התיאטרון הקאמרי;
המחזה – ארנולד ואסקר;
עברית – יורם קניוק;
בימוי – עודד קוטלר.
_________
"צ'יפס עם כל דבר" הוא מחזהו האחרון של אחד הנציגים הבולטים במחזאות האנגלית הצעירה, ארנולד ואסקר.
המחזאי, בן למשפחה פרולטארית יהודית באיסט-אנד (הרובע המזרחי של לונדון), ידוע בהשקפותיו השמאליות, המוצאות ביטוי במחזותיו.
הרקע למחזה, המוצג עתה על קרשי ה"קאמרי", הוא מחנה טירונים אי שם באנגליה. התרחשויותיו מבוססות על רשמיו האישיים של המחזאי בתקופת שירותו בצבא.
אין זה מחזה "גדול", דמויותיו שטוחות ברובן ומשורטטות לעתים בקווים גסים, ללא כל חדירה לעומק. עם זאת, זהו מחזה רב עוצמה, בעל מטען דרמטי רב, בנוי היטב, בעל עלילה מרתקת ואף משכנע בכנותו.
ואסקר מתאר במחזהו את השתקפותה של המציאות המעמדית בצבא של "הוד מלכותה" כפי שהיא מתבטאת בחייה של יחידת טירונים.
גיבור המחזה הוא צעיר ממוצא מיוחס, בשם פיפ תומפסון, בנו של גנרל ששירת בהודו. הוא מחליט "לרדת אל העם", להיטמע בין הטירונים הפרולטארים, נערי הרחוב חסרי ההשכלה ועילגי הלשון.
פיפ מנסה להמריד את החיילים נגד הניסיונות לשבור את רוחם ואת אישיותם, המכוונים לעשות אותם "יחידה אחת".
הקצינים במחנה, לעומת זאת, אינם רואים בעין יפה את ירידתו של פיפ. הם מנסים, בתחבולות שונות, להחזירו לשורותיהם.
פיפ מבקש להצטרף אל יחידות השירותים שברחבי האימפריה, אליהן יישלחו חבריו לצריף. אך הקצינים תובעים ממנו ללכת לקורס קצינים – כיאות לבן מעמדו. פיפ מסרב ואז מפעילים נגדו את כל האמצעים העומדים לרשות הפיקוד, כדי לשוברו.
ואמנם הוא נשבר, לבסוף. הדבר קורה דווקא בשעה שהוא מתחיל לרכוש את אהדתם של טירוני כיתתו וליהפך למנהיגם. לעיני חבריו מכריחים אותו המפקדים לבצע דקירת כידון לפי כל הכללים – שאגה פראית ו"רצח בעיניים". השפלתו הפומבית שוברת את רוחו והוא נכנע ונרשם לקורס קצינים.
כאן באה נקודת המפנה במחזה. שעה שאת החייל האריסטוקרטי מצליחים לשבור בדרך כמעט "אלגנטית", נכשלים הקצינים בניסיונם למחוק "חיוך טיפשי" מעל פרצופו של חייל חסר השכלה, קטן קומה ועלוב מראה. כשחייל זה, המכונה "סמיילר" (בגלל חיוכו הנצחי, המרגיז כל כך את המפקדים), חוזר לחדרו, פצוע ברגליו כתוצאה מה"טיפול" שקיבל בהיותו במעצר, לאחר שהוא נכשל בניסיון בריחה, עומדים החיילים לצידו ומסרבים להרשות לקצין להחזירו לחדר המעצר.
אותם פרחחים פרולטארים, שלדברי הגיבור "אוכלים צ'יפס עם כל דבר ומולידים צאצאים", מתחילים להבין את משמעות הדברים שנאמרו להם לפני כן על ידי האריסטוקרט המתמרד, אך דווקא בשעה זו בוגד בהם פיפ – היחיד שהיה מסוגל להנהיגם – ועובר לצד השני של המתרס.
ההצגה
עודד קוטלר, שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו בתיאטרון מקצועי, עשה כאן ממש מלאכת מחשבת. ההצגה שוטפת בקלות ובקצב, והיא מסעירה ומרתקת מרגע עליית המסך ועד רדתו. בניינה של כל סצינה מדויק להפליא והמעבר מתמונה לתמונה מתרחש בשניות אחדות, בקצב של סרט קולנוע.
הישגו הגדול של הבמאי הוא לא רק ב"העמדת" המחזה, אלא בתפישת רוחו ומהותו. קוטלר הצליח ליצור, באמצעים מועטים, את אווירתו הקשוחה של המחזה, הבאה גם להפגין את נוקשותה של המסגרת הצבאית.
כמו כן, הצליח הבמאי להמחיש כהלכה את ההווי המיוחד של מחנה טירונים. אמנם, המחנה שב"צ'יפס" – על אימרותיו וקללותיו – מזכיר את ההווי במחנות צה"ל, וייתכן שדבר זה פוגם באותנטיות של ההצגה, אולם, מאידך, מקרב הדבר את המחזה לקהל הישראלי, כי סדנא דארעא חד הוא.
את קוטלר יש לשבח במיוחד על שלוש סצינות, הזוכות לתשואות סוערות באמצע ההצגה:
מסיבת חג המולד. מפקד היחידה מבקש מהחיילים לרקוד טוויסט, כדי לגחכם ולהשפילם. גיבור המחזה מונע זאת, ופורץ בשיר איכרים עתיק. כל החיילים מצטרפים אליו, והשיר הופך לקריאת מרד, המוציאה את המפקד מכליו. זה האחרון מאשים את הגיבור ב"הסתה למרד". אגב, בסצינה מרשימה זו יש אף משום רמז על תפקידה החברתי של האמנות.
הברחת המים למחנה, ממש מתחת לאפו של הזקיף. תמונה זו מבוצעת בדייקנות מופתית, שהוגדרה על ידי רבים כדייקנות של מחול באלט.
ניסיון הבריחה של סמיילר, בביצועו המצוין של השחקן אהרון אלמוג.
לזכות הבמאי יש לזקוף גם את משחק הצוות המגובש והמלוכד של השחקנים הצעירים, שרובם לא הופיעו עד כה על קרשי תיאטרון מקצועי.
על אף כל השבחים, אין להתעלם ממספר ליקויים בהצגה – חלקם באשמת הבמאי והשחקנים, וחלקם באשמת המחזאי עצמו.
נראה שהבמאי לא נתן דעתו כראוי למשחקם של המבוגרים, המגלמים את דמויות הקצינים. אמנם, גם במחזה משורטטות דמויות אלו בקווים בודדים, ללא חדירה לעומק, אך גם המעט שבטקסט לא הוגש כראוי. במשחקם של אריה קאסבינר ועמנואל בן עמוס יצאו דמויות הקצינים חיוורות ומטושטשות. אורי לוי טוב בכמה סצינות, אך חיוור למדי באחרות.
מגרעת נוספת, המצויה במחזה, ושעליה לא הצליח הבמאי להתגבר, היא תיאור המעבר של גיבור המחזה, פיפ תומפסון, "לצד השני". בגידתו באה קצת במפתיע. אמנם היא תוצאה של התפתחות הדמות, אך דומה שהיא באה מוקדם מדי, בטרם היות הגיבור בשל לכך. לכן נראית היא מאולצת ומלאכותית.
דבר זה נובע גם ממשחקו של עודד תאומי בתפקיד הראשי. תאומי היה סימפטי מדי ולא הבליט את הסנוביות של פיפ.
לעומתו כישלונו היחסי של תאומי בגילום דמותו של האריסטוקרט המורד מצטיין במשחקו נתן כוגן בתפקיד הרב"ט הקשוח, אך טוב הלב. (הוא מזכיר בהופעתו את הרס"ר חזי, שאימן את החיילים בת"ס-תס"ח, וייתכן שבגלל זאת החליט להסיר בהצגת הבכורה את השפם שהודבק לו בהצגות ההרצה). כן יש לציין לטובה את יורם גאון, בתפקיד צ'ארלס ("צ'ארלי"), החייל החביב, אשר לקראת סוף המחזה מנסה, לשווא, להתקרב לפיפ ולהשקפותיו.
בסיכום: אנו ממליצים בכל לב.
