ילדי ישראל רגילים להשתמש בביטוי "גילית את אמריקה". כוונתם שאמרת דבר ידוע ומוסכם.
אותה הרגשה היתה לנו כשניגשנו לכתוב מאמר זה. סברנו שעד שניגש לכתיבה ועד שגיליון "מצפן" ייצא, יספיקו כבר כל עיתוני הארץ לדוש בבעיית המוביל הארצי ולא יישאר לנו אלא לחזור ולציין מספר עובדות מוסכמות ולסכם בראשי פרקים עמדה ברורה.
כמובן שלא התפלאנו, שמאמרים ב"דבר", "הארץ" או "חרות" הציגו למעשה את העמדה הרשמית, תקעו בחצוצרות והזהירו משאננות לרגל איומי הערבים להשמידנו. מאמרים כמו: "המוביל עורק החיים של ישראל" (זאב שיף, "הארץ", 17.1.64) הסבירו את חיוניותו של המוביל לפיתוחה של מדינת ישראל, להפרחת השממות.
יותר הפתיעה עמדתו של עורך "העולם הזה", אורי אבנרי ("מוביליזציה", "העולם הזה" 15.1.64). קובע מר אבנרי: "אם כי מתחו רבים מאיתנו ביקורת קטלנית על תכנון המפעל וביצועו מבחינה כלכלית וטכנית – הרי אין איש מאיתנו חולק על זכותנו לפתח את מולדתנו כרצוננו". והוא ממשיך: "… אנו לא נסכים לעיקרון כי פיתוח ישראל יהיה תלוי בהסכמת משטרים ערביים המסרבים להכיר בקיומה". ובסיכום: "העניין צודק. בעד עניין צודק כדאי ללחום. השאלה היא האם יהיה צורך ללחום?"
ובכן, אבנרי קובע בהחלטיות כי מוביל המים הוא בראש וראשונה מפעל פיתוח. הוא מכיר בעובדה שהיו ליקויים בתכנון ובביצוע, אבל זה לא משנה את העובדה שהמוביל היה ונשאר מפעל פיתוח ואין שום זכות למשטרים הערביים שלא מכירים בקיום המדינה להסכים או לא להסכים לביצוע המפעל.
* * *
אם כך עומדים הדברים, חייבים אנו באמת "לגלות את אמריקה" ולחזור אחת-עשרה שנים אחורנית. באותה שנה החלה ישראל לחפור תעלה שהחלה בירדן מתחת גשר בנות יעקב. בתחילה טענו הדוברים הרשמיים, כי התעלה נועדה לצורך הקמת תחנת כוח חשמלית על חוף הכינרת. מובן כי טענה זו הופרכה תוך זמן קצר רק על סמך ממדיה הגדולים של התעלה. העובדה שהתעלה נחפרה באזור המפורז וההתנגדות הסורית החריפה, גרמו לבסוף להתערבות אמריקאית ישירה – עד כדי סנקציות והפסקת המענק (מקרה דומה קרה רק בזמן מבצע סיני).
ישראל הוכרחה להפסיק את העבודה.
באוקטובר 1953 שלח נשיא ארצות הברית, אייזנהאואר, את שליחו המיוחד, אריק ג'ונסטון, לצורך "הסדר שאלת המים באזור". שליחותו ותיווכו נמשכו עד שנת 1955. כשמועצת הליגה הערבית הטילה וטו על ביצוע התוכנית, הגנרל ברנס, ראש משקיפי או"ם דאז, מציין בספרו ("בין ערבי וישראלי") כי מלכתחילה נאצר "קיבל, או ניגש [ב]גישה עניינית" לתוכנית האמריקנית – כנראה בגלל רצונו לקבל עזרה אמריקנית לביצוע תוכנית סכר אסואן.
ג'ונסטון נכשל בניסיונו להביא ל"הסדר אמריקני" של שאלת המים, שהיה נותן גושפנקה רשמית איתנה לאינטרסים האמריקנים באזור, שאותם דחו רוב מדינות האזור.
לעומת זאת, לא התייאשו שתי נציגות "העולם החופשי" באזור מביצועו של ההסדר האמריקני. "האויבות הידידותיות" מימי "ההסכם עם עבדאללה" שוב הגיעו לאחדות פעולה. ירדן וישראל הגשימו, תוך הסתמכות גלויה על תוכנית ג'ונסטון, ואף במימון אמריקאי, את חלוקת מי הירדן.
ציין מר לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, בהודעתו לכנסת בעניין המוביל: "ישראל תשאב מים מן הכינרת במסגרת הכמויות שנקבעו בתוכנית המאוחדת (תוכנית ג'ונסטון)", והוא המשיך והבהיר: "תוכנית אזורית מאוחדת, שהתבססה על עקרונות וכללים מקובלים בחוק ובנוהג הבין-לאומיים".
חוק ונוהג בין-לאומיים זהים אצל מר אשכול עם עקרונותיה של ארצות הברית, אותם הוא מתחייב לכבד. כאסמכתה הוא מביא את צעדיה של שותפתו בדיעבד: "ממלכת ירדן מטה זה שנתיים כמויות ניכרות ממערכת מים זו במסגרת תוכנית הירמוק שלה" (במימון אמריקני!).
* * *
עמדתה של ישראל בעניין המוביל מצביעה בבירור על המשכתה של מדיניות ישנה. שוב מנסה ישראל להציג עצמה כמבצעת המדיניות האמריקאית באזור, או בניסוח דיפלומטי מקובל "מבצר הדמוקרטיה במזרח התיכון".
ללא כל ניסיון של הסדר ישיר בינה לבין ארצות ערב קובעת ישראל עובדות מוגמרות ובטוחה שגושפנקה של ארצות הברית תנציח אותן.
תוך התעלמות מקיומם של כוחות עולמיים אחרים באזור (ברית המועצות) ותוך התעלמות מוחלטת עוד יותר מקיומם של כוחות עצמאיים שהעיקרי ביניהם התנועה הלאומית הערבית, זורקת ממשלת ישראל כל קלפיה על "כוח עליון" – ארצות הברית – שיביא לה ישועה.
דרך אגב, מעניין כיצד יקבלו שליטי ישראל "Pax Americana" באזור. איך הם יתייחסו להסדר שיכריחם, על ידי סנקציות (כמו בשאלת הירדן ב-1953 ומבצע סיני ב-1956) לוותר על הפעלת המוביל, לוותר ב"עניין העדין" או להחזיר את הפליטים הערביים. מה שברור שדווקא בגלל היות "שלום אמריקני" כזה מוכתב מבחוץ ולא מתוך יוזמה עצמאית, לא יהיה זה הסדר שלום בר-קיימא, הנחוץ כל כך להמשך קיומה של ישראל.
אולם נחזור לשאלת המוביל. נוסף לנימוקי ה"ביטחון" המגויסים כרגיל כדי להקפיץ ל"דום" כל מתנגד ופוצה פה, גויס לעניין המוביל גורם נוסף רב חשיבות – ה"פיתוח". ובאמת, שאלת המים היא אחת השאלות הגורליות במדינתנו, בעיקר לאחר שמספר שנות בצורת דילדלו או המליחו רבות מהבארות.
מפליאה לכן קלות הראש בה ניגשו לתכנון וביצוע מפעל פיתוח כה חשוב – אלא אם כן המטרה המדינית היתה חשובה יותר מפתרון הבעיה הכלכלית.
* * *
כבר בשלבי התכנון הראשונים הצביעו מומחים על העובדה שהעברת מי הירדן לנגב אינה כדאית מבחינה כלכלית. ישראל תפיק תועלת גדולה הרבה יותר מניצולם של המים בשטחי-בעל בצפון הארץ. מעניין לצטט דעתו של מומחה לכלכלה חקלאית (י. לווה, "כלכלת המשק החקלאי", עמ' 134) המובאת במאמרו של אריאל רגב "המוביל הארצי – לגרעון נצחי" ("אתגר" מס' 1, אפריל 1960):
"המדינאים טענו כי אסור מטעמי ביטחון להשאיר את האזור הדרומי של הארץ בלתי מיושב… החלטה זו לא תתבסס כאמור, על שיקולים כלכליים. אילו נשקל הדבר מבחינה כלכלית, חייבים היו המתכננים לבדוק מה עדיף: תוספת שטח בדרום הארץ שהוצאות השקאתו גדולות מאוד, או הפיכת שטחי בעל בצפון הארץ לשטחי שלחין בהוצאות השקאה נמוכות ביחס?"
על הנימוק הביטחוני של יישוב הנגב כותב אריאל רגב: "הנימוק הביטחוני אמנם פשוט, אך אינו משכנע. בתנאי מלחמה מודרנית, בהם יש לצבאות כושר תנועה רב, קשה להבין מה יתרונו של יישוב צפוף בהגנת שטח".
מסקנתו של א. רגב מאלפת גם היא: "אם ממשלת ישראל תפנה לאו"ם בהודעה שהיא מוכנה לראות במי הירדן נכס כלכלי בלבד ולהוציא מן הדיון כל נימוקים פוליטיים וביטחוניים, אין זה מן הנמנע שייווצר יסוד לדון מחדש בתוכנית המים האזורית, לפי קווים טכניים וכלכליים טהורים. אין זה מן הנמנע שבנקודה זו יסכימו כל הצדדים לוותר על האווירה הביטחונית".
כידוע, המשיכה ישראל לפעול לא בהתאם לאינטרס הכלכלי הטהור, אלא מנימוקים פוליטיים וביטחוניים. אלא שנימוק חשוב לא פחות מאשר הנימוק ה"ביטחוני" של יישוב הנגב היה – שתילת מדיניות ארצות הברית באזור.
גם ביצועו של המפעל לא הגביר כדאיותו הכלכלית. העברת מוצאו של המוביל מהירדן לכינרת, לאחר הלחץ האמריקני, שינתה את פני התוכנית תכלית שינוי.
במקום לקחת את המים מגובה 44 מ' מעל פני הים יילקחו עכשיו המים מעומק 208 מ' מתחת לפני הים. במקום לנצל את נפילת המים לכינרת, להקמת תחנת כוח חשמלית – הוקמה תחנת שאיבה חשמלית להעלאת המים. לאחרונה התברר שמי המוביל לא יצלחו כמעט לכל שימוש חקלאי. ריכוז הכלור במי הכינרת הוא למעלה מ-400 מיליגרם לליטר, ריכוז בו יכולים לגדול רק תמרים ואקליפטוסים. הריכוז המקובל היום בהשקאת פרדסים הוא 100 מיליגרם לליטר. מבצעי המוביל מבטיחים שאחרי המתקת המים, על ידי מהילה, יצליחו להגיע לריכוז כלור של 170 מיליגרם לליטר. הפרדסנים ממשיכים לטעון שגם אחוז כזה יפגע בפרי ההדר – ענף הייצור העיקרי בכלכלה הישראלית (עובדות אלו פורסמו ב"העולם הזה" מס' 1360, 1.10.63).
יש אולי קצת אירוניה ביחס הרציני שמגלות מדינות ערב למוביל. לאחר המלחת מימיו ייתכן כי הפעלת המוביל תביא לישראל יותר נזק כלכלי מאשר אי הפעלתו.
נראה, שהמניעים העיקריים לביצוע מפעל המוביל היו מדיניים וביטחוניים (אמיתיים או כוזבים). הפיתוח שימש סיבה טובה, אם לא רק תירוץ.
* * *
ישראל חילקה עם עבר הירדן את המדינה הערבית הפלשתינאית לאחר מלחמת 1948 והשתדלה לקבל הכרה מערבית רשמית לצעד זה. הצהרת שלוש מעצמות המערב בשנת 1951 נדמתה לשליטי ישראל כהכרה בינלאומית חוקית בסטטוס קוו.
ישראל מחלקת עם ממלכת ירדן את מימי הירדן ובמקום הסכם בינלאומי מסתמכת על תוכנית אמריקנית בלעדית.
לאור כל זאת נחזור ונדגיש: שאלת מי ירדן היא אחד האספקטים הבולטים של הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו השאלות האחרות – שאלת הפליטים ושאלת הגבולות – לא תיפתר הבעיה על ידי מעצמה זרה זו או אחרת.
הכרה הדדית של שני הצדדים בזכויות הצד שכנגד, ושאיפה כנה לפתרון הם, גם כאן, המוצא היחידי מהסבך.
לכן, למען פתרון צודק, חייבת מדינת ישראל בראש ובראשונה להבהיר לעצמה:
- הירדן ומקורותיו עוברים בגבולותיהן של שלוש מדינות. חלוקתו היא שאלה בין-לאומית ולא תוכל להיפתר באופן חד צדדי על ידי אחת המדינות.
- הכרה, או תוכנית אמריקנית, אינן זהות עם הכרה, חוק או תוכנית בינלאומית.
- פתרון השאלה יבוא רק על ידי הסכם ענייני, בלי התערבות גורמים ואינטרסים זרים ובהתחשב בצורכי פיתוח בלבד.
- התנכלות לצורכי הפיתוח של אחת המדינות, לאחר השגת הסכם חלוקת המים, תיחשב בצדק למעשה תוקפנות.
- הפעלת המוביל על ידי ישראל ללא הסכם עם שכניה, ותוך הסתמכות על האימפריאליזם האמריקאי, אינה מחזקת את מעמדה של ישראל אלא מערערת אותו.
