הקמת הממשלה החדשה באיטליה, בהשתתפות הסוציאליסטים, לא פתרה את המשבר הפוליטי האיטלקי. סימן ראשון לכך הוא הפילוג במפלגה הסוציאליסטית עצמה ופרישת ה"מיעוט" השמאלי, אשר קיבל למעלה מ-40% של הקולות בוועידתה האחרונה של מפלגה זו.
מה הם שורשי המשבר?
מאז סוף מלחמת העולם השנייה, השלטון באיטליה הוא בידי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, שזכתה מ-1948 עד 1958 לרוב מוחלט בפרלמנט ומחזיקה עתה ברוב יחסי. שלטון זה לא ידע לפתור אף אחת מהבעיות היסודיות של החברה האיטלקית. המפלגה הנוצרית קוצרת בבחירות את קולותיהם של בני כל המעמדות ורוב מצביעיה הם איכרים ופועלים הקשורים אליה על ידי אמונתם הדתית. אך לעומת זאת, קטן הרבה יותר אחוז הפועלים והאיכרים בין חברי המפלגה, וההנהגה היא ברובה ימנית. האגף השמאלי שלה, אם כי הוא מונה בין שורותיו כמה מנהיגים מתקדמים לא פחות ממנהיגים סוציאליסטיים רבים, נתון בשבי ההנהגה הימנית.
התפתחות כלכלית – וקיפאון חברתי
בעשר השנים האחרונות, תחת שלטון הנוצרים-דמוקרטים, ידעה איטליה התפתחות כלכלית סוערת – "נס כלכלי" איטלקי, הגדול אפילו מן הנס הכלכלי הגרמני המפורסם. אולם התפתחות כלכלית זו רק הבליטה את הפיגור של כל המבנה החברתי באיטליה:
- לא נעשתה שום רפורמה קרקעית ממשית.
- לא נעשה כמעט דבר כדי לבצע למעשה את האוטונומיה של האזורים השונים, המובטחת להלכה בחוקת המדינה.
- לא נעשה כמעט דבר לפתרון בעיית הדרום המפגר.
- יחד עם העלייה הכללית ברמת החיים גדל הפער, גדל הקיטוב החברתי – פער בין אזורים מפותחים לבין אזורים מפגרים; בין העיר לבין הכפר; בין הבורגנות לבין הבורגנות הזעירה, הפועלים והאיכרים; בין המונופולים המתחזקים לבין התעשייה הקטנה המתנוונת.
- לא נעשה כלום לקראת רפורמה בבתי הספר; נהפוך הוא – הממשלה תמכה בבית הספר הפרטי של הכמרים, המעניק השכלה ברמה ירודה יותר, כנגד בית הספר הציבורי-ממלכתי.
בידי הנוצרים-דמוקרטים נשארה אפשרות אחת – "הפתיחה שמאלה", כלומר ממשלה בתמיכת הסוציאליסטים.
אולם גם ממשלה זו לא פתרה שום בעיה, כי אנשי השמאל במפלגה השלטת, שהרכיבו את הקואליציות ה"שמאליות", נכנעו ללחצם של מנהיגי מפלגתם הימניים. הרפורמה היחידה שבוצעה היתה – הלאמת חברות החשמל. הסיבה: משק החשמל פיגר אחרי ההתפתחות הסוערת של התעשייה, באשר ההון הפרטי לא התלהב מהשקעות לזמן ארוך בבניית סכרים ותחנות כוח בהרים. לכן זכתה רפורמה זו בתמיכה כללית מצד הבורגנות התעשייתית. על חברת החשמל המולאמת השתלטו יסודות ימניים.
בפנים או בחוץ
בבחירות האחרונות נסתמנה איפוא עלייה נוספת בקולות הקומוניסטים, עלייה קטנה של הימין, ירידה של הנוצרים וירידה קטנה של הסוציאליסטים. המשבר החריף, הוקמה ממשלת מיעוט זמנית, על טהרת הנוצרים-דמוקרטים. עד לוועידת המפלגה הסוציאליסטית היה ברור שאי אפשר לחזור לממשלה שתתבסס על תמיכת הסוציאליסטים ושלא תבצע שום רפורמה, אך הדעות בוועידה נחלקו. פייטרו נני, מנהיג המפלגה, הביע את הדעה שאסור לתת למשבר להימשך. הוא טען כי משברים פרלמנטריים ממושכים הם שהביאו לעליית הפאשיזם באיטליה בשנות העשרים, ולעלייתו של דה גול בצרפת לפני שנים אחדות. לעומתו, ביסס השמאל במפלגה את טיעונו על אותן דוגמאות היסטוריות – בצירוף הסבר אחר: דווקא העובדה שהסוציאליסטים לא ידעו להביא למימוש תביעות העם והסתבכו בפרשות מכוערות עם הימין, היא היא שגרמה לייאוש ההמונים ולעלייתו של הפאשיזם או הגוליזם.
נני טוען, שהדבר החשוב הוא לשבת בממשלה. לא חשוב כל כך מה תהיה הפרוגראמה של הממשלה העתידה לקום בהשתתפות הסוציאליסטים – העיקר הוא ששרים סוציאליסטים יאחזו ולו גם במקצת בהגה השלטון. אופוזיציה פרלמנטרית, ולו גם חזקה, לא תוכל לעשות מה שתעשה שותפות בממשלה – אפילו שותפות של פשרה.
גם לשמאל לא היו אשליות על סיכוייה של אופוזיציה פרלמנטרית; אך הם העריכו היטב את המצב המהפכני ברחוב. הם העריכו שבלחץ הרחוב אפשר להשיג יותר מאשר באמצעות ישיבה בכורסאות הממשלה והם הבינו שיוכלו להנהיג את הרחוב (יחד עם הקומוניסטים) רק אם לא ייכנעו לפשרה רקובה בממשלה.
נני בוחר בקריירה חדשה
אם כי המלה "מהפכה" נעלמה מזמן מהמילון של המפלגות הקומוניסטית והסוציאליסטית באיטליה, מוגדר המצב שם על ידי משקיפים רבים כמהפכני. לפני חודשים אחדים שוחחתי ארוכות עם אחת מפעילות המפלגה הסוציאליסטית בקרב הסטודנטים, הנוטה לקו של נני יותר מאשר לזה של השמאל. בסיום השיחה שאלתי אותה מה יהיה, לדעתה, אם לא תקום באיטליה ממשלה שתבצע את הרפורמות היסודיות. להפתעתי ענתה היא בפשטות – "אני יודעת? כנראה שתהיה מהפכה".
אמנם צודקים מנהיגי השמאל באיטליה בהערכתם ששום מהפכה לא עומדת שם על הפרק כרגע, ואפשר להבין (אם כי לא להצדיק) את הוצאת המילה הזאת מנאומיהם; אך עובדה היא שלחץ הרחוב הולך וגובר ומפתיע לעתים קרובות בעוצמתו את המנהיגים הללו גופם. מעניין לציין, כי דווקא שביתות ומאבקים למען דרישות ארוכות-טווח, בעלות אופי מדיני, זכו להצלחה עוד יותר ממאבקים על בעיות יום-יומיות.
המאבק בין שתי הגישות בוועידה הסוציאליסטית היה חריף ונסתיים בניצחון – ברוב קטן – של נני. התחיל המשא ומתן הקואליציוני. הסוציאליסטים יושבים בממשלה – אבל לא במשרדים המכריעים. ולעומת זאת, בין השרים הנוצרים לא בולטים דווקא יסודות שמאליים, כך שהממשלה הנוכחית היא אולי יותר ימנית מהממשלות הקודמות, אשר היו מבוססות על האגף השמאלי של הנוצרים-דמוקרטים. בלהיטותו הרבה להפסיק בסוף ימיו את הקריירה שלו כאופוזיציונר ומהפכן ולהתחיל בקריירה של מיניסטר, בגד פייטרו נני לא רק במפלגתו-שלו אלא בנוצרים השמאליים עצמם. הרפורמה היחידה הנראית עתה מובטחת פחות או יותר היא העברת האדמות העירוניות לבעלות העיריות, לשם מניעת ספסרות בקרקעות. שוב – רפורמה הנתמכת גם על ידי הבורגנות התעשייתית.
כוח חדש בזירה
צירי האגף השמאלי של המפלגה הסוציאליסטית סירבו להצביע בעד הממשלה. ההחלטה של הנהגת המפלגה להטיל עליהם סנקציות גרמה סופית לפילוג. וכך, נני, אשר יכול היה, על ידי עמידה על דרישות השמאל, לחזק את האגף השמאלי במפלגה השלטת ואולי אף להביא לפילוגה, הביא בכניעתו לפילוג מפלגתו שלו.
הממשלה האיטלקית נהנית גם היום מרוב פרלמנטרי יציב – אך זה פותר את המשבר רק למראית עין. המשבר טמון בעצם הפיגור של החברה האיטלקית. הפילוג האחרון יחליש זמנית את כוחו של השמאל, אבל הוא מעמיד לפני העם את הבעיות באורן הנכון ועתיד הדבר לחזק את תביעות השמאל – אם לא בפרלמנט, בוודאי ברחוב. המפלגה הסוציאליסטית השמאלית החדשה, המשוחררת ממעמסת האגף הימני, עקבית לא פחות – ואולי אף יותר – מהקומוניסטים בדרישות שמאליות, ושלא כמו הקומוניסטים, אין היא קשורה בהתחייבויות בינלאומיות מגבילות. יתרון נוסף שלה, לעומת הקומוניסטים – הדמוקרטיה הפנימית השוררת בתוכה. עתידה היא אפוא למלא תפקיד נכבד בהנהגת מאבקי השמאל באיטליה.
