המאורעות האחרונים בקפריסין וועידת הפיסגה האחרונה נדונו בשורת מאמרים ב"אתגר" וב"העולם הזה".

  • "אי האהבה" (א. אבנרי, "העולם הזה", 1.1.64)
  • מוביליזאציה" (א.אבנרי, "העולם הזה", 15.1.64)
  • "התיתכן מדינה אחת לשתי אומות?" (ב. עמרי, ג. שמש, "אתגר", 9.1.64).

במאמרים אלה מתגלה מחדש השקפת היסוד של "הפעולה השמית" על בעיית ישראל-ערב; דהיינו, הרעיון בדבר השתלבות "אוגדת הירדן" (איחוד של יהודי ישראל וערביי הגדה המערבית של הירדן) ב"מרחב השמי".

למרות החיוב המסוים שישנו ברעיונות "הפעולה השמית" (שנעמוד עליו בהמשך הדברים), יש להעבירם תחת שבט הביקורת. זה יועיל גם להוגי הרעיונות וגם לאלה הקולטים או עתידים לקלוט אותם.

הוויכוח העשוי להתעורר בעקבות מאמר זה בוודאי שיסייע לליבון בעיות ישראל-ערב אצל כל אלה המחפשים פתרון של ממש לבעיה.

אידיאל על-לאומי

"לאומים שונים מסוגלים בהחלט לשכון יחד, בצוותא, במסגרת מדינית אחת. הדבר מוכח לעינינו בכמה מדינות, אך אף באחת מהן אין משטר דו-לאומי פורמאלי, אלא משטר השונה במהותו לגמרי.

"המשותף לכל המדינות האלה הוא זה:

"קיומו של אידיאל העומד מעל ללאומים, אידיאל מאחד ומלכד, שבני כל הלאומים במדינה דוגלים בו, והמוצא את ביטויו בכוח מדיני ממשי.

"לדעתי, הדוגמה המוצלחת ביותר לכך היא המדינה היוגוסלבית, בה גרים יחד שבעה לאומים. לפני מלחמת העולם השנייה היתה זו מדינה של שנאה הדדית, בה שיעבדו הסרבים את שאר הלאומים, עד שבא טיטו, בן האומה הקרואטית המשועבדת, אחד המדינאים הגדולים של דורנו, ויצר יצירה מדינית הראויה להערכה.

"יוגוסלביה המודרנית היא פדרציה, בה יש לכל אחד מן הלאומים מסגרת מדינית משלו. אך מעל לכל המסגרות האלה עומד הרעיון המאחד את הקומוניזם היוגוסלבי המיוחד, העל-לאומי והרב-לאומי. הכוח השולט במדינה אינו נחלת עם אחד, אלא המפלגה הקומוניסטית הכל-לאומית.

"פתרון כזה נמצא גם בברית המועצות – והוא נראה יציב ובר קיימא.

"פתרון דומה נמצא בשווייץ הדמוקרטית, שם איחדה שותפות השבועה ההלווטית שלושה עמים ללאום אחד.

"לקראת פתרון דומה חותר הרעיון השמי, המבקש לשלב את הלאומיות העברית והלאומיות הערבית במסגרת אידיאל שמי עליון, אשר יאפשר קיום בצוותא של ישראל ומדינות ערב במסגרת של איחוד מרחבי כולל" (א. אבנרי, "אי האהבה", "העולם הזה", 1.1.64).

הניסוח – בהיר. השיקולים – משכנעים. הדוגמאות של יוגוסלביה וברית המועצות – משכנעות (עניין השבועה ההלווטית בשווייצריה – קצת פחות). אבל המסקנות! איזה מסקנות!

במקום הפרימאט הלאומי, דהיינו הלאומנות, הנציונליזם, השוביניזם, מנסה אבנרי להעמיד את האידיאל השמי, דהיינו את עניין מוצאם הגזעי המשותף (אולי!) של היהודים והערבים. אם לדבר ברורות, עניין המוצא הגזעי-היסטורי המשותף הוא, במהות, עניין גזעני.

נניח לרגע, לצורך הוויכוח, שהוכח כי ליהודים בישראל – ל"עברים", כלשון אבנרי – יש מוצא גזעי משותף עם הערבים; ראשית – מה בדבר שאר היהודים בארצות הברית? שנית – וזה העיקר, האם מוצא גזעי משותף יכול לשמש בסיס לאיחוד מדיני כיום?

התמורות הפוליטיות המתחוללות כיום נובעות מסיבות כלכליות, מדיניות וחברתיות הנעוצות במציאות הנוכחית, אולי בעבר הקרוב (של כמה עשרות שנים), אך בוודאי לא מסיבות שמקורן בהיסטוריה הרחוקה.

נגד הגיאו-פוליטיות

אפשר לומר כי כל רעיון המוצא הגזעי המשותף של ה"עברים" והערבים נועד רק לשמש לבוש חיצוני, אידיאולוגי, לשותפות האינטרסים בין היהודים והערבים בפלשתינה.

שותפות זו נובעת, לדעת אנשי "הפעולה השמית", מכך שהשטח של פלשתינה (מהירדן עד הים התיכון ומהרי הלבנון עד מדבר סיני) מהווה חטיבה כלכלית וגיאוגרפית אחת שלמה.

ידוע כי כאשר אנשים באים לעשות היסטוריה, הם אוהבים להתחפש לדמויות מן העבר ולכנות מוסדות חדשים בשמות ישנים. תחפושת זו נועדה בעיקר לקרב את החדש לא רק להיגיון, אלא גם אל הרגש. והנה, התחפושת של "הפעולה השמית" (באם כך היא מבינה את "האידיאל השמי") היא דוחה ולא מקרבת.

האידיאלים החברתיים במאה העשרים הם מעטים למדי.

ישנו האידיאל הלאומי – הרואה את האומה מעל לכל.

ישנו האידיאל המעמדי – הרואה את המעמד מעל לכל.

ישנו האידיאל הגזעי – הרואה את הגזע מעל לכל.

ישנו אידיאל האיחוד – "איחוד ערב", "איחוד אפריקה", "איחוד אירופה" וכו' – הרואה באיחוד, על רקע לאומי, כלכלי, חברתי, או גזעי, את העיקר.

מתוך ארבעת אלה, האידיאל הגזעי – שהיטלר השתמש בו ל"ביסוס מדעי" של הנאציזם – הוא הנודע ביותר לגנאי. והנה, דווקא בתחפושת זו בחרו אנשי "הפעולה השמית".

נניח ל"ביסוס" הגזעי וניגש לעיקר.

"המינשר העברי", מצע היסוד של "הפעולה השמית", רואה את שורש הבעיה הישראלית-ערבית ב"ביתור ארץ ישראל".

"ביתור ארץ ישראל לשלושה חלקים – מדינת ישראל, ממלכת הירדן ורצועת עזה – נוגד את צורכי הארץ, גורם בה מתיחות מתמדת ומסכן את עצמאות כל חלקיה" ("המינשר העברי", מהדורה שנייה, עמוד 10).

כלומר, לפי טענת "המינשר" הבעיה היא גיאו-פוליטית ביסודה. לדעת "הפעולה השמית", תבוא הבעיה על פתרונה כאשר יקום איחוד כל חלקי הארץ. אך לא ברור אם איחוד כזה חייב לכלול גם את עבר הירדן המזרחי, או רק את הגדה המערבית.

בעוד ש"המינשר" קורא להושטת "עזרה מדינית וחומרית לתנועת השחרור של בני האומה הפלשתינאית – בממלכת הירדן וברצועת עזה – השואפים להקים מדינה פלשתינאית חופשית, שתהיה שותפת למדינת ישראל", מובעת במינשר התנגדות מפורשת לכך שערביי פלשתינה ישתמשו בזכות ההגדרה העצמית שלהם כדי להצטרף למדינה אחרת:

"סיפוח חלק אחד של ארץ ישראל למדינה אחרת, דינו כביתור הארץ ומהווה מעשה תוקפנות נגד שאר חלקיה" (שם, עמוד 10).

אולם המצב כיום הוא כזה, שערביי פלשתינה, הרואים עצמם כחלק מאומה ערבית כוללת, אינם שואפים לממש את זכות ההגדרה העצמית שלהם באמצעות הקמת מדינה ערבית נוספת, "פלסטין", אלא שואפים להצטרף לאיחוד ערבי כולל.

אנשי "הפעולה השמית"! כדאי לכם לברר נקודה זו אצל ערביי פלשתין; לכו נא ושאלו את ידידיכם מערביי המשולש והגליל, ותראו מה תשובתם. רק תועלת תפיקו אם תדברו עם ערבי על נושא זה. כדאי לכם לתקן את המצע בנקודה זו, ואל לכם להימנע מכך מתוך שיקולי פרסטיז'ה.

מה מבותר?

עצם הגישה הגיאופוליטית – מוטעית ביסודה. אילו נתממשה תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, ולמרות זאת היה פורץ סכסוך ישראלי-ערבי, כי אז אפשר היה לטעון ששורש הרע הוא בביתור הטריטוריה שבין הירדן לים.

אולם הסכסוך הישראלי-ערבי נובע בחלקו דווקא מהעובדה שב-1947 לא חולקה פלשתינה בין היהודים דכאן לבין הערבים דכאן, אלא, במקום זה, חולקה המדינה שנועדה לערביי פלשתינה בין עבדאללה, שליט עבר הירדן בחסד בריטניה, לבין בן גוריון.

כך, ששורש הסכסוך הישראלי-ערבי נעוץ לא בעובדות גיאוגרפיות, כי אם בעובדות פוליטיות.

העיקר – איחוד!

"הפעולה השמית" מהלכת כאן על שטח חלקלק. מי שרואה את שורש הרע בביתורה של פלשתינה, ואת הפתרון לכל – באיחודה מחדש, הרי אפילו הוא מאמין ומצהיר שאיחוד זה חייב להתבצע בדרכי שלום – אינו מסוגל להתנגד בעקביות ל"איחוד הארץ" כשהוא מבוצע בדרך אלימה, בדרך כיבוש צבאי.

הנה, למשל, לאחר הפלישה למצרים ב-1956 (שאבנרי מגנה אותה במאמריו כיום), כשצה"ל התכונן לסגת מרצועת עזה, כתב אבנרי:

"מבחינה פוליטית – קליטת עזה תחזק את המדינה עד אין שיעור. המדינה תהיה גדולה יותר [!], היא תפתור חלק מהבעיה הממאירה של הפליטים, שהיא הקלף העיקרי להשנאת המדינה בעולם. היא תהיה מדינה בעלת בשורה [!] לערביי פלשתין במשולש, בחברון, בלבנון ובסוריה...

"אין זה עניין כלכלי, אין זה עניין פוליטי, אין זה אפילו עניין ביטחוני. מכל הבחינות האלה. עזה ישראלית עדיפה על עזה של האו"ם. ערביי עזה הם חלק מעם ערביי פלשתין. כל אשר ייעשה להם ישמש אות ומופת לשאר בני עמם.

"זו הפעם הראשונה [!] ניתנת הזדמנות לישראל לעשות שלום עם חלק מן העם הערבי – לא שלום על גבי הנייר, אלא שלום חי עם אנשים חיים, במעשים חיים. זו הפעם הראשונה מאז חלוקת ארץ ישראל ניתנת הזדמנות מעשית לעשות משהו לאיחודה מחדש של הארץ" (א. אבנרי, "העולם הזה", מס' 1092, 26.12.56. הדגשות וסימני קריאה – שלנו).

הנה כיצד אפשר לפרש את סיסמת "איחודה מחדש של הארץ". המרחק בין סיסמה זו לבין השלמה, לאחר מעשה, עם כיבושים, סיפוחים ותוקפנות, הוא קטן מאוד, או שמא סבור אבנרי גם כיום כי "שחרור" עזה לא היה מעשה תוקפנות?

נניח לרגע שבירדן פורצת מחר מהפכה. חוסיין נרצח, השליטים החדשים מכריזים על צירוף ירדן – כולל הגדה המערבית – לרע"ם או לאיחוד ערבי כולל יותר. מה יש ל"הפעולה השמית" להגיד על אפשרות כזאת?

נניח לרגע, שלמחרת חילופי השלטון בירדן מכריזה ממשלת ישראל כי הדבר מהווה הפרת הסטטוס קוו, וצה"ל פולש ומגיע עד נהר הירדן; הממשלה מכריזה על סיפוח הגדה המערבית לישראל.

מי כאבנרי יודע כי אפשרות כזאת נדונה לא פעם בחוגים מסוימים בישראל – מה יש ל"הפעולה השמית" לומר בעניין זה?

מחברי "המינשר העברי" – האם ממשיכים אתם להתנגד לשאיפת ערביי פלשתינה להצטרף לאיחוד ערבי כולל יותר? האם ממשיכים אתם לדגול ב"איחודה מחדש של הארץ"? האם עדיין מחזיקים אתם בדעה כי "איחודה מחדש של הארץ" הוא תנאי מוקדם להצטרפות ערביי פלשתינה לאיחוד ערבי כולל?

מעזה (1956) עד המוביל (1963)

מאז פלישת הנפל למצרים (מבצע גי מולה-אידן-בן גוריון) זרמו מים רבים בירדן. כיום מגנה אבנרי את מלחמת הסואץ, דבר שהיסס מלעשות בשעתו; כיום הוא גם מגנה את פשיטות "התגמול" על צה"ל (שהיוו מבוא למלחמת סואץ) בהן תמך, לפחות בחצי פה, בשעתו. אין מוכיחים אדם על ששינה את דעותיו, בייחוד כאשר אבנרי ו"הפעולה השמית" נוקטים כיום בשורה שלמה של בעיות בעמדות חיוביות, לדעתנו.

אולם מי שסבור כי כל הביקורת שלנו אינה אלא חיטוט מיותר בעבר – טועה.

הנה עלה על הפרק עניין המוביל הארצי של מי הכינרת לנגב.

כותב על כך אבנרי:

"אם כי מתחו רבים מאיתנו ביקורת קטלנית על תכנון המפעל וביצועו מבחינה כלכלית וטכנית – הרי אין איש מאיתנו חולק על זכותנו לפתח את מולדתנו כרצוננו.

"אנו, הרוצים בשלום עם האומה הערבית, המאמינים כי אפשר לכבוש שלום זה וכי הדבר תלוי במידה לא מעטה במדינת ישראל – אנו לא נסכים לעיקרון כי פיתוח ישראל יהיה תלוי בהסכמת משטרים ערביים המסרבים להכיר בקיומה.

"העניין צודק. בעד עניין צודק כדאי ללחום. השאלה היא – האם יהיה צורך ללחום?" (א. אבנרי, "העולם הזה", 15.1.64).

לנו יש עוד כמה שאלות:

  • מה בדבר הקשר בין "המוביל" לתוכנית ג'ונסטון?
  • האם "מדיניות הפיתוח" אינה נובעת ממדיניות החוץ והביטחון הישראלית?
  • האפשר להפריד את שאלת המוביל ממכלול בעיות ישראל-ערב?
  • מה פירוש "מולדתנו"? הרי אבנרי נולד בגרמניה, האם שאל פעם לדעתו של ערבי יליד פלשתינה על "פיתוח מולדתנו"?

כלום לא ידוע לאבנרי כי המדיניות המונחת ביסוד כל עניין המוביל היא אותה מדיניות שהיתה מונחת ביסוד "כיבוש העבודה", "גאולת הקרקע" (ממי כבשנו וממי גאלנו?) המו"מ הסודי עבדאללה-גולדה (1948), מבצע "קדש" וכו'? הלא היא המדיניות הציונית של יצירת עובדות על חשבון הערבים, ללא התחשבות בערבים, מתוך הסתמכות על גיבוי מצד האימפריאליזם.

סוף סוף הירדן עובר גם בתחומי סוריה וירדן; חיים פה עוד כמה אנשים – ערבים, אבל גם להם יש מה לומר על הזרמת מיליוני קובים מהכינרת. האין אתה סבור כך, מר אבנרי?

שימו לב, אנשי "הפעולה השמית" – ניסיתם לגרש את הלאומנות היהודית דרך הדלת והיא חזרה אליכם מבעד לחלון. גירשתם מקרבכם את הציונות, אך לא את הלאומנות הישראלית, ה"עברית".

האם לא ברור לכם כי תנועה פוליטית ישראלית, המתבססת על לאומנות ולו גם "עברית" בלבד, לא תצליח להגיע להסדר יציב עם הערבים?

עברים – לא ציונים

אבנרי אוהב לצטט את דבריהם של הורגי הלורד מוין, מיניסטר הקולוניות הבריטי שנורה בקהיר ב-1945 על ידי אליהו בית צורי ואליהו חכים, חברי הלח"י:

"טעות היא לחשוב שאנו מייצגים פה את הציונות, או כאן מתנהל משפט על הציונות. אנו, בני ארץ ישראל העברים, החלטנו לרכוש את עצמאות ארצנו מידי השלטון הזר השורר בתוכה. לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים, לא למען 'בית לאומי' בהתאם למנדט או שלא בהתאם למנדט, לא אלה מעניינים אותנו. אנו נלחמים לעיקר העיקרים: לחרות. אנו רוצים שארץ ישראל שלנו תהיה חופשית ועצמאית. התעמולה הבריטית הרגילה את העולם לראות את שאלת ארץ ישראל כקונפליקט בין יהודים לערבים ואת הבריטים – בתורת שופטים ומסדירים. אין זה נכון לראות את העניין כך, בהחלט לא נכון! השאלה הארצישראלית היא פשוט קונפליקט בין בני הארץ העברים, שהם בעלי הארץ, לבין ממשלה זרה לארץ לחלוטין, השלטון הבריטי" (לח"י, כתבים, כרך א', עמוד 928).

כאשר אמר בית צורי את הדברים הללו בבית המשפט המצרי, ציווה השופט לאסוף מהעיתונאים שבאולם את כלי הכתיבה – ובצדק. כי הדברים זכו במצרים להד רב, בייחוד בקרב הלוחמים נגד האימפריאליזם הבריטי. אולם הקביעה הפסקנית כי העברים הם "בעלי הארץ" לא יכלה למצוא שום הד חיובי בקרב ערביי פלשתין. אם ב-1945 כך, כשתנועת השחרור הלאומי בקרב הערבים היתה עדיין חלשה, הרי כיום, כשהיא מגיעה אל נקודת השיא שלה – על אחת כמה וכמה.

אנשי הפעולה השמית, שבחלקם, כ[נתן] ילין-מור, היו ממנהיגי הלח"י, נטלו עמם בירושה לא רק את האנטי אימפריאליזם של הלח"י, אלא גם את "הלאומנות העברית" שלו. גם העובדה שהם רואים עצמם כבלתי ציונים ואפילו אנטי ציונים, מקורה באותם ימים עברו, כאשר ההנהגה הציונית הרשמית התנגדה לכל מאבק מזוין נגד כל אימפריאליזם.

הגיע כבר הזמן להפסיק להתפרנס משיירי העבר; יש לנטוש לא רק את הציונות, אלא בכלל את הלאומנות (שלא לדבר כבר על הגזענות!). סוף סוף אין זה מקרה שמנהיגי יוגוסלביה ורוסיה, אשר הצליחו לפתור את בעיותיהן הלאומית, המורכבות והסבוכות, הציבו מעל לאידיאל הלאומי את האידיאל המעמדי, הסוציאליסטי. הם לא עשו זאת כתכסיס, הם לא בחרו אידיאל מסוים מתוך מבחר. ההיסטוריה היא שהתוותה את דרכם.

גם במזרח התיכון יכולים חדי עין להבחין כבר כי ההיסטוריה מתווה אף פה את הדרך הסוציאליסטית (ראה למשל תוכנית הדיונים בוועידת ה-פ.ל.ן המופיעה בגיליון זה).

המצב החדש

המצב בעולם הערבי נשתנה בשנים האחרונות במידה רבה. כל החושב ברצינות על פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי חייב לתת דעתו על שינויים אלה.

ראשית – סיסמת איחוד העולם הערבי הפכה ממשאת נפש רגשית, הבאה לידי ביטוי בשירה ובספרות, לגורם ממשי ומרכזי במדיניות היומיומית. כל שלטון ערבי חייב להעלות לה לפחות מס שפתיים. יתר על כן, השאיפות הלאומיות ההיסטוריות תואמות במקרה זה את אינטרס הפיתוח, התיעוש והקידמה – אינטרס, שסופו להתגבר על כל המכשולים העתידים עוד לעמוד בדרכו.

שנית – הגל העיקרי של המאבק נגד האימפריאליזם חלף; חוסיין, סעוד, עארף ודומיהם מהווים עדיין שרידים של השלטון האימפריאליסטי והמאבק נגדם יימשך. אולם, בהדרגה, מתפתח המאבק הפנימי בין המעמדות בתוך כל מדינה ערבית. המונח "סוציאליזם" מקבל עדיין פירושים שונים ומשונים. אולם עצם העובדה שה"סוציאליזם" הוא מונח חיובי בעולם הערבי, שלא כ"קפיטליזם" הידוע לגנאי – אומרת דרשני.

אם אלג'יריה תתפתח ותתבסס בדרך הסוציאליסטית שלה, הרי שמנהיגים כנאצר יצטרכו לשנות את מדיניותם או לפנות את מקומם למנהיגים שמאליים.

המציאות בעולם הערבי משתנה במהירות. חובה לעקוב אחריה ולגלות נכונות לשנות עקרונות שנתיישנו.

מי שימשיך להתנכר לשאיפת ערביי פלשתין לממש את זכותם להגדרה עצמית באמצעות הצטרפות לאיחוד ערבי כולל יותר, מי שיתנכר למאבק הפנימי בעולם הערבי – בעד ונגד הסוציאליזם – יאבד כל אפשרות לסייע לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.

הערכת "הפעולה השמית"

אמרנו בתחילת המאמר כי יש הרבה חיוב בתעמולה של "אתגר", ו"העולם הזה". כוונתנו למגמות האנטי-אימפריאליזם, האנטי-ציונות, וההשתלבות באיחוד ערבי, הבאים לידי ביטוי בביטאונים הללו.

אבנרי הוא ללא ספק עיתונאי מוכשר וילין-מור הוא מנהיג ישר ואמיץ שמאבקו הממושך עד היום ראוי להערכה אישית.

כן יש ל"העולם הזה" השפעה מרסנת וממתנת על השלטון, השפעה בכיוון לדמוקרטיזציה של החיים בישראל. לא פעם ניסו מנגנון החושך ובן גוריון לפגוע ב"העולם הזה", וזו בלבד מחמאה רבתי לעורכיו. אולם עיתונאות אין פירושה מדיניות. מאמר ראשי מוצלח – לא תמיד הוא פתרון מוצלח לבעיה פוליטית. שיקולי פרסטיז'ה – לא תמיד הם מתאימים לאדם החושב ברצינות על פתרון בעיות מדיניות.

אנשי "הפעולה השמית" עשו צעד חשוב כאשר נטשו את הציונות. חשוב – לא רק להם, אלא לכל האנשים בישראל, שכן כל נבט של כוח אנטי אימפריאליסטי כאן עשוי להשפיע על חייהם של אנשים רבים באזור.

אנשי "הפעולה השמית" יעשו צעד חשוב הרבה יותר אם ינטשו את הלאומנות ה"עברית" ויציבו לעצמם כאידיאל על-לאומי את האידיאל המרכזי בתקופתנו – אידיאל הסוציאליזם.