טפח אחר ממערומיו של הכור. לפני כחודשיים הפתיע ח"כ בן גוריון את הציבור בהצהירו בפני העיתונאי האמריקאי סולצברג, שהכור בדימונה ינוצל לצורכי [צנזורה]. בחודש שעבר חזר והזהיר תת או סגן שר הביטחון, שמעון פרס: "כוח ההרתעה [צנזורה] חיוני להמשך קיומה של מדינת ישראל".
מעל כל בימת הסברה הצהירו הדוברים הרשמיים כי פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני כמוהו כאיבוד לדעת של ישראל.
הנסיגה הפתאומית של ישראל עוררה מיד שורה של שאלות חדשות והזכירה סדרה של שאלות ישנות.
כיצד ויתרה ישראל בן לילה על [צנזורה] "החיוני לעצם קיומה"?
האם יש הצדקה כל שהיא למאות מיליוני הדולרים שהושקעו בחולות דימונה?
מדוע ממשיכה ממשלת ישראל להתנגד לכל יוזמה לפירוז האזור מנשק גרעיני?
ספר אדום, הבולט עם סימן שאלה גדול על כריכתו, שהוציא הוועד לפירוז גרעיני של האזור, מנסה להשיב על שאלות אלו ושאלות אחרות.
ביקורתו של הספר על תוכניות הפיתוח הגרעיני נכונה ואמיצה. בסדרת מאמרים מוכיח הספר צעד אחר צעד את אווילותה של "מדיניות האטום" של ממשלת ישראל.
הכישלון הראשון הוא האיוולת המדינית. כנגד טענת החוגים הרשמיים שנשק אטומי יביא לייצוב האזור ויכריח את הערבים להכיר בקיום המדינה, מעלים חברי הוועד טענות כבדות. "איזון האימה" הקיים בין שתי המעצמות משמש "הוכחה" שהאטום יביא גם באזור "דו-קיום בשלום". זו טענתם המרכזית של "חוגי הביטחון".
הספר מפריך לא רק את הטענה ש"איזון האימה" הוא פתרון ליחסי המעצמות הגדולות, אלא שטיעון זה לא רלוונטי כלל וכלל לאזורנו.
כל אחת משתי המעצמות הגדולות שתפתח בהתקפת פתע חייבת לקחת בחשבון "מכת נגד" של כוח מחץ גרעיני, אם מצוללות אטומיות, אם מבסיסי שילוח תת קרקעיים סודיים.
בין ישראל וערב שיקול כזה אינו קיים. התקפת פתע גרעינית על ישראל תכריע את הכף. השטח המצומצם של מדינת ישראל וחוסר היכולת להשיב את "מכת הנגד" יקבעו גורלה של המדינה תוך דקות ספורות.
נקודות ביקורת חמורות אחרות שמעלה הספר הן לגבי דרכי הביצוע. תקציבי ענק של מאות מיליוני דולר הועמדו לרשות "חוגים מסוימים" ללא כל אפשרות ביקורת ציבורית. לאחר התפטרות כל חברי הוועדה לאנרגיה אטומית נשארה האופציה הגרעינית בידי קבוצה קטנה עוד יותר של אנשים והוציאה מהמשחק חלק הארי של הכוח המדעי בישראל. בנייתו של הכור הרחק משפת הים הוציאה מכלל אפשרות הפיכתו למתקן התפלת מי ים או אפילו תחנת כוח חשמלית. לכן, במקרה של כניעה ללחץ אמריקאי או חוסר אפשרות הקמת מפעל הפרדה כימי (החיוני לייצור הנשק הגרעיני), או חוסר מקורות לדלק המתאים, הופך הכור באמת למפעל בדים.
למרות הביקורת המבוססת והמוצדקת שמעלה הספר, לוקה הוא בטעות יסודית.
חברי הוועד לפירוז מקבלים למעשה את התיזה היסודית של מעצבי המדיניות הישראלית. הם מסכימים עם שמעון פרס, שאין פתרון לשאלת יחסי ישראל-ערב אלא כוח ההרתעה. הוויכוח שלהם עם מערכת הביטחון [מתנהל] רק על סוגו של כוח ההרתעה. לדעתנו, חייבת הביקורת להיות עמוקה הרבה יותר. בדיוק כמו ששטחה הקטן של מדינת ישראל הופך את הנשק האטומי סכנה לקיום המדינה, כך גם כל כוח הרתעה אחר. בסופו של דבר, גודלה של מדינת ישראל לעומת העולם הערבי העצום סביבה, יגרום לאותה תוצאה עצמה. לכן חייבת ישראל לחדול מהתבססותה על "כוח ההרתעה" כתרופה לכל בעיה מדינית. יהיה זה כוח הרתעה אטומי, מולקולרי, סילוני או רקטי, [צנזורה] חייבת לחתור לא להקפאת המצב אלא לשינוי קיצוני שלו.
לכן נצטרף בכל לב לתביעתם של חברי הוועד. גם אנו נדרוש פירוז של האזור כי [צנזורה] הגיעה המדיניות הישראלית הרשמית, הרבה מעבר גבולות האבסורד. אולם, בד בבד עם כך נדרוש שינויה של המדיניות שהביאה למצב זה. הסתמכות על נשק גרעיני פירושה צעד של יאוש. אנו מציעים צעד של תקווה. מתקפה של שלום במקום התקפה של טירוף.
