שנת היובל לתעלת פנמה עמדה בסימן של מאורעות דמים.
הסטודנטים האמריקאים, בהניפם את דגל ארצות הברית על בניין בית הספר בבאלבואה, ליבו מחדש את הכעס העצור בליבם של בני פנמה זה חמישים שנה.
מיצר פנמה היה בעבר מחוז של מדינת קולומביה. בשנת 1903 החלה חברה צרפתית בכריית תעלה במקום, אך פשטה במהרה את הרגל. ממשלת ארצות הברית, שהיתה מוכנה לקנות את המניות ולהמשיך בעבודות, דרשה מקולומביה לוותר על האזור בתנאים שממשלת בוגוטה סירבה לקבלם.
איש הביניים
היות וקולומביה סירבה להיכנס למשא ומתן, חיפש תיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית דאז, דרכים אחרות. הוא פנה לעזרתו של איש ביניים, עיתונאי צרפתי בשם פיליפ בואנו-ורילה. הלה ייצג את האינטרסים של בעלי המניות, שהיו מעוניינים למכור את מניותיהם לממשלת ארצות הברית.
בואנו-ורילה תיכנן קשר לניתוקה של פנמה מקולומביה. הוא היה מעוניין שבראש הקשר יעמוד איש מבני פנמה, ולצורך זה שיחד את ד"ר [מנואל] אמאדור, רופא בחברת מסילת הברזל האמריקאית במקום.
הקשר
באופן רשמי לא ידעה ארצות הברית דבר על הקשר. אך בתאריך הנקוב, 3 בנובמבר 1903, הזדמנה "באקראי" אוניית הקרב האמריקאית "נאשוויל" לקולון ומנעה בעד תגבורת קולומבית מלהגיע למקום. הקשר הוצא לפועל ודגלה של "הרפובליקה הפנמית" הונף בקולון.
שלושה ימים לאחר מכן הכירה ארצות הברית במדינה החדשה ונתנה לקולומביה להבין שתתנגד בכוח לכל ניסיון לכיבושו מחדש של המיצר.
חתימת החוזה
ד"ר אמאדור שנבחר לנשיא מינה את בואנו-ורילה לשגריר פנמה בארצות הברית והנ"ל חתם על חוזה לפיו ויתרה פנמה לצמיתות של שטח של 1,432 קמ"ר.
לאחר חתימת החוזה חודשו העבודות ובאוגוסט 1914 הוכשרה התעלה לתנועת אוניות.
תנאי החוזה היקנו לארצות הברית זכות לעשות באזור התעלה "כאילו היה האזור בריבונותה". בהסתמך על כך בנתה ארצות הברית מיתקנים צבאיים רבים במקום. כמו כן נמצא על שפת התעלה כוח קבוע של 10,000 איש.
כל אזור התעלה נמצא בפיקוחם של אנשי צבא, שאינם נרתעים מלהתערב מחוץ לאזור זה על מנת "לשמור על הסדר".
גם הפיקוח הטכני נמצא בידי האמריקאים שדחקו לגמרי את רגלי התושבים. וכך הפך אזור התעלה למדינה בתוך מדינה, אי אנגלו-סקסי המהווה בעושרו ניגוד משווע לעוני שמסביב.
דרישות לתיקונים
הסגת גבול זו עוררה התמרמרות בקרב בני פנמה והם הפעילו לחץ על ממשלותיהם, שנבחרו בדרך כלל על ידי וושינגטון, בדרישה לתיקונים.
בשנים 1936 ו-1955 הוכנסו בחוזה שינויים קלים.
בשנת 1959, בעקבות מהומות שפרצו בפנמה, נתן הנשיא אייזנהאואר הסכמתו להנפת דגל פנמה לצידו של דגל ארצות הברית.
בשנת 1962 פתח בוושינגטון נשיא פנמה, מר רוברטו קיארי, בשיחות עם הנשיא קנדי, שהכיר בצורך לתיקון המצב בתעלה. אך למרות ההתחלות המבטיחות נמשכו השיחות משך כל שנת 1963 והסתיימו ללא כל תוצאות ממשיות; המצב לא השתנה.
אמנם הרבה מבני פנמה מועסקים כיום במשרדי החברה, אך כמעט כל עמדות המפתח הן בידי "היאנקים".
המשכורות הושוו, אך לאמריקאים הטבות מרובות, המאפשרות להם לחיות ברמת חיים העולה פי שניים על זו של חבריהם לעבודה מבני פנמה.
התשלום השנתי שמשלמת ארצות הברית לפנמה הוגדל אמנם – מ-250,000 דולר ל-1,930,000 – אך עדיין הוא מהווה רק 3.7% מכלל ההכנסות שגובה החברה ממסי המעבר, המסתכמות ב-54 מיליון דולר.
התמרמרותם של בני פנמה על עושק זה פרצה מחדש בראותם את דגל ארצות הברית מתנופף על בניין בית הספר בבאלבואה, היות ומעשה זה של הסטודנטים האמריקאים לא היה ביטוי לפחזות נעורים – אלא בא להדגיש את קיומה של מגמה בלתי פשרנית, השוררת בשכבות הגבוהות של האדמיניסטרציה האמריקאית.
היריות בפנמה עוררו תסיסה בכל ארצות אמריקה הלטינית, כך שאף ממשלה לא תוכל לעמוד לצדה של ארצות הברית מבלי לפגוע בשמה הטוב.
"סואץ"
ונצואלה הכריזה מיד על הסולידריות שלה עם פנמה. ברזיל ובוליביה לא הלכו בדרכה של ונצואלה; הן רק העמידו להצבעה, במועצת הביטחון, הצעה, שאמנם נושאת אופי נייטראלי, אך הנותנת תוקף למועצת הביטחון; וזאת בשעה שהמשלחת האמריקאית מעוניינת שהאו"ם יעביר את העניין לטיפולו של "אירגון ארצות אמריקה". במהלך זה השאירו ברזיל ובוליביה את הדרך פתוחה בפני פנמה להבאת העניין לדיון בעצרת.
באם תעלה השאלה לדיון בפני העצרת, קשה לתאר מי הם הקולות שיתמכו בוושינגטון. הגוש הנייטראליסטי והארצות הסוציאליסטיות יפגינו באופן אוטומטי את הסולידריות שלהן עם פנמה. כדי להישאר על שפת התעלה לא תוכל ארצות הברית לסמוך על ספרד, שאותה גירשה מקובה, ולא על צרפת ואנגליה, שעזרה בגירושן מסואץ.
במישור הדיפלומטי מצטייר מצבה של ארצות הברית בכי רע.
התפנה לשימוש בכוח?
אם ארצות הברית תביא את בני פנמה למצב של יאוש, הם ילכו בדרכו של קסטרו.
פשרה?
התפתחות עממית זאת היא בלתי רצויה לממשלות אמריקה הלטינית, כשם שהיא בלתי רצויה לוושינגטון. ולכן קיימת אפשרות למציאת פשרה.
לאמיתו של דבר, המשלחת לחקר המצב בפנמה, שנשלחה על ידי "אירגון ארצות אמריקה", ממלאה תפקיד של משלחת מפשרת.
אך על איזה בסיס אפשר להשיג את הפשרה?
הנשיא קיארי יודע בוודאות, שאין כל סיכוי שארצות הברית תקבל את הצעתו לבינאום או הלאמת התעלה. וושינגטון לא תסכים לוותר על עורק חיוני לקשרי התחבורה שלה.
הפתרון המתקבל ביותר על הדעת הוא זה שנבחן על ידי קנדי וקיארי בעת פגישתם ביוני 1962: שיתופה של פנמה בניהול הטכני של התעלה. הגדלת התשלום השנתי לממשלת פנמה, אם בצורה של סכום גלובלי, או בצורת אחוזים של מסי המעבר.
פשרה זו, באם תושג, תפיג אמנם את המתח, אך לא תפתור את הבעיה. עוד נכונו ימי אי שקט על שפת התעלה.
