ועידת הפיסגה הערבית שנערכה לאחרונה בקהיר כמעט שנשכחה כבר בציבור היהודי בישראל.

מנהיגי המפלגות הציוניות השונות, עורכי העיתונות היומית, ראשי השלטון וכל שאר הכוחות המעצבים את דעת הקהל ברחוב היהודי עשו כמיטב יכולתם כדי להקטין ולהמעיט בערכה. זלזלו בה, לגלגו עליה, ועברו עליה לסדר היום.

בעקבות המסע המתוכנן להמעטת חשיבותה של ועידה זו נוצר בציבור רושם כי אין זו אלא ועידה ככל שאר הוועידות, אשר מושמעים בהן מליצות לאומניות ואיומי התרברבות חסרי כל כיסוי.

אבנרי, למשל, התפעל ב"העולם הזה" מאדישות הציבור היהודי  נוכח הפיסגה הערבית, וזקף זאת – ובצדק – על חשבון מנגנון התעמולה הממשלתי, המושפע כיום מאשכול. אבנרי קובע, כי אילו היה בן גוריון בשלטון היה מנצל את הוועידה לליבוי מסע היסטריה מלחמתית. ייתכן.

אולם אדישות הציבור נוכח מאורע כה חשוב, אינה ראויה כלל לציון לשבח.

אי הבנת המשמעות האמיתית של הוועידה היא הרת אסון ליהודי ישראל.

מה קרה?

בוועידה זו נפגשו לראשונה, אחרי שנים רבות של סכסוכים ופילוגים, שליטי כל המדינות הערביות מהאוקיאנוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי.

זהו מאורע בעל חשיבות בלתי רגילה בהיסטוריה הערבית.

אם אויבים פוליטיים כחסן החמישי ובן בלה, כסעוד וטלאל, כעארף ואלחאפז, כנאצר וחוסיין, אולצו, בחלקם נגד רצונם, לשבת יחד סביב שולחן אחד, הרי פירוש הדבר הוא כי שאיפתם ההיסטורית של ההמונים הערביים לאיחוד לאומי הינה כוח פוליטי עצום.

יהיו הניגודים הפוליטיים והחברתיים בין המנהיגים הערביים גדולים כפי שיהיו, הנה לא יכלו להימנע מהופעה בוועידה זו.

מהו הסוס?

משך שנים ניסה האימפריאליזם לנצל למטרותיו את שאיפות הערבים לאיחוד. זכורות עדיין תוכניות "חצי הסהר הפורה" לאיחוד עיראק, סוריה ועבר הירדן.

גם הימין הערבי מנסה זה שנים לנצל שאיפות אלה למטרותיו.

העובדה שמרבית התוכניות הללו נכשלו עד כה משמחת מאוד את ההנהגה הציונית של מדינת ישראל. מכישלון ניסיונות האיחוד בעבר מסיקים הם כי ייכשלו גם הניסיונות בעתיד. ייתכן, אולם זהו רק צד אחד של המטבע.

השאלה איננה רק מי יצליח לרכב על הסוס, ומתי, אלא אם הסוס עצמו הוא חזק ובעל כושר חיות.

עצם העובדה שכל קו מדיני השואף לרכוש השפעה בקרב הערבים מנסה לרכב על סוס זה דווקא, ולא על סוס אחר – מדברת בעד עצמה.

בוועידת הפיסגה בקהיר קצר האיחוד הערבי את ניצחונו הגדול ביותר בתקופתנו. מנהיגים פוליטיים המייצגים קווים מנוגדים ללא כל אפשרות של פשרה ביניהם נאלצו לשבת יחד.

צודקים אלה הטוענים כי לא הושגה שום אחדות ממשית בוועידה זו, כי מחר יתגלעו מחדש הבקיעים בעולם הערבי, הניגודים המהותיים בין משרתי האימפריאליזם לאנטי-אימפריאליסטים, בין הימין לבין השמאל וכו'. אולם תהא זו אשליה מסוכנת להסתפק במסקנה זו.

לא החלטות הוועידה, אף לא צורת ביצוען הן בעלות החשיבות ההיסטורית, אלא עצם כינוסה המבהיר כברק את עוצמת שאיפות ההמונים הערביים לאיחוד לאומי.

נאצר בראש?

למראית עין מהווה ועידה זו ניצחון לנאצר. למעשה זהו ניצחון לשאיפת האחדות של הערבים. הדברים אינם זהים.

אין זה ברור כלל כי נאצר, או הקו המדיני אותו הוא מייצג, יצליחו לאחד את העולם הערבי.

אכן, נאצר מסמל את המאבק נגד האימפריאליזם בעולם הערבי, מדיניותו האנטי-אימפריאליסטית נחלה את ניצחונה ההיסטורי בהלאמת תעלת הסואץ ובעמדתה התקיפה במלחמת הסואץ. מדיניות זו זכתה לאהדה ותמיכה רבה בקרב ההמונים הערביים מן האוקיאנוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי.

במאבק נגד האימפריאליזם התממשה שאיפת המוני הערבים לאחדות. בראש המאבק עמד נאצר, לכן טבעי שרבים מאוד הערבים הרואים בו ובמדיניותו את הכוחות המסוגלים להגשים את משאת נפשם ההיסטורית – את האיחוד.

למעשה חלף כבר שיאו של המאבק האנטי-אימפריאליסטי. נותרו עוד ספיחים כחוסיין, סעוד, חסן וכו'. נותר עוד מאבק נגד הניסיונות הניאו-קולוניאליסטיים לחדירה והשתלטות כלכלית על המשק המתפתח של מדינות ערב העצמאיות.

המאבק החדש בעולם הערבי הוא על צורת התפתחותן של המדינות הערביות העצמאיות, על משטרן החברתי הפנימי.

השאלה החדשה העולה וצפה היא – ללכת בדרכה של הודו או בדרכה של סין?

בדרכה של טוניסיה או בדרכה של אלג'יריה?

נאצר הוא מדינאי גדול, בעל שיעור קומה בינלאומי, ועדיין זוהרו עימו כמנהיג המאבק האנטי-אימפריאליסטי בעולם הערבי. אולם במשך הזמן יצטרך גם הוא לבחור בין קפיטליזם לבין סוציאליזם.

כל הסימנים עד עתה מלמדים כי נאצר אינו הולך בכיוון לסוציאליזם. אולם מוקדם עדיין לקבוע כי נאצר הוא מנהיג הבורגנות המצרית. בורגנות זו, שהיתה חצי-פיאודלית, שיתפה פעולה עם האימפריאליזם ולכן איבדה את השפעתה. כמו בהרבה מדינות נחשלות, נמצא השלטון במצרים בידי הצבא שהוא למעשה האירגון היעיל היחידי במדינה נחשלת, שיצאה מעול השיעבוד הקולוניאלי. במצב כזה יכולים הקצינים העומדים בראש הצבא לבחור בצורה ברורה וחד משמעית בדרך של הקמת משטר קפיטליסטי, או בדרך של הקמת משטר סוציאליסטי, או בדרך של דחיית ההכרעה הברורה. הרושם [הוא] כי נאצר בחר בדרך השלישית. בצורה זו הוא מרוויח גם מניסיונות אמריקאיים להשפיע עליו בכיוון ייצוב משטר בורגני בארצו, גם מניסיונות ברית המועצות וסין להשפיע עליו בכיוון ההפוך, וגם מחוסר הבהירות בעולם הערבי ביחס לדרכו.

ספק רב אם הבורגנות הערבית תצליח לאחד את העולם הערבי. אמנם יש לבורגנות זו מה להרוויח מאיחוד כזה. מאידך ישנם חלקים העלולים להיפגע. הבורגנות – בכל העולם – מכירה רק צורת איחוד אחת: החזק טורף את החלש. אצל הבורגנות לא האיחוד ולא הפיתוח הם העיקר – אלא הרווח.

השמאל בראש?

מאידך, הקומוניסטים בעולם הערבי לא הצליחו להגיע לשלטון בשום מדינה ערבית. הם אף יצאו נגד סיסמת האיחוד. מסיבות אלה ואחרות איבד השמאל בעולם הערבי חלק גדול מהשפעתו ואין לו סיכויים רבים לעמוד בעתיד הקרוב בראש מגמות האיחוד.

אם אמנם יצליח הניסיון לפתח את אלג'יריה באמצעות משטר סוציאליסטי, הנשען על ההמונים ונהנה מאהדתם ואמונם, כמו בקובה, הרי שדבר זה יהיה בעל השפעה עצומה ברחבי העולם הערבי.

רק משטר סוציאליסטי הנהנה מאמון המוני הערבים יהיה מסוגל להקים איחוד ערבי יציב. כל הפתרונות האחרים יהיו ארעיים, חלקיים ובלתי יציבים.

הוועידה וישראל

צדק ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, בקובעו כי מחריד הדבר שרק היחס השלילי למדינת ישראל מסוגל היה לאחד את שליטי ערב. הוא התכוון לכך שדבר זה חייב להחריד את העולם, כלומר את ממשלת ארצות הברית, על מנת שזו תבטיח את קיומה של ישראל.

למעשה חייב הדבר להחריד את היהודים בישראל. בסופו של דבר, אחרי מספר רב של כישלונות, יקום ויהיה איחוד ערבי. ייתכן מאוד שהאיחוד הערבי יהיה מוכן להגיע להסדר עם מדינה לא ערבית כישראל, אולם ברור כי הוא לעולם לא יהיה מוכן להגיע להסדר עם מדינה ציונית.

ההנהגה הישראלית הציונית הסיקה מסקנה אופטימית מוועידת קהיר:

מכיוון שהערבים נאלצים להתחשב בעובדות שהציונות יוצרת נגדם, ולעתים קרובות על חשבונם, לכן יש להמשיך בשיטת יצירת עובדות מוגמרות כאלה.

אולם התחשבות בעובדות שנוצרו היא דבר אחד, השלמה עם העובדות הללו – היא דבר שונה לחלוטין.

נאצר ומנהיגים ערבים אחרים הודו בפומבי כי הם נאלצים להתחשב בעובדות שיצרו מנהיגיה הציונים של ישראל, ובכך הוכיחו ריאליזם ותבונה. אולם עצם בחירת הנושא הישראלי כנושא מרכזי לדיוני ועידה זו הוכיח כי הערבים נכונים פחות מאשר אי פעם בעבר להשלים עם קיומן של העובדות הללו. והרי מטרתה המרכזית של כל המדיניות הישראלית היתה להשיג הכרה והשלמה מצד הערבים בעובדות שנוצרו ולא התחשבות בהן.

בשנת 1949 היה עבדאללה מוכן להשלים עם קיומה של מדינה ציונית ולהכיר בה. היום אין חוסיין מוכן לכך. ב-1956 היה נאצר מוכן אף הוא להגיע לידי הסדר המכיר ומשלים למעשה עם קיומה של מדינה ציונית. היום אין הוא מוכן לכך.

משמעותה של ועידת קהיר לגבי מנהיגי ישראל הציונים היא, כי אין להם כל סיכוי להשיג אי פעם השלמה והכרה מצד הערבים במדינת ישראל ציונית.

לצערנו אין הרוב הגדול של היהודים בישראל מבין את משמעות הוועידה. שום לחץ ציבורי ממשי לשינוי אופיה של המדינה והפיכתה למדינה בלתי ציונית אינו נראה עדיין באופק. מנהיגיה הציונים של המדינה בישלו דייסה ובבוא היום נצטרך כולנו לאכול אותה, גם אם לא ינעם הדבר לחיכנו.

ועידת קהיר רשמה על הקיר "מנה מנה תקל ופרסין" – אי הבנת הדבר צופנת בחובה אסון.

_________

[מנה מנה תקל ופרסין - לקוח מספר דניאל. בעת משתה בלשאצר מופיעה על הקיר הכתובת הזאת. דניאל מפרש אותה כנבואה לחורבן בבל וכיבושה על ידי הפרסים]