קוראים אחדים פנו אלינו בשאלות הנוגעות לאופי הפוליטי של "מצפן". בחרנו מתוכן את השאלות הבאות:
- מה יחסכם לציונות?
- האם אתם מרכסיסטים?
- במה אתם נבדלים ממק"י?
- במה אתם נבדלים מ"הפעולה השמית"?
- מדוע מגחכים אתם את עצמכם בהדפיסכם מאמרים העוסקים בסדרי המדינה והחברה בישראל אחרי המהפכה הסוציאליסטית, בשעה ששום מצב מהפכני אינו נראה אפילו באופק?
על הציונות
שני מאמרים בגיליון זה עוסקים בציונות. אנו מפנים את קוראינו למאמרים אלה. כאן נתעכב רק על עניין אחד.
עובדה היא, כי המנהיגים הציוניים שקודים על "קיבוץ גלויות" וממילא אין להם עניין מיוחד להגיע להסדר עם הערבים.
לדעתנו אין הציונות מסוגלת מעצם טבעה להגיע אי פעם להסדר יציב עם העולם הערבי. מתוך ניתוח העובדה שעד כה לא הצליחה המנהיגות הציונית להגיע להסדר עם הערבים, הגענו למסקנה הבאה:
התנועה הציונית, המנהיגות הציונית, לעולם לא יצליחו להגיע להסדר יציב, מוסכם אהדדי בין היהודים והערבים בפלשתינה.
מתוך הנחה זו משתמעת בהכרח המסקנה שכל אדם בישראל החושב ברצינות על עתיד היהודים כאן, ועל הסדר יציב של היחסים בינם לבין הערבים, חייב להיות לפחות בלתי ציוני אם לא אנטי ציוני.
אותו דבר אמור לגבי מפלגות ואירגונים פוליטיים.
רק תנועה פוליטית בלתי ציונית מסוגלת להגיע לידי הסדר יציב עם העולם הערבי.
לשאלת המרכסיזם
שואלים אותנו אם אנו מרכסיסטים. אנחנו משיבים בשאלה – מהו מרכסיזם?
האם "מרכסיזם" פירושו לדבוק בכל מלה שלנין כתב לפני חמישים שנה?
האם "מרכסיזם" פירושו לענות אמן על כל נאום של חרושצ'וב ולהצדיק כל צעד של ממשלת ברית המועצות?
אם התשובות על השאלות הנ"ל הן חיוביות, איננו מרכסיסטים.
אולם אם "מרכסיזם" פירושו שיטת ניתוח מסוימת לתופעות החברתיות, ההיסטוריות והפוליטיות, שיטה הידועה בשם "מטריאליזם היסטורי", ושימוש בשיטת ניתוח זו לא לשם מחקר היסטורי בלבד, אלא לשם פעילות פוליטית מהפכנית לשם קידום אינטרס הפרולטריון במקום בו אנו חיים, כי אז אנחנו בהחלט מרכסיסטים.
צ'ה גבארה, ממנהיגי המהפכה הסוציאליסטית בקובה, ענה על השאלה "האם אתה מרכסיסט?" במלים הבאות:
"כששואלים אותנו אם אנו מרכסיסטים או לא, מצבנו דומה למצבו של פיזיקאי או ביולוג אשר נשאל אם הוא 'ניוטוניסט' או 'פסטריסט'.
ישנן אמיתות כה נראות לעין, אשר מהוות חלק כה בלתי נפרד מתודעת האנשים, שמיותר להתווכח עליהן. אדם צריך להיות 'מרכסיסט' באותה טבעיות בה הוא 'ניוטוניסט' בפיזיקה או 'פסטריסט' בביולוגיה, בהתחשב בכך שאם העובדות תחייבנה מושגים חדשים, הרי המושגים החדשים לעולם לא יוכלו להינתן מעל אותו חלק של האמת שבוטא על ידי המושגים שנתיישנו. זהו למשל יחסה של תורת היחסות של איינשטיין, או תורת הקוונטים של פלנק לתורת ניוטון. התורות החדשות אינן מפחיתות במאומה את גדולתו של ניוטון. תודות לניוטון הצליחה הפיזיקה להתקדם עד שעיצבה מושגים חדשים על המרחב. האנגלי המלומד סיפק שלבים הכרחיים בסולם.
"ההתקדמות במדעי החברה והמדיניות, כמו בשטחים אחרים, שייכת לתהליך היסטורי ממושך שחוליותיו מתחברות, מצטרפות, מעצבות את עצמן בהתמדה ומשתכללות בהתמדה. בשדה מדע החברה והמדיניות קיימת שורה ארוכה של הוגי דעות, מדמוקריטוס ועד מרכס, שתרמו מחקרים מקוריים ויצרו ציבור ניסיון ותיאוריה.
"מרכס היה זה אשר הכניס שינוי מהותי בהיסטוריה של החשיבה הסוציאלית. הוא מפרש את ההיסטוריה, מבין את הדינמיקה שלה, חוזה את העתיד, אך בנוסף לתחזית זו (שדי בה כדי לספק את התחייבותו המדעית), הוא מבטא גישה מהפכנית: לא די להבין את העולם, צריך לשנותו. אדם חדל מלהיות עבד ומכשיר של סביבתו והופך להיות אדון לגורלו העצמי. מרגע זה הפך מרכס את עצמו לאויבם של כל אלה שיש להם עניין לשמור על הישן – בדומה לדמוקריטוס שכתביו נשרפו על ידי אפלטון ותלמידיו, שהיו האידיאולוגים של אדוני העבדים באתונה.
"חוקי המרכסיזם מצויים בכל מאורעות המהפכה הקובנית, ללא תלות בפעילותם של מנהיגי המהפכה, או בקיאותם במרכסיזם מבחינה תיאורטית" (מתוך "הערות לחקר האידיאולוגיה של המהפכה הקובנית").
אנו שותפים להערכה זו. גם את ישראל צריך לא רק לחקור ולהבין, אלא לשנות. המפתח להבנתה טמון בניתוח המבוסס על המטריאליזם ההיסטורי. המפתח לשינויה טמון בהקמת אירגון פוליטי מתאים, המשתמש בתיאוריה של מרכס ובניסיון שנצבר בינתיים כבמכשיר.
אם איננו מזכירים במפורש את המלה "מרכסיזם" במאמרינו הפרוגרמטיים, הרי אין זה משום שנטשנו את עקרונות תורת מרכס, אלא משום שאנו סולדים ונזהרים מהדוגמטיות. המרכסיזם עבורנו איננו כתבי קודש אלא איזמל ניתוח. בכתבי הקודש אסור לשנות פסיק, איזמל ניתוח מותר וצריך להשחיז כדי שייטיב לפעול.
השוני ממק"י
מק"י מכריזה על עצמה כי אין היא ציונית, כי המרכסיזם-לניניזם הוא האידיאולוגיה הרשמית שלה. מהו אם כן השוני בינינו לבין מק"י?
ראשית, מק"י היא מפלגה שעוצבה בימי סטאלין והדבר הטביע את חותמו עליה. עובדה היא כי הקבוצה הקטנה יחסית, המנהלת את מק"י, ורוב אנשי המנגנון העובדים בשכר, לא הוחלפו כלל מאז ימי סטאלין. אולם האנשים ששלטו במק"י לפני הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות שולטים בה גם כיום. מנהיג פוליטי קומוניסטי שכל השקפתו והלך מחשבתו עוצבו בימי סטאלין אינו משתנה מהיום למחר, אפשר אף לומר כי במהותו אין הוא משתנה כלל. גם צורת ניהול המפלגה לא שונתה במהותה, אלא רק בפרטים. כאז כן עתה נקבע הקו הפוליטי והדרך האירגונית על ידי קבוצה קטנה של מנהיגים; ועידות-חגיגות נותנות אישור "פה אחד" להחלטת המנהיגים ובזה תם ונשלם.
שנית, וזהו לדעתנו העיקר, קיים אצל מנהיגי מק"י "פולחן ברית המועצות"; אפשר אף לומר שזוהי תמצית מהותה של מפלגה זו.
לא רק שאין להם ולו רק מלה אחת של ביקורת על איזושהי תופעה בברית המועצות (אם כי ברור לכל אדם שיש בברית המועצות לא מעט תופעות שליליות), אלא שהמדיניות של ממשלת ברית המועצות הופכת עבור מנהיגי מק"י לאידיאולוגיה.
כל תכסיס דיפלומטי של משרד החוץ הסובייטי מקבל מיד הנמקה עקרונית "מרכסיסטית-לניניסטית" מפי מנהיגי מק"י.
"מרכסיזם" לפי הגדרת מנהיגי מק"י פירושו לענות אמן אחרי החלטות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. אם בעתיד תוחלף ממשלתו של חרושצ'וב בממשלה אחרת, והמנהיגים החדשים ימתחו ביקורת על דרכה ומדיניותה של ההנהגה החרושצ'וביסטית, יענו מנהיגי מק"י אמן אחרי הערכה חדשה זו. יתר על כן, הם יטענו כי כך בדיוק צריך לעשות. אתמול – לתמוך ללא סייג בסטאלין, היום לתמוך ללא סייג בחרושצ'וב, מחר לתמוך ללא סייג במנהיג חדש (שייתכן כי יבקר את חרושצ'וב). השאלה אם מנהיגי מק"י ידעו על מעשי סטאלין או לא, אינה משנה כאן מאומה; אפילו היו יודעים כל פרט ממעשי סטאלין, לא היו נוקטים במדיניות אחרת מזו שבה נקטו בשעתו. יתר על כן, הם אף אומרים ב"ארבע עיניים" כי כך ממש חייב היה לנהוג כל מרכסיסט. "מוטב לשגות אלף פעם עם ברית המועצות (קרי: עם הרוב בקבוצת ההנהגה שם) מאשר להיות צודק פעם אחת בלעדיה".
מתוך "פולחן ברית המועצות" נגזרות למעשה כל המסקנות האחרות של מנהיגי מק"י; הם סבורים כי כאשר בברית המועצות יוגשם הסוציאליזם כהילכתו, יביא הדבר לשינוי כזה בהכרת האנשים בישראל, אשר יהווה את התרומה המכרעת למהפכה סוציאליסטית בישראל. הדינמיקה של המציאות הישראלית היא לדעתם גורם משני. אותו דבר ניתן לומר על התיאוריה של "המעבר לסוציאליזם בדרך שלווה". אם ממשלת ברית המועצות מבליטה את אופיו שוחר השלום של הסוציאליזם, כדי להסביר לממשלת ארצות הברית שאין לה כל עניין להשליט את הסוציאליזם בעולם בדרך של מלחמה וכפייה, אפשר להבין אותה. אבל מכאן ועד העלאתה של הסברה זו לדרגת אידיאולוגיה מהפכנית בישראל (ובארצות אחרות) ישנו מרחק רב. מרחק שהפריד לפני חמישים שנה בין הבולשביקים לבין הסוציאל-דמוקרטים.
אנו דוחים את "פולחן ברית המועצות" והמסקנות הפוליטיות והאידיאולוגיות הנגזרות ממנו, ממש כשם שאנו דוחים את "פולחן סין". עבורנו קיים רק פולחן האמת. לא רק משום שהוא המוסרי ביותר, אלא גם משום שהוא, בסופו של דבר, המשתלם ביותר.
"הפעולה השמית"
"הפעולה השמית" היא אירגון בלתי ציוני ולהבדיל ממק"י אינה לוקה ב"פולחן ברית המועצות". לזכותה יש לומר כי היא מעריכה את תהליכי העתיד בישראל מתוך ראיית הדינמיקה הישראלית והמזרח תיכונית כגורם ראשון בחשיבותו. אולם השקפתה של קבוצה זו מבטאת למעשה את האינטרסים של אותם החלקים בבורגנות המקומית שיש להם עניין ביישוב הסכסוך הישראלי-ערבי. איננו אומרים זאת לגנאי. ייתכן שאין כל קשר מכוון ומודע בין השקפותיהם של חברי קבוצה זו לבין הבורגנות הנ"ל, אולם הקשר הוא אובייקטיבי. ל"הפעולה השמית" אין כל עניין בסוציאליזם. היא קוראת לליברליזם בכלכלה, למשטר של "יוזמה חופשית" ובונה על התפתחויות לאומיות בעולם הערבי, לאו דווקא על התפתחויות סוציאליסטיות שם. "הפעולה השמית" כאירגון אינה רואה הכרח לעצמה לבנות את פעילותה בישראל על בסיס האינטרסים של השכירים כאן. למעשה היא מתבססת על חלק מהאינטליגנציה. גם זה נגזר מההערכה שהסוציאליזם פסול לפתרון בעיות ישראל.
יש אלמנטים חיוביים רבים בפעילות "הפעולה השמית" כמו בפעילות מק"י, לכן יש לנו עניין לשתף עמם פעולה במאבקים הנראים בעינינו כחיוביים.
מאידך ישנו הבדל כה ניכר בקו הפוליטי ובאידיאולוגיה, עד שקיומו של אירגון סוציאליסטי מרכסיסטי עצמאי, המתבסס מתוך הכרה על אינטרס הפרולטריון, ואינו לוקה ב"פולחן ברית המועצות", מתבקש מעצמו.
אם לא נהווה אירגון כזה, ממילא יתהווה מעצמו במשך הזמן. כך שהאירגון שלנו אינו תוצאה של קפריזה אישית, אלא יש לו מקום במערך הפוליטי הישראלי. המשבצת עליה אנו עומדים היתה פנויה עד כה. אנו מקווים לעמוד עליה בהצלחה, אולם ברור לנו כי אם ניכשל, יבואו אחרים וימלאו את מקומנו.
סוציאליזם?
ב"מצפן הקודם נתפרסם מאמר מאת פ. עודד, בו מסביר המחבר כיצד לדעתו ייראה הסוציאליזם בישראל. נשאלנו שאלות רבות אודות מאמר זה. בעיני רבים הוא נראה מגוחך. באמת אין מנוס מלהיות קצת מגוחך כשמעלים השערות על עתיד רחוק אשר טרם נראה לעין. כך היו הדברים מעולם.
היתה למשל ועידה אחת של הבולשביקים שנים רבות בטרם הגיעו הללו לשלטון, בה התקיים ויכוח חריף על השאלה בידי איזו רשות חייבים להימצא גני הילדים במשטר הסוציאליסטי. היו שטענו – בידי המדינה, היו שטענו – בידי הרשות המקומית, היו שטענו – בידי המפעלים הכלכליים. כל מסתכל מהצד היה רואה במתווכחים שנאבקו בלהט על דעותיהם – משוגעים.
למעשה, יש ערך מסוים גם לוויכוח מוזר זה, על צורת הגשמתה של האוטופיה. מן הוויכוח משתמע למעשה כי הסדר הנוכחי אינו הסדר היחידי האפשרי, שעולמנו אינו הטוב שבכל העולמות. משתמע ממנו כי אין זה הכרחי למשל שגני הילדים יהיו עסק פרטי, בכל אופן לא זה הסידור היחידי האפשרי.
ברור כי ויכוחים טרם זמנם על בעיות העתיד הרחוק הופכים למיותרים ברובם ככל שהזמן עובר. במציאות מכתיבה למעשה ההתגשמות את הפתרון.
במחשבתם של ישראלים רבים, "סוציאליזם" פירושו סידור חיי הכלכלה והחברה בדיוק באותה צורה בה הם מסודרים בברית המועצות, וזה סידור שאינו מתקבל על דעתם של הרבה אנשים בישראל, ובצדק. איננו מתכוונים רק לעבר, לתקופת סטאלין, אלא גם להווה. הנה למשל בברית המועצות אין חנויות פרטיות, אפילו חנות בה עובד אדם אחד בלבד היא ממשלתית. לדעתנו, סופה של החנות הזעירה להיעלם מבמת הכלכלה בגלל סיבות כלכליות, אולם אנו סבורים כי טעות היא לבצע דבר כזה בעזרת צווים אדמיניסטרטיביים, בעזרת החוק והמשטרה. מאידך את הבנקים, מפעלי התעשייה ועסקי היבוא והיצוא יש לדעתנו להלאים. כל רווחי התעשיינים, הסוחרים, הבנקאים, הפרדסנים וכו' חייבים לזרום לממשלה, לא לכיסים פרטיים.
בעל מוסך המעסיק שני שכירים הוא קפיטליסט כמו בעל בית חרושת המעסיק 200 שכירים, אולם שום סוציאליסט רציני לא יכריז מלחמה על הראשון, בעוד שמי שאינו מכריז מלחמה על השני אינו ראוי כלל לתואר סוציאליסט. כדי להבהיר דברים, אין לנו מנוס מכתיבת מאמרים הנראים בעיני חלק מהקוראים כמגוחכים (ואולי בצדק).
אנו מקווים כי תשובותינו הבהירו לקוראים את דעותינו. אנו מצפים לשאלות נוספות ולהערות הקוראים על דעותינו. ברור לנו כי רק תוך ויכוח רציני, ללא התנצחויות, התחכמויות ושאיפה להיות "צודק בכל מחיר", אפשר לחשל ולעבד תשובות נכונות לבעיותיה של ישראל. אנו מקווים כי הקוראים יתרמו את חלקם לוויכוח זה.
