אל אינדקס יוקר המחיה מצטרף בימים אלה חבר חדש – חוליה חדשה בשרשרת התרמיות הרשמיות נגד השכירים. השלישייה הקדושה – הממשלה, ההסתדרות והתאחדות בעלי התעשייה, החליטו על הקמת המוסד לבדיקת התפוקה הלאומית.

*     *     *

לשם מה הוקם המוסד החדש? מבחינה מדעית-כלכלית טהורה אין בו כל צורך. כי בבנק ישראל, שהוא הבנק הממלכתי של המדינה, קיימת מחלקה מיוחדת למחקר כלכלי, אשר אחד מתפקידיה הוא דווקא לחקור את התפוקה הלאומית, את הפריון בכל ענף לחוד ובמשק כולו. ממצאי מחלקה זו מתפרסמים שנה שנה בדו"ח בנק ישראל היוצא לאור בחודש מאי.

אין זה מקרי איפוא, ששום כלכלן רציני לא רצה להתייצב בראש המוסד החדש, ולהכתים בכך את שמו הטוב כאיש מדע.

כי לכל הנוגעים בדבר ברור, שתפקידו היחידי של המוסד יהיה לספק מסקנות שהוזמנו מראש על ידי מרכז מפא"י, שר המסחר והתעשייה ובעלי ההון. למסקנות מוזמנות מראש אלה יוסיף המוסד תעודת הכשר "מדעית".

ובכן, מדוע בכל זאת הוקם המוסד ה"מדעי" הזה דווקא עכשיו? הסיבה לכך נעוצה במצבו הנוכחי של המשק הישראלי. על המשק עוברת עכשיו תקופת התרחבות וגאות, כתוצאה מן הבנייה המוגברת וזרימת הון ממקורות חוץ. אחת התוצאות של התרחבות זו היא המחסור בידיים עובדות – בייחוד בתעשייה ובבנייה.

בכל ארץ קפיטליסטית נורמלית היו האיגודים המקצועיים מנצלים מצב זה ומציגים תביעות להעלאה ניכרת ביותר בשכר. התעשיינים לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ – הן בגלל רצונם לממש רווחים במהירות (ולכן לא להסתבך בשביתות) והן בגלל המחסור בידיים עובדות וההתחרות הנגרמת על ידי כך בין הקפיטליסטים על השגת כוח עבודה מקצועי.

*     *     *

רק בישראל, שבה אין לפועלים כלל איגוד מקצועי אמיתי, אלא "הסתדרות" אשר תפקידה העיקרי הוא לרסן את מאבק הפועלים – רק בישראל אפשר היה להכריז דווקא בתקופה כזו על מדיניות הקפאת שכר.

אולם חבל ההקפאה כבר נמתח עד קצה גבול היכולת – ואולי קצת מעבר לזה. המצב הכלכלי האובייקטיבי מצד אחד, ותביעותיהם של הפועלים במקומות העבודה מצד שני, אינם מאפשרים להנהגת ההסתדרות להמשיך עוד שנה במדיניות ההקפאה האהובה עליה. אפילו מנהיגי ההסתדרות נאלצו להכיר בכך שעלייה מסוימת בשכר היסוד היא בלתי נמנעת. מעתה דאגתם העיקרית היא להקטין עד כמה שאפשר תוספת שכר בלתי נמנעת זו. על כן הציעו הם להקים את "המוסד המדעי". שימו לב: ההצעה לא יצאה מחוגי הממשלה או מחוגי התעשיינים – אם כי חוגים אלה קפצו עליה בשמחה מובנת; יוזמי ההצעה היו דווקא אנשי ההסתדרות, אשר תפקידם הוא, לכאורה, לנצל את המצב לשם העלאה ניכרת מאוד בשכר!

מוסד זה צריך לקבוע בכמה עלתה, במשך שנה נתונה, התפוקה הלאומית למועסק (– כלומר התפוקה הלאומית הכוללת מחולקת במספר העובדים) וההסתדרות התחייבה שלא תדרוש בשום שנה עליית שכר הגדולה יותר משיעור זה.

נניח אפילו לרגע שהנתונים שיפרסם המוסד הזה יהיו נכונים, מדעיים, וישקפו נאמנה את המציאות, גם אז פירוש הכרזתה של ההסתדרות הוא שהיא מסכימה להקפאת חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית – ההכנסה הלאומית תעלה בשיעור מסוים והכנסת העובדים תעלה באותו שיעור עצמו. אולם אחד מתפקידיו העיקריים של איגוד מקצועי הוא להעלות את חלקם של השכירים בהכנסה הלאומית – על חשבון הרווחים של בעלי ההון. יש לציין במיוחד שדווקא בארצנו חלקם של השכירים בהכנסה הכללית – ובייחוד חלקם של השכירים בענפים היצרניים, בתעשייה בכלל ובענף המתכת בפרט – הוא נמוך ביותר; ואילו שיעור הרווחים של בעלי ההון הישראלים הוא מן הגבוהים בעולם.

*     *     *

נשאלת איפוא השאלה: מי ייפה את כוחם של עסקני ההסתדרות להכריז בפני בעלי ההון על נכונותם להמשיך ולהקפיא את המצב הקיים? מי נתן להם את הרשות להודיע – כביכול בשם כלל השכירים – על ויתור מראש על כל ניסיון להגדיל את חלקם בעוגה הלאומית? האם זהו תפקידם של מנהיגי איגוד מקצועי?

גם מבחינת "האינטרס הכללי" של המשק, הקפאת המצב הנוכחי היא מזיקה. כי, כאמור, דווקא בענפים היצרניים נמוכה ביותר הכנסתם של העובדים. פועלי המתכת, למשל, הם מן המקופחים ביותר בין כלל העובדים בארץ. תוצאת המצב הזה היא בריחת כוחות צעירים מעולים – מיטב כוח העבודה! – מן הענפים הללו. ודבר זה מזיק אפילו לבעלי ההון באותם ענפים. לכן כניעת ההסתדרות אינה רק בלתי מוצדקת מבחינה מעמדית, אלא אפילו משוללת כל צידוק כלכלי – גם מנקודת הראות של התיאוריות הכלכליות הבורגניות.

אולם, כל מי שמכיר את תעלולי הממשלה עם אינדקס יוקר המחיה יכול לתאר לעצמו כיצד ישתעשעו האדונים ספיר, בקר ושות' עם הצעצוע המדעי החדש.

*     *     *

את האינדקס מזייפים על ידי כך שסמוך ל"יום הקובע" לחישוב האינדקס מוזילים הם – למשך תקופה קצרצרה – כמה מצרכי מפתח. על ידי כך מתאזנת עליית המחירים המהירה עם זחילה איטית של האינדקס. אגב, מסיבה זו הם היו מעוניינים בכך שהאינדקס יחושב רק מספר קטן של פעמים בשנה – פעמיים או פעם אחת (ירקות ופירות!).

בקשר לעליית הפריון המצב קצת אחר. כאן מחייב האינטרס של התעמולה הממשלתית להצביע דווקא על עלייה גדולה בפריון הייצור. אולם גם לכך ימצאו מנהיגי הפועלים המסורים שלנו עצה "מדעית" מתאימה. הנה כבר מדברים הם על כך שלא את כל עליית הפריון יש לזקוף לזכות מאמצי הפועלים. לדבריהם, חלק מהפריון נובע מהכנסת שכלולים טכניים והשקעות הון למפעלים. בדאגתם הרבה פן "יקופחו" בעלי ההון וייאלצו לשלם לפועלים תוספת שכר לא תמורת הזעה נוספת, אלא תמורת השקעה נוספת שהם עצמם השקיעו, שוכחים חובבי המדע שלנו לספר לפועלים מנין לקחו בעלי ההון את הון ההשקעות שלהם.

האמת היא, כמובן, שאותו הון נעשה – במקרה הטוב ביותר – על חשבון עבודתם של הפועלים, כתוצאה מניצולם של הפועלים. ובמקרים רבים – רבים יותר מדי – ההון הזה הוא פשוט מתנה שהממשלה עצמה מעניקה לילדי טיפוחיה, בעלי ההון, מכספי הציבור, מן המסים שהיא גובה מן השכירים וכן מן התרומות הנאספות בחו"ל "למען העולים החדשים".

*     *     *

פועלי ישראל מוזהרים שלא ללכת שולל אחרי התרמית החדשה, וללמוד מניסיונם המר בקשר לתרמית הקודמת של "הקפאת השכר ויציבות המחירים".

העלאות בשכר ושיפור התנאים הסוציאליים יש לדרוש ללא כל קשר ל"נתונים המדעיים" המפוברקים על ידי [שר האוצר, פנחס] ספיר ו[מזכ"ל ההסתדרות, אהרן] בקר, בחסותם האדיבה של האדונים מהתאחדות בעלי התעשייה.